ע"פ 5031/94 נאאל רפיק סלהב נ. מדינת ישראל

השופט ע' פוגלמן :

לפנינו בקשה לתיקון טעות בפסק דין שניתן בבית משפט זה בע"פ 5031/94 סלהב נ' מדינת ישראל (17.9.1996) (השופטים מ' חשין , י' זמיר ו ט' שטרסברג-כהן ).

1.

בית המשפט המחוזי בירושלים הרשיע את המבקש, לפי הודאתו, בשלושה אישומים הנוגעים לשלושה ניסיונות לבצע פיגועים במדינת ישראל. המבקש נדון "למאסר ל-15 שנה, על כל אחד משלושת האישומים שבהם הוא הורשע על פי הודאתו, ואנו מורים שהם יהיו חופפים חלקית באופן שהעונש הכולל יהיה 30 שנות מאסר" (ת"פ (מחוזי י-ם) 327/93 מדינת ישראל נ' סלהב (7.7.1994) ( השופטים י' בזק , י' צמח ו י' הכט )). המבקש ערער על גזר הדין. ערעורו נשמע בצוותא חדא עם ערעור של נאשם אחר שהורשע במעורבות באחד משלושת האירועים שהמבקש הורשע בגינם, ובית המשפט המחוזי גזר עליו 18 שנות מאסר. בית המשפט העליון קיבל בחלקו את ערעורו של הנאשם האחר, העמיד את העונש על 15 שנות מאסר, וקבע שאלה יימנו החל מיום מעצרו.

2.

לטענת המבקש, משך שנים הוא סבר כי תקופה של כעשרה חודשים שבהם שהה במעצר לפני שמתן גזר הדין תנוכה מהעונש שהושת עליו; וכי מועד שחרורו המוקדם (בניכוי מינהלי) יחול ביום 27.9.2013. הנחתו של המבקש נסמכה על טופס שהייה שהנפיק לו שירות בתי הסוהר שבו נמנו ימי המאסר החל מיום המעצר ולא מיום גזר הדין. בשנת 2008 – 15 שנים לאחר מעצרו – נודע למבקש לראשונה כי תקופת המאסר לא תנוכה מעונשו. המבקש הניח כי מדובר בטעות טכנית שיכולה לבוא על תיקונה ולא ייחס לה חשיבות רבה. ביום 4.2.2008 נמסרה למבקש החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן הנשיא י' צמח והשופטות י' צור ו מ' מזרחי ) מיום 22.10.2002, המבהירה את גזר הדין מיום 7.7.1994 ולפיה מניין ימי המאסר לא יחול מיום המעצר. החלטה זו ניתנה במענה לבקשת הבהרה שהגיש שירות בתי הסוהר, לאחר שכפי הנראה התעורר ספק לגבי אופן חישוב תקופת מאסרו של המבקש, ולאחר שהתקבלה תגובת סנגורו של המבקש.

3.

לטענת המבקש, אין להחלטה בבקשת ההבהרה שניתנה בבית המשפט המחוזי כל תוקף מאחר שבית המשפט העליון היה הערכאה האחרונה שדנה בעניינו במסגרת ערעורו על גזר הדין. לטענת המבקש, לבית משפט זה סמכות טבועה לתקן טעות בפסק דין שנתן; ובפסק דינו של בית המשפט העליון נפלה טעות בכך שלא נקבע לגביו – כפי שנקבע לגבי הנאשם האחר – כי יש לנכות מתקופת מאסרו את תקופת המעצר.

4.

דין הבקשה להידחות. אף בהנחה שיש לבית משפט זה סמכות טבועה לתקן טעות בפסק דין שנתן, הרי שבענייננו אין לומר כי נפלה טעות כלשהי. בפסק דינו של בית משפט זה נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית המשפט המחוזי. פסק הדין של בית משפט זה הותיר אפוא על כנו, בלא כל שינוי , את גזר הדין. הואיל ובגזר הדין של בית המשפט המחוזי לא נקבע כי תקופת מעצרו של המבקש תנוכה מתקופת המאסר, חלה הוראת סעיף 43 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 שלפיה "מי שנידון למאסר תיחשב תקופת מאסרו מיום גזר הדין, אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת".

5.

בשולי הדברים נציין כי המבקש הגיש עתירה לבית משפט זה באותו עניין, ועתירתו נדחתה מחמת קיומו של סעד חלופי בדמות הגשת עתירת אסיר לפי סעיף 62 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1972 (בג"ץ 1716/12 סלהב נ' מדינת ישראל (17.6.2012)). המבקש הגיש עתירת אסיר וזו נדחתה, משנמצא כי לא נפלה טעות בחישוב תקופת מאסרו (עת"א 28973-08/12 (מחוזי מר') סלהב נ' שירות בתי הסוהר (29.11.2012)). גם בהיבט זה ניצב אפוא המבקש לפני הכרעה חלוטה.

הבקשה נדחית אפוא.