ע"פ 5031/94 נאאל רפיק סלהב נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה לעיון בשני התיקים שבכותרת.

מדובר בשני ערעורים שנדונו במאוחד בבית המשפט העליון במחצית שנות התשעים, והסתיימו בדחיית ערעורו של המערער בע"פ 5031/94 (להלן: סלהב ) על העונש שנגזר עליו (שלושים שנות מאסר), ובקבלה חלקית של הערעור של המערער בע"פ 3737/95 (להלן: ג'ולאני ), במובן זה שעונשו הועמד על חמש-עשרה שנות מאסר מיום המעצר. יצוין, כי השנה ניתנה החלטה נוספת בתיקו של סלהב, אשר דחתה את בקשתו לתיקון טעות בפסק-הדין בנוגע לניכוי תקופת המעצר.

לאחרונה פנה סלהב – בעצמו – במכתב למזכירות בית המשפט, שבו ביקש לקבל לידיו עותק מתסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו. סלהב נימק את בקשתו בכך שהתסקיר דרוש לו כדי להגישוֹ לועדת השחרורים, שאמורה להתכנס ולדון בעניינו. המדינה התנגדה למסירת התסקיר לסלהב, וביום 26.8.2013 דחיתי את הבקשה בצייני כי "הטעם העיקרי לכך אינו נעוץ בספק לגבי הרלוונטיות של התסקיר ה'היסטורי', אלא בהוראות החוק הנוגעות לגילוי תסקיר שירות המבחן ולשימוש בו. בהקשר זה" – כך הוספתי – "מעבר להוראת סעיף 28 לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974 [להלן: תקנות סדר הדין הפלילי ], שאליה מפנה המדינה, ראוי להפנות לסעיף 191 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 [להלן: חוק סדר הדין הפלילי ], שלפיו מסירת תסקיר לידי הנאשם עצמו (להבדיל מהסנגור) מותנית בהוראה ספציפית של בית המשפט אשר הורה על הגשת התסקיר. בענייננו, אין לפניי אינדיקציה כי בית המשפט אכן נתן הוראה כזו".

אם כן, לא נעתרתי לבקשה למסור לסלהב עצמו עותק מן התסקיר. עם זאת, ביני לביני הגישה עורכת-הדין בן-נתן, מטעמו של סלהב, בקשה לצילום מספר מסמכים בשני התיקים שבכותרת. בהמשך, בהתאם להחלטתי מיום 26.8.2013, הבהירה את בקשתה והסבירה כי העיון נדרש לאור העובדה שסלהב ממשיך לנהל כמה הליכים בבתי המשפט, והחומר שבתיקים עשוי להיות לו לעזר. עוד הבהירה עורכת-הדין בן-נתן כי סעיף 191 אינו שולל מסירת התסקיר לעיונה, וכי לפי החוק ועדת השחרורים עשויה להתחשב, במסגרת שיקוליה, גם בחוות-דעת מקצועיות שניתנו לגבי האסיר, ובכלל זה גם בתסקיר של שירות המבחן. עורכת-הדין בן-נתן הפנתה גם להוראת סעיף 37 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, המלמדת כי התסקיר עשוי לשמש לא רק לגזירת הדין כי אם גם לצרכים אחרים.

המדינה מסרה תגובה לבקשה זו, ובה שבה על הטענה כי הדין אינו מתיר שימוש בתסקיר אלא לצורך ההליך המשפטי שבקשר אליו נמסר התסקיר, וכי בהיוועצות עם שירות המבחן הובהר כי תסקיר שנכתב לצורך גזירת העונש אינו מתאים להליך לפני ועדת שחרורים. לדעת המדינה, סעיפי החוק שאליהם מפנה באת-כוחו של סלהב אינם מלמדים על הרלוונטיות של תסקיר שירות המבחן לצרכי הדיון בועדת השחרורים. עוד הדגישה המדינה כי פסק-הדין של בית המשפט העליון בעניינו של סלהב הוא חלוט, וכי בקשתה של עורכת-הדין בן-נתן לעיון ב"כלל החומרים" אינה ברורה, ולמדינה לא ידוע אילו חומרים מצויים בתיק. עם זאת, כך הודגש, אם הכוונה היא לפרוטוקולים ולהחלטות בתיק שהמערער צד לו, הרי שאין למדינה התנגדות לכך, בכפוף להיעדר איסור מכוח החלטות קודמות של בית המשפט.

לאחר עיון בטענות הצדדים ובתיקים עצמם, באתי לכלל מסקנה כי יש מקום לאפשר עיון בהתאם לאמור להלן.

נקודת המוצא לדיון מצויה בהוראות תקנות בתי המשפט ובתי הדין לעבודה (עיון בתיקים), התשס"ג-2003 (להלן: התקנות ). תקנה 3 לתקנות קובעת את העיקרון שלפיו בעל-דין רשאי לעיין בתיק בית המשפט שהוא צד בו, אלא אם כן הוא אסור לעיונו על-פי דין. ראוי לציין, כי התקנות מבחינות לעניין זה בין בעל-דין, שאינו נדרש אלא להגיש הודעת עיון, לבין מי שאינו בעל-דין, אשר זכות העיון שלו מותנית בהגשת בקשה הנבחנת על-ידי שופט או רשם בהתאם לאמות-המידה הקבועות בתקנה 4 לתקנות (ראו ע"א 8849/01 סבוב נ' פז-גז חברה לשווק בע"מ , פ"ד נט(5) 385 (2005)). יושם אל-לב, כי אחד ההבדלים בין בעל-דין לבין מי שאינו בעל-דין הוא בכך שהראשון אינו נדרש לנמק את בקשתו לעיין בתיק, ואילו האחרון נדרש להציג הנמקה, גם אם תמציתית, זאת כדי לאפשר לבית המשפט לערוך איזון בין האינטרסים הרלוונטיים (ראו בג"ץ 10003/08 מ. לסר בע"מ נ' מדינת ישראל (5.4.2012)).

הנה כי-כן, במצב רגיל בעל-דין המבקש לעיין בתיק שהוא צד לו כלל אינו נדרש להגיש בקשה (אלא "הודעה"), ואינו נזקק להנמקה. עם זאת, תקנה 3 קובעת חריג אחד והוא קיומו של איסור בדין. בהתאם לכך, במקום שבו קיימת הוראת חוק הקובעת איסור על גילוי מסמך בפני צד להליך המשפטי, כגון הוראה בדבר חיסיון, או שקיימת החלטה שיפוטית המורה כי אין לחשוף בפני בעל-דין מסמך כזה או אחר, הרי שבכוחם של אלה למנוע את העיון בתיק, הן בזמן המשפט הן לאחר סיומו.

מן האמור לעיל עולה כי בהיעדר איסור בדין אין לשלול מעורכת-הדין בן-נתן, המייצגת את סלהב, את זכות העיון בתיק שהוא צד לו, קרי: ע"פ 5031/94. עם זאת, בענייננו קיימת התנגדות של המדינה לעיון בתסקיר שירות המבחן המצוי בתיק; התנגדות זו גובשה – כך עולה מתגובת המדינה – לאחר היוועצות בשירות המבחן, הגורס כי תסקיר שנערך לצורך גזירת העונש אינו רלוונטי לצרכי ועדת השחרורים.

לשיטתי, טענותיה של המשיבה בכל הנוגע לאי-רלוונטיות של התסקיר לצורך ההליך לפני ועדת השחרורים הן בעלות משקל מוגבל בעת שעסקינן בזכות העיון . כלומר, השאלה אם התסקיר "מתאים להיבטים של ועדת השחרור", או השאלה אם ניתן להשתמש בתסקיר לצרכים נוספים מעבר לתכלית המקורית שלשמה הוגש לבית המשפט, הן שאלות נפרדות משאלת זכות העיון בתיק מטעמו של בעל-הדין

(כזכור, זכות העיון כלל אינה טעונה הנמקה במקום שבו מדובר בצד להליך). זאת ועוד: היתר של בית משפט זה לעיין בתיק אין בו, כלל וכלל, כדי לומר או אף לרמוז כי אפשר להשתמש בתסקיר במסגרת הליך לפני כל ערכאה אחרת. שאלה זו האחרונה – אפשרות הגשתו של תסקיר שירות המבחן בדיון לפני ועדת השחרורים – תידון, אם יהיה צורך בכך, לפני ועדת השחרורים, וטענות הצדדים בנושא זה שמורות להם.

השאלה המרכזית שיש לבחון לשם הכרעה בעניין זכות העיון של בעל-דין היא, כאמור, שאלת קיומו של איסור בדין. ובכן, האם קיים איסור על-פי דין לעיין בתסקיר שירות המבחן? דומני כי אף המדינה אינה טוענת שזה המצב, למצער שעה שבקשת העיון שוב אינה של המערער-עצמו אלא של עורכת-דינו . אזכיר בקצרה את ההוראות הנוגעות להגשתו של תסקיר המבחן ולגילויו: ככלל, תסקיר שירות המבחן מועבר לבית המשפט במעטפה סגורה, הכוללת גם עותקים עבור הצדדים (תקנה 26 לתקנות סדר הדין הפלילי). בית המשפט רשאי לקבוע בהחלטה מנומקת כי העתקי התסקיר לא יועברו לצדדים, אך אם לא החליט כך בית המשפט, יש להעביר עותקים מן התסקיר לתובע ולסניגורו של הנאשם (סעיף 191 לחוק סדר הדין הפלילי). לעומת זאת, ככלל אין מעבירים את התסקיר לנאשם-עצמו, זולת אם בית המשפט הורה על כך מפורשות (סעיף 191 לחוק סדר הפלילי; סעיפים 28-27 לתקנות סדר הדין הפלילי; לעניין זה ראוי גם גבריאל הלוי תורת הדיון הפלילי – כרך ג 170 (2011)).

הנה כי-כן, סעיף 191 לחוק סדר הדין הפלילי קובע את הכלל שלפיו העתק של התסקיר יימסר לתובע ולסניגור, ולבית המשפט מסור שיקול הדעת להורות כי החומר יימסר גם לנאשם (ראו בג"ץ 2754/94 לוי נ' שרת העבודה והרווחה , פ"ד נ(4) 353 (1996); ראו גם, לגבי הסדר זה וכן לגבי ההסדר בנוגע לקטינים, ע"פ 3472/11 פלוני נ' מדינת ישראל (3.9.2012)). זהו הכלל, ונראה כי כך אכן היה גם בענייננו: בפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי (מיום 7.7.1994 – טיעונים לעונש) ישנה התייחסות של עורך-הדין בולוס, שייצג אז את סלהב, לתסקיר שירות המבחן (ראו עמ' 3 לפרוטוקול).

לצד ההוראות הנזכרות לעיל, ישנם כללים מפורשים הנוגעים למגבלות השימוש בתסקיר ולחשֹיפת מידע

מתוכו. מכיוון שהתסקיר כולל תכופות מידע שעלול לפגוע בצנעת הפרט של הנאשם ושל אחרים, נקבע בתקנה 28 לתקנות סדר הדין הפלילי כי כל מי שהגיע לידיו תסקיר לא ישתמש בו ולא יגלה ידיעות שהגיעו לידיו באמצעותו, "אלא לצורך ההליך המשפטי שבקשר אליו נמסר התסקיר". ודוק: איסור זה מתייחס לכלל הגורמים הנחשפים באופן כזה או אחר לתסקיר, לרבות עורך-דינו של הנאשם (ראו הלוי, בספרו הנ"ל , בעמ' 171-170).

יוצא, כי על-פי הדין, בהיעדר מניעה מיוחדת, הכלל הוא שסנגורו של הנאשם רשאי לעיין בתסקיר (ראו גם עניין פלוני הנ"ל, פס' 18 ו- 20 לפסק-הדין של כבוד השופט זילברטל), אך הוא כפוף לכללי הסודיות הנוגעים לתסקיר. כמו-כן, קיימים כללים לגבי חיסיון החומרים ששימשו את קצין המבחן בהכנת התסקיר (ראו עניין לוי הנ"ל; עניין פלוני הנ"ל). סבורני, כי מהוראות אלה, בצירוף ההוראות הנוגעות לזכות העיון של בעל-דין בתיקו-שלו, נגזרת התשובה לשאלה שלפניי, לאמור: אין לשלול מעורכת-הדין המייצגת את סלהב מלעיין בתסקיר המצוי בתיק (כפי שעורך-דינו במהלך המשפט עיין ככל הנראה בתסקיר), אך אין בכך כדי לגרוע מאומה מן האיסורים החלים בקשר לשימוש בתסקיר ולחשֹיפת מידע הכלול בו. ככל שתתעורר שאלה בקשר לאפשרות הצגתו של התסקיר במסגרת הליך עתידי כלשהו (כגון לפני ועדת השחרורים), הרי ששאלה זו תתברר מן הסתם לפני הערכאה הרלוונטית, ואין בהחלטתי-זו כל עמדה בעניין זה.

מעבר לאמור אוסיף כי עיינתי בתיק ע"פ 5031/94, לרבות בתסקיר שירות המבחן שכמובן מתייחס לנתונים כפי שהיו בעת עריכתו (בשנת 1994). איני מוצא סיבה ממשית למנוע מעורכת-הדין של סלהב היום לעיין בחומר שבתיק, לרבות בתסקיר ה"היסטורי", והכול בכפוף לאמור לעיל בדבר ההבחנה בין הנאשם עצמו לבין בא-כוחו, ובכפוף כמובן לכללי הסודיות הקבועים בדין המחייבים את עורכת-הדין.

לגבי ע"פ 3737/95, לא מצאתי הסבר של-ממש מדוע נדרש העיון. מכיוון שעסקינן בהליך פלילי, ומכיוון שככל הנראה אין אפשרות לקבל את עמדתו של הנאשם ג'ולאני בקשר לבקשת העיון, איני סבור כי האמירה הכללית בדבר הרצון לעיין בשני התיקים – מספקת. בשלב זה איני נעתר אפוא לבקשה לעיין בתיק ע"פ 3737/95, אך אם תוגש בקשה מנומקת בעניין זה אשקול אותה לגופה.

סיכומו של דבר: אני מתיר לעורכת הדין בן-נתן לעיין בתיק ע"פ 5031/94, בהתאם ובכפוף לאמור בהחלטתי-זו. העיון ייערך לפי לנהלים המקובלים.