ע"פ 8725/11 אריה בן ארי נ. בנק מזרחי - טפחות בע"מ

בפני בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 25.10.11, בה התקבלה בקשת המשיב (להלן: הבנק ) לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט (להלן: הפקודה ) לכוף על המבקש בקנס ובמאסר את קיום פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט א' פרקש) בבר"ע 1100/09 (להלן: פסק הדין ).

השתלשלות ההליכים

1.

המבקש, עורך דין במקצועו, ייצג את הבנק משך מספר שנים בהליכים משפטיים, במסגרתם, בין היתר, הוא גבה כספים עבור הבנק מחייבים שונים. בין הצדדים התגלעו מחלוקות באשר לשיעור שכר הטרחה לו זכאי המבקש מאת הבנק

ובאשר לשאלה האם המבקש רשאי היה לקזז את הכספים המגיעים לו לטענתו מהבנק מכספים שגבה מחייבים בשם הבנק.

בהתאם לפירוט המופיע בהחלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט א' דראל), אליה אתייחס בהמשך הדברים, בין הצדדים מתנהלים שלושה הליכים משפטיים שונים: האחד, ת"א 11670/05, שעניינו תביעה שהגיש הבנק נגד המבקש לגבי כספים שלטענתו מגיעים לו ומוחזקים אצל המבקש; השני, ת"א 2400/06, שעניינו תביעה נוספת של הבנק נגד המבקש בקשר עם כספים שלכאורה לא הועברו על ידי המבקש לבנק; השלישי, ת"א 2044/09, במסגרתו תבע המבקש מן הבנק החזר שכר טרחה והוצאות עבור שירותים משפטיים שהוא העניק לבנק. עוד יצוין כי במסגרת התביעה שהגיש המבקש נגד הבנק הוא הודה כי הוא מחזיק תחת ידו כ-2 מיליון ₪ שגבה עבור הבנק, אם כי לטענתו המדובר בסכום שהוא קיזז כדין משכר הטרחה שהבנק חב לו. בדיון שנערך בפניי הבהירו הצדדים כי ההליכים המשפטיים המתוארים בין הצדדים טרם הוכרעו בבית משפט השלום בירושלים.

2.

במסגרת תביעת הבנק נגד המבקש (ת"א 11670/05 המוזכר לעיל) הגיש הבנק לבית משפט השלום בירושלים בקשה להורות למבקש להעביר לרשות הבנק, או לחילופין להפקיד בקופת בית המשפט, את כספי הנאמנות המוחזקים אצל המבקש. בהחלטתו מיום 21.9.09 דחה בית משפט השלום (כבוד השופט א' דראל) את בקשתו של הבנק. בית המשפט ציין כי אין מחלוקת שהמבקש אכן מחזיק בכספים שגבה עבור הבנק מחייבים שונים, אם כי הוא טוען לקיזוז הכספים הללו מתוך חוב שכר טרחה שהבנק חב לו, שאלה שנותרה תלויה ועומדת במסגרת ההליכים שמתנהלים בין הצדדים. בנסיבות אלה, סבר בית המשפט כי לא מתקיימים התנאים להיעתר לבקשת הבנק למתן צו זמני, שיש בו כדי לשנות את המצב הקיים לטובת הבנק עוד בטרם הוכרעה התביעה לטובתו.

על החלטה זאת הגיש הבנק ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים (בר"ע 1100/09). ביום 26.1.10 ניתן פסק הדין (כבוד השופט א' פרקש) בהסכמת הצדדים. על פי פסק הדין, התחייב המבקש להפקיד בחשבון נאמנות שייפתח לטובת הבנק סך של 2,039,066 ₪, וזאת בתוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין.

3.

המבקש לא קיים את פסק הדין האמור. בשל כך פנה הבנק לבית המשפט המחוזי בירושלים בבקשה לפי סעיף 6 לפקודה, אשר התקבלה על ידי כבוד השופט א' פרקש (להלן: החלטת הביזיון ). בית המשפט המחוזי קבע כי על אף שהליך לפי הפקודה הינו הליך אכיפה קיצוני שיינקט לאחר שכל ההליכים האפשריים האחרים נבחנו או מוצו, במקרה דנן ההליכים שננקטו נגד המבקש לאכיפת פסק הדין, ובראשם הליכי הוצאה לפועל, העלו חרס, באופן המצדיק להיעתר לבקשה. בית המשפט ציין בהחלטתו כי פסק הדין אותו לא מקיים המבקש התקבל בהסכמת הצדדים, כאשר המבקש לא הגיש לגביו ערעור או בקשת ביטול. בנסיבות אלה קבע בית המשפט המחוזי כי טענת המבקש שהסכמתו לפסק הדין ניתנה שלא מדעת אינה יכולה להישמע. עוד פסק בית המשפט המחוזי שהיעתרותו לבקשה אינה בגדר הענשת המבקש, כי אם צעד צופה פני עתיד שנועד להבטיח את קיומו של פסק הדין. נוכח האמור, קבע בית המשפט המחוזי כי על המבקש לקיים את פסק הדין לא יאוחר מיום 20.11.11; כי בגין כל יום איחור בהפקדת הסכום הנקוב בפסק הדין יישא המבקש בקנס של 3,000 ₪; כי אם לא יקיים המבקש את פסק הדין עד ליום 20.12.11 יהיה ניתן לאוסרו למשך 30 ימים; וכי אם במהלך המאסר לא יקיים המבקש את פסק הדין יובא הדיון בשנית בפני בית המשפט המחוזי ביום 23.1.12. כן נקבע כי המבקש יישא בשכר טרחת המשיב ובהוצאותיו בסך של 7,500 ₪.

המבקש הגיש בקשה לעיכוב ביצוע החלטת הביזיון לבית המשפט המחוזי בירושלים. בית המשפט (כבוד השופט א' פרקש) דחה את הבקשה, אם כי הוא הורה על עיכוב ביצוע רכיב המאסר בלבד עד ליום 24.12.11, על מנת לאפשר למבקש להגיש ערעור ובקשה לעיכוב ביצוע לבית המשפט העליון.

4.

המבקש הגיש ערעור על החלטת הביזיון ובצידה בקשה לעיכוב ביצוע, לפי סעיף 468 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בנסיבות העניין, מצאתי לקיים דיון במהלכו הציגו בפני הצדדים את טענותיהם.

טענות הצדדים

5.

המבקש, באמצעות בא כוחו, גרס כי בקשתו עומדת בתנאים לקבלת בקשה לעיכוב ביצוע. נטען כי סיכויי הערעור טובים, בשל ההלכה לפיה אין נוקטים בהליכי ביזיון בית משפט לצורך גביית חוב כספי. לתמיכה בטענה זו הציג בא כוחו של המבקש פסקי דין שונים המלמדים, לשיטתו, על ההלכה הנוהגת באשר לשימוש בהליכים לפי הפקודה. כן עמד בא כוחו של המבקש על מצבו הנפשי הקשה, לדבריו, של המבקש בעת מתן ההסכמה לפסק הדין. הוא סבר כי יש בעובדה שההסכמה להפקדת הכספים ניתנה עת היה שרוי המבקש בלחץ רב, כדי להשפיע על תוקפו של פסק הדין המורה לו להפקיד את הכספים בחשבון הנאמנות וכדי לערער את הבסיס להחלטת הביזיון.

אשר לתנאי בדבר מאזן הנוחות, הסנגור טען כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקש. הוא הדגיש את החומרה שבמאסרו של אדם ובשלילת חירותו בלא שהורשע בביצוע כל עבירה פלילית. לדבריו, הסיכוי שטענותיו של המבקש בערעור תתקבלנה אינו מופרך, ואם אכן כך יהיה הוא ייאסר לשווא באופן הפוגע קשות בתחושת הצדק. בא כוחו של המבקש הדגיש את היותו של המבקש עורך דין וותיק אשר מאסרו יגרום לו, לדבריו, נזק בלתי הפיך. עוד נטען כי התיק העיקרי, כמו גם הערעור שהגיש המבקש על החלטת הביזיון, עתידים להיות מוכרעים בזמן הקרוב, נסיבה נוספת שלעמדת הסנגור מטה את הכף לקבל את הבקשה. מאידך נטען כי אין יסוד לטענת הבנק כי המבקש עלול להבריח את נכסיו, בין היתר נוכח העובדה שהבנק הטיל עיקולים שונים על נכסי המבקש בשווי כולל של כ-6 מיליון ₪.

6.

הבנק טען מנגד כי דין הבקשה להידחות. לדבריו, המבקש לא הצביע בערעור על שגגה כלשהי שנפלה בהחלטת הביזיון, ובשים לב לאמירה של בית המשפט כי הסעד שהוענק בהחלטה אינו בגדר אמצעי עונשי כי אם צעד צופה פני עתיד, הבנק סבר כי סיכויי הערעור נמוכים ביותר. על פי טענת הבנק, בנסיבות בהן המבקש, עורך דין וותיק, נטל כספים שהוא גבה עבור הבנק שלא כדין ומסרב להשיבם, ראוי לאכוף את הפקדת הכספים בחשבון הנאמנות גם בדרך של שלילת חירותו של המבקש. כך מתחייב, לשיטתו של הבנק, בין היתר בשל שיקולי הרתעת עורכי דין אחרים מפני התנהלות דומה להתנהלות של המבקש.

הבנק גרס כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקש. הוא הטעים כי למרות טענת המבקש שהבנק הטיל עיקולים על רכושו בשווי של כ-6 מיליון ₪, ההוצאה לפועל התרשמה כי המבקש נוקט בדרך של הברחת נכסים וכספים. בנסיבות אלה, טען הבנק כי הסיכון שהמבקש יעלים את כל הכספים שמצויים ברשותו עד אשר יוכרעו המחלוקות בין הצדדים, מחייב להבטיח את כספי הנאמנות, פן יימצא הבנק את עצמו בפני שוקת שבורה ומבלי שתהא לו יכולת לקבל את הכספים המגיעים לו. הבנק משוכנע כי המבקש מסתיר את כספי הנאמנות וכי האמצעי היעיל היחיד לאכיפת הפקדתם הינו מאסרו של המבקש. מנגד, גרס הבנק כי טענת המבקש שייגרם לו נזק אדיר אם ייאסר, נטענה בעלמא, מבלי שהמבקש הבהיר מה הנזק שייגרם לו בדיוק כתוצאה ממאסרו.

7.

במהלך הדיון העלה בא כוחו של המבקש הצעה שהוא סבר כי יש בה כדי לייתר את מאסרו של המבקש ולהבטיח את תשלום מרבית הכספים לבנק במידה והמחלוקות בין הצדדים תוכרענה לטובתו. על פי ההצעה, תשלום הכספים לבנק יובטח באמצעות הדירה אשר בבעלות המבקש, ששווייה מוערך בכ-3 מיליון ₪, בכפוף להתחייבות רעייתו של המבקש כי היא לא תתנגד למכירת הדירה במידה והמחלוקות המשפטיות יוכרעו לטובת הבנק. הבנק סרב לקבל את ההצעה וטען כי אין לתת אמון בהבטחותיו של המבקש. הבנק חזר על עמדתו לפיה כספי הנאמנות נמצאים ברשות המבקש, אך הוא מסתירם בניגוד להתחייבותו כלפי בית המשפט המחוזי. משנדחתה הצעת הפשרה אין אפוא מנוס מלדון בבקשה לעיכוב ביצוע החלטת הביזיון.

דיון והכרעה

8.

טרם אדון בבקשה לגופה אציין כי במהלך הדיון שנערך בפני ביקש בא כוחו של המבקש לא אחת כי החלטת הביזיון תעוכב עד שבית משפט השלום יכריע במחלוקות בין הצדדים, והשתמע מדבריו כי כוונתו היא לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי המורה למבקש להפקיד את הכספים בחשבון הנאמנות. למען הסר ספק, הבקשה המונחת בפני הינה בקשה לעיכוב ביצוע החלטת הביזיון בלבד, עליה הוגש ערעור לבית משפט זה. אי לכך, אין עסקינן בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין המורה למבקש להפקיד את הכספים בחשבון נאמנות לטובת הבנק, וממילא על המבקש לקיים פסק דין זה כנדרש.

9.

כידוע, על אף שהליך לפי פקודת בזיון בית-המשפט הינו הליך פלילי באופיו, השיקולים המנחים לצורך הכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע החלטה לפי הפקודה דומים לשיקולים המנחים בהכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין אזרחי, ושניים הם: מאזן הנוחות וסיכויי הערעור (ראו : ע"פ 7029/11

ועדת הזכאות לפי חוק יישום תוכנית ההתנתקות נ' חגור תעשיות בע"מ (לא פורסמה, 8.11.11); ע"פ 7291/10 זועבי נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (לא פורסמה, 9.11.10); ע"פ 7174/09 רייפמן נ' עו"ד ארז (לא פורסמה, 21.9.09) ). בענייננו, שוכנעתי כי יש להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע החלטת הביזיון, אך רק ככל שעניינה ברכיב המאסר.

10.

הטעם המרכזי לקבלת הבקשה ככל שעסקינן ברכיב המאסר הוא מאזן הנוחות. כידוע, הליך ביזיון בית משפט יופעל במשורה ורק במקום בו אין בנמצא דרך חמורה פחות לכפות את ביצועה של ההוראה השיפוטית, שהרי מדובר בהליך אכיפה קיצוני הקובע סנקציות פוגעניות וקשות (רע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט , פ"ד נט(4) 49, 58 (2005); וההפניות שם). בענייננו, אכן הליכי אכיפת פסק הדין שננקטו עד כה במסגרת הוצאה לפועל העלו חרס. ההצעה להבטיח את תשלום כספי הנאמנות לבנק באמצעות דירתו של המבקש אינה בגדר ביצוע פסק הדין כלשונו, ובמובן זה נראה כי הבנק אכן נתקל בקושי ממשי באכיפת ביצוע פסק הדין. עם זאת, אני סבורה כי שני נימוקים מטים את מאזן הנוחות לטובת המבקש לעניין עיכוב ביצוע המאסר. ראשית, הדיון בערעור קבוע למועד קרוב ביותר, לחודש ינואר 2012, ובנסיבות אלה אינני סבורה כי ייגרם לבנק נזק משמעותי אם יעוכב המאסר עד להחלטה בערעור. שנית, נראה כי בנסיבות העניין המאסר הינו סנקציה קשה ופוגענית במיוחד, בשים לב לכך שמדובר באכיפת פסק דין הנוגע לחיוב כספי ולמעשה הוא מעין "החלטת ביניים", שהרי המחלוקות המרכזיות בין הצדדים טרם הוכרעו על ידי בית משפט השלום.

11.

אשר לתנאי בדבר סיכוי הערעור, מבלי לטעת מסמרות בדבר, לא ניתן לקבוע כי סיכויי הערעור טובים, הגם שאי אפשר לשלול אותם כליל. אמנם, בא כוחו של המבקש טען כי בנסיבות העניין אין הצדקה להפעיל את הסנקציות הקבועות בפקודת ביזיון בית המשפט, ושאלה זו תתברר במהלך הערעור. כן נטען במהלך הדיון שנערך בפני כי הכספים אינם בידיו של המבקש ומשכך אין לו כל יכולת להפקידם בחשבון הנאמנות כפי שמורה לו פסק הדין. ואכן, כלל הוא כי מקום בו בעל דין אינו יכול לקיים את ההחלטה השיפוטית לא יינקטו נגדו הליכים לפי הפקודה, שהרי אין תוחלת למאסרו, או להטלת סנקציות אחרות דוגמת קנס כספי (בש"פ 62/89 פולק נ' עייש , פ"ד מד(3) 449, 451 (1989)). ברם, דומה כי הטענה דנן עומדת בניגוד להצהרות קודמות של המבקש, למשל בפני רשמת הוצאה לפועל, וממילא אם אכן הוטלו עיקולים על רכושו של המבקש בשווי של כ-6 מיליון ₪, יש להניח כי עומדת לו האפשרות למכור את הרכוש על מנת לקיים את פסק הדין. בנסיבות אלה, ומבלי להביע עמדה בשאלת השימוש בפקודה במקרה דנן, לא ניתן לומר כי סיכויי הערעור על החלטת הביזיון טובים במיוחד.

חרף האמור, לא אחת נקבע כי מקום שמאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובת מבקש הסעד הזמני, כך ניתן להעניק משקל פחות לסיכויי הערעור, ולהפך (ראו בשינויים המחויבים: ע"א 2501/05 אילן ששון נ' כרמל איגוד למשכנתאות והשקעות בע"מ (לא פורסם, 18.4.2005)). כאמור, בענייננו שוכנעתי כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקש ככל שעסקינן בעיכוב ביצוע רכיב המאסר. משכך, אף על פי שעל פניו סיכויי הערעור אינם גבוהים כאמור, מצאתי להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע רכיב המאסר שבהחלטת הביזיון.

12.

אשר לסנקציה הכספית שנקבעה בהחלטה, בהיותה חיוב כספי אותו דרך כלל לא נהוג לעכב (ראו בשינויים המחויבים עע"ם 1263/10 ארבל חבר מועצת כפר תבור נ' דולה ראש מועצת כפר תבור (לא פורסמה, 17.2.10); רע"א 2084/10 עזבון המנוחה שרה אליהו נ' קופת חולים לאומית

(לא פורסמה, 25.5.10)) ובשים לב לכך שלא ניתן לקבוע כי סיכוי הערעור טובים במיוחד, לא מצאתי לעכב רכיב זה בהחלטת הביזיון.

אי לכך, הבקשה לעיכוב ביצוע מתקבלת בחלקה. רכיב המאסר שנקבע בסעיף 3 להחלטת הביזיון יעוכב עד להכרעה בערעור שהגיש המבקש. יתר רכיבי החלטת הביזיון לא יעוכבו. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.