ע"פ 5736-22 ע"פ 5736-22

1.לפניי בקשה לעיכוב ביצוע תשלום פיצויים בסך 120,000 ש"ח, אשר הוטל על המערער על ידי בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת ד' מרשק-מרום) בגזר הדין המתוקן שניתן ביום 5.9.2022 בת"פ 19411-10-18. בית משפט קמא קבע כי מלוא הסכום יופקד בקופת בית המשפט עד ליום 1.2.2023.

2.המערער החל לרצות את תקופת מאסרו ביום 19.10.2022. הערעור בעניינו קבוע ליום 10.5.2023. המערער מבקש כי אורה על עיכוב ביצוע תשלום הפיצויים שנגזר עליו עד להכרעה בערעורו. בבקשתו זו טוען המערער כי מצבו הבריאותי והכלכלי קשה, וכי אין ביכולתו לגייס את הכספים הנדרשים לצורך תשלום הפיצויים.

3.דין הבקשה להידחות.

4.הלכה היא עמנו כי ערכאת ערעור לא תורה על עיכוב ביצועו של תשלום קנס או פיצויים שנפסק לחובת המערער בערכאה הדיונית אך בשל הגשת ערעורו. זאת, מכיוון שבניגוד לעונש מאסר, אין בתשלום כאמור כדי לגרום למערער נזק בלתי הפיך במקרה שבסוף ההליך הערעור יתקבל ותשלום הקנס או הפיצויים יופחת או יבוטל (ראו ע"פ 3745/17 אלבז נ' מדינת ישראל, פסקה 4 והאסמכתאות שם (22.5.2017)). אם תרחיש כאמור יתממש, יוכל המערער לקבל את כספו בחזרה. בענייננו-שלנו, לא די בטענות שבפי המערער כדי להצדיק סטייה מהלכה זו ולעכב את ביצועו של תשלום הפיצויים. מצב כלכלי קשה אינו בגדר עילה לביטול או להפחתה של פיצויים לנפגע העבירה (ראו: ע"פ 3250/10 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד סה(2) 482, 56 (2012); ע"פ 10102/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 81 (7.9.2010)); וכפועל יוצא מכך, אין בו כדי להצדיק עיכוב ביצוע (ראו: ע"פ 4691/08 מג'ארי נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (18.6.2008); ע"פ 3420/15 גודה נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (16.6.2015)).

5.אשר על כן, אני דוחה את הבקשה.