ע"פ 653/10 סלימאן אלעסוי נ. מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטתו של בית המשפט לתעבורה ברמלה (השופטת מ' כהן ) מיום 24.1.2010 , שלא לפסול עצמו מלדון בתיק פ"ל 2920-11-09.

1.

לבית המשפט לתעבורה ברמלה הוגש כתב אישום נגד המערער, המייחס לו, בשלושה אישומים הנוגעים לשלושה אירועים נפרדים, עבירות שונות לפי פקודת התעבורה, התשכ"א-1961, לפי תקנות התעבורה, התשכ"א-1961 ולפי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970.

2.

בדיון שהתקיים ביום 5.1.2010 הוקרא כתב האישום למערער, ובהמשך ביקש בא-כוחו לפצל את כתב האישום לשלושה כתבי אישום נפרדים, שכן לטענתו כתב האישום במתכונתו הנוכחית עלול ליצור דעה קדומה ביחס למערער בקרב בית המשפט. המדינה התנגדה, בטענה כי אף שהאישומים מהם מורכב כתב האישום מתבססים על אירועים שונים, יש מקום שבית המשפט ישמע אותם יחדיו. ביום 12.1.2010 ניתנה החלטתו של בית המשפט (השופטת כהן ) בבקשה לפיצול כתב האישום. בהחלטה נקבע כי לא נמצא נימוק ראוי לפיצול האישומים, נוכח העובדה שהמערער כפר בכל שלושת האישומים, ולפיכך – הבקשה נדחתה.

3.

בפתח הדיון שהתקיים ביום 24.1.2010, ביקש המערער מבית המשפט לפסול עצמו מלדון בעניינו (להלן: בקשת הפסלות ). בבקשת הפסלות חזר המערער על טענתו, לפיה הדיון בשלושת האישומים במאוחד יוצר חשש לדעה קדומה וכן גורם למערער לחוש כי הוא עתיד להיות מורשע. המדינה התנגדה לבקשת הפסלות, בטענה כי מאחר שלדעתה אין מקום לפצל את האישומים, אין גם עילה לפסילת המותב. בהמשך אותו דיון דחה בית המשפט את בקשת הפסלות. בית המשפט קבע כי תחושתו הפנימית של המערער, לפיה נוצר בעניינו חשש ממשי למשוא פנים, אין די בה כדי שבית המשפט יפסול את עצמו. כן ציין בית המשפט, כי כאמור בהחלטתו בעניין פיצול כתב האישום, המערער כפר בשלושת האישומים המיוחסים לו, ומשכך לא ברורה טענתו בעניין דעה קדומה שבית המשפט עלול לגבש לגביו.

על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. בערעורו חוזר וקובל המערער על החלטתו של בית המשפט קמא שלא לפצל את כתב האישום בעניינו, בטענה כי הדבר פוגע במראית פני הצדק ולפיכך מצדיק את פסילת המותב הדן בתיק.

4.

דין הערעור להידחות. טענתו של המערער מבוססת על החלטה דיונית של בית המשפט. הלכה היא, כי אין בהחלטות דיוניות, כשלעצמן, כדי לבסס עילת פסלות. נעיר עוד כי לגופה של הטענה אין בין צירוף האישומים בכתב אישום אחד לבין פסלות קשר. המבחן האמיתי לכך ששופט ידון במספר אישומים נגזר מהשאלה אם התביעה הייתה רשאית לצרף את האישומים על פי כללי הצירוף שמקורם בחוק סדר הדין הפלילי ומעבר לכך אין טענות המערער מגלות עילת פסלות. על בעל דין הטוען לפסלות להצביע על חשש ממשי למשוא פנים המעיד כי השופט אינו פתוח לשכנוע. הכרעה שיפוטית מסוימת שאינה ראויה בעיני מאן דהוא אינה מעידה על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים (ראו, למשל: ע"פ 6288/08 גן הזית אירועים וכנסים בע"מ נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה מרכז (לא פורסם, 23.10.2008); ע"פ 3504/92 הלפרן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.10.1992) ; וכן: יגאל מרזל דיני פסלות שופט 176-175, 182 (2006)). העובדה כי בית המשפט לא נענה לבקשת המערער לפיצול כתב האישום בעניינו, אינה מלמדת כי דעתו ננעלה ביחס אליו, חרף תחושתו הסובייקטיבית של המערער, זאת בייחוד נוכח העובדה שהמערער כפר בכל שלושת האישומים המיוחסים לו. ככל שלמערער טענות הנוגעות לצירוף האישומים בעניינו, יוכל הוא להעלותן בשלב הערעור על פסק הדין, ואולם פניה להליכי פסלות אינה הדרך המתאימה להשיג על החלטת בית המשפט בעניין זה.

אשר על כן, הערעור נדחה.