ע"פ 8087/03מיכאל כהן נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.בחודש יוני 2002 נטל המערער חלק בגניבתם של שני קטנועים, אשר שימשו אותו בהמשך לביצוען של עבירות, שלחלקן הארי היה מכנה משותף. המערער עם אחר נהגו להגיע רכובים על קטנוע, ולעצור בסמוך לרכבים שהיו נהוגים בידי נשים שעה שאלו המתינו כדי להשתלב בתנועה או כדי להמשיך בנסיעתן. במצב זה נהגו השניים לגנוב רכוש מתוך המכונית – בעיקר את תיקיהן של הנהגות. המערער והאחר ביצעו שמונה מעשים מסוג זה, ומתוכם שלושה ביום 17.6.02. בסופו של אותו יום, כאשר נדרשו על ידי שוטרים שניצבו במחסום לעצור, נמלטו המערער ושותפו תוך נסיעה מהירה, שהיתה מלווה בשורה של עבירות תעבורה.

חלקם של מעשי הגניבה בוצעו ללא שימוש באלימות, אולם בשלושה מקרים המצב היה שונה. באחד מהם לוותה הגניבה באיומים שהופנו כלפי הנהגת, ובשני מקרים אחרים תקפו המערער ושותפו את הנהגות. בכתב האישום שהוגש נגד המערער נטען עוד, כי הוא נמצא מחזיק ב-20 גרם של סם מסוכן מסוג קנבוס, ושני מכשירי טלפון סלולאריים עליהם קיים חשד שהם גנובים.

2.המערער הודה בעובדותיו של כתב האישום המתוקן שהוגש בעניינו, ובעקבות כך הורשע על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב בעבירות של שימוש ברכב בלא רשות, גניבת רכב, גניבה מתוך רכב, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, נהיגה בקלות ראש, שוד בצוותא, הונאה בכרטיס חיוב, תקיפה לשם גניבה, גניבה, החזקת סם מסוכן לצריכה עצמית והחזקת נכס חשוד – עבירות לפי סעיפים 275, 413ג, 413ב, 413ד(א), 402(ב), 381(א)(2) ו-413 לחוק העונשין התשל"ז-1977, וכן לפי סעיפים 62(1) בשילוב עם 38(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961, סעיף 17 לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986, וסעיף 7(א)+(ג) סיפא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973.

3.הכרעת הדין בעניינו של המערער ניתנה בחודש שבט תשס"ג (ינואר 2003), והדיון נדחה לצורך קבלתו של תסקיר מבחן, ממנו למד בית המשפט, שהמערער, שהיה אז בן 27, החל להשתמש בסמים מגיל 18, והתמכרות זו עמדה ברקע ביצוען של העבירות הנוכחיות ורבות אחרות בהן הורשע בעבר. בעקבות כך, וחרף התנגדות המשיבה, נעתר בית המשפט לבקשת המערער (שעד אז כבר שהה במעצר מספר ניכר של חודשים), לאפשר לו להשתלב בתהליך גמילה בקהילה טיפולית, ולאחר זמן התברר כי תהליך זה הוכתר בהצלחה. מאז הוגשו מספר תסקירים, ובזה שהוגש לבית משפט קמא בחודש אוגוסט 2003 נאמר, כי המערער מתמיד בניקיונו מסמים ומגלה מוטיבציה להתמיד בתהליך השיקום. לאור זאת, המליץ שירות המבחן להמיר את המאסר שנגזר למערער בתקופת מבחן של שנה, במהלכה יוסיף המערער להיות מטופל במרכז יום לנפגעי סמים, בשילוב עם ביצוע שירות לתועלת הציבור.

השופט המלומד של בית משפט קמא לא הסתיר את התלבטותו אם נכון לנקוט בעניינו של המערער בדרך של שיקום או של ענישה, אולם לבסוף הכריע את הכף לחובת המערער, בעיקר לנוכח עברו הפלילי המכביד, בגינו הוא אף נשא בעונש מאסר ממושך. בית המשפט הוסיף ומנה לחובת המערער, את העובדה שאת העבירות הנוכחיות הוא ביצע שעה שעמד נגדו מאסר על-תנאי בן שנתיים, וכן משום שלא שוכנע עד תום שההתמכרות לסם לבדה היתה המניע לביצוען של העבירות.

לנוכח כל אלה גזר בית המשפט המחוזי למערער 4 שנות מאסר, והורה על הפעלתו של המאסר המותנה במצטבר, כך שהתוצאה הסופית היתה שהמערער חויב לשאת ב-6 שנות מאסר.

4.הערעור שבפנינו מופנה כנגד גזר דינו של בית המשפט המחוזי, ובגדרו טען בא-כוח המערער, כי נכונותו של בית משפט קמא ללכת לקראת שולחו ולאפשר לו להשתלב בתהליך גמילה, פיתחה בלבו צפיות שאם התהליך יצליח, הוא יתוגמל על ידי כך שלא יחויב לשאת במאסר ממש. מבא-כוח המערער לא נעלמה חומרתן של העבירות שיוחסו לשולחו, כפי שלא נעלם ממנו עברו המכביד. חרף זאת, עתר עו"ד קבלר להעדיף בעניינו של המערער את הפן השיקומי, מאחר וזה הוכתר בהצלחה, ועקב החשש שכליאתו של המערער תוריד לטמיון את כל אשר השיג המערער עד כה בעמל רב. בעמדה זו תומך גם שירות המבחן.

5.ההכרעה בעניינו של המערער גרמה לנו התלבטות קשה. מן העבר האחד ניצבת העובדה שהמערער הצליח להתרומם מבור תחתיות, ולטפס במעלה התלול והמפרך של גמילה משימוש בסמים. מן העבר האחר ניצב מספרן הגדול וחומרתן של העבירות אותן הוא ביצע, עבירות שכרוכה בהן מידה רבה של חוצפה ותעוזה המאפיינות עבריין שאינו נתון למורא הדין. העולה מכך הוא אפוא כי ניסיון העבר מלמד שהסכנה הגלומה במערער זה הינה רבה, ומנקודת השקפה זו כליאתו כמו מתבקשת מאליה, במיוחד לנוכח העובדה שהוא שב ומעד שעה שמעל ראשו ריחף מאסר על-תנאי משמעותי.

מנגד, עובדה היא שהמערער עבר תהליך לא פשוט כלל, תהליך שרק לעיתים רחוקות מניב פירות של ממש. והרי זהו גם עניינה של החברה לנסות לשקם גם את מי שפגע בה, כדי לקטוע את המעגל האין סופי של ביצוען של עבירות, נשיאה במאסר, וחוזר חלילה. לפיכך, ובפתח הדיון בערעור (בחודש חשוון תשס"ה – אוקטובר 2004), החלטנו לדחות את ההכרעה ל-12 חודשים כדי לאפשר לשירות המבחן להוסיף ולעקוב אחר התמדתו של המערער בתהליך הגמילה ויכולתו לסגל לעצמו דרכי התנהגות מהוגנות. מתסקיר שהניח בפנינו בימים אלה שירות המבחן, עולה כי המערער הוסיף לשתף פעולה עם שירות המבחן, בדיקות שתן שמסר נמצאו תקינות, הוא נשא אישה הנמצאת בחודשי היריון מתקדמים, והוא נקלט בעבודה סדירה ומעבידיו משבחים את דרך תפקודו.

כאמור, ההכרעה בערעור זה היתה כרוכה בלבטים, ולבסוף שוכנענו כי עניינו של המערער נמנה על אותם חריגים בהם נוטה הכף בבירור לכיוון הפן השיקומי. כאמור, התנהגות המערער בניסיונו לשנות את אורחותיו נבחנה לאורך זמן, ועל כן נראה לנו כי מנקודת השקפתה של החברה, הנזק שיהיה כרוך במאסרו החוזר של המערער, יהיה גדול פי כמה מהסכנה הנשקפת ממנו אם יוסיף להתהלך חופשי תוך ניסיון להיחלץ כליל ממעגל הפשע.

6.לנוכח כל אלה החלטנו לקבל את הערעור, ולבטל את גזר-דינו של בית המשפט המחוזי, ובמקומו אנו קובעים את אלה:

א.בגין האישומים השישי, השביעי והשמיני יבצע המערער שירות לתועלת הציבור (סיוע בעבודות מטבח ומכבסה בבית החולים הגריאטרי צהלון), בהיקף של 600 שעות, בפיקוחו של שירות המבחן.

ב.בגין האישומים 1 עד 5 יועמד המערער, בהסכמתו, במבחן לתקופה של שנתיים מהיום. למערער מובהר, הבהר היטב, כי אם לא ימלא אחר צו המבחן כלשונו או יעבור עבירה נוספת יהיה צפוי לעונש בגין העבירות שבגללן ניתן הצו.

ג.מכוח סמכותנו לפי סעיף 85(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, אנו מאריכים את תוקפו של המאסר על-תנאי שנגזר למערער בת"פ 102/97 של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, בשנתיים נוספות שתחילת מניינן מהיום.