ע"פ 9403/08 אהוד הלפרין נ. מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בחיפה (השופט ע' קוטון ) מיום 5.11.2008, שלא לפסול עצמו מלדון בק.פ. 4655-07-08.

1

המערער הגיש קובלנה פלילית כנגד המשיבה 2, שוטרת במקצועה, לבית משפט השלום בחיפה (ק.פ. 4655-07-08). הקובלנה נקבעה לשמיעה בפני השופט ע' קוטון

(להלן: הקובלנה ) .

הקובלנה הוגשה על רקע סכסוך בין המערער לבין הנאשמת, שתחילתו בכתב אישום שהוגש נגד המערער לבית המשפט המחוזי בחיפה, בגין גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (ת.פ. 400/98). בית המשפט (השופטת ר' חוזה ) הרשיע את המערער במעשים שיוחסו לו בכתב האישום (להלן: תיק התקיפה ). המערער טוען כי היתה זו הרשעת שווא. ערעור שהגיש המערער על הכרעת הדין נדחה על ידי בית משפט זה (ע"פ 2639/01 הלפרין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.3.2002)), וכן נדחתה בקשתו לקיים משפט חוזר בתיק (מ"ח 7230/03 הלפרין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.10.2003)). בהתבסס על הרשעתו, הוגשה על ידי עו"ד שרון שושי, הניזוק בתיק התקיפה, תובענה אזרחית לבית המשפט המחוזי בחיפה (ת.א. 400/02). במסגרת הליך זה, חייב בית המשפט (השופט י. יעקבי-שווילי ) את המערער לשפות את התובע בגין נזקיו.

עובר להגשת הקובלנה, הורשע המערער, על פי הודאתו, בעבירה של חניה על מדרכה, בבית המשפט לעניינים מקומיים בחיפה (השופט ע' קוטון ). בהכרעת דינו מיום 10.9.2007, ציין בית המשפט כי המערער הועמד לדין על פי בקשתו, וזאת אף שהודה בעובדות כתב האישום עוד בטרם הקראתו (להלן: תיק החניה ). ביום 22.10.2007 נגזר דינו של המערער בתיק החניה, והושת עליו קנס בגובה 300 ₪ או 3 ימי מאסר תמורתו.

2.

ביום 5.11.2008 החל הדיון בקובלנה. במועד זה, ולאחר שהנאשמת השיבה לכתב האישום, ביקש המערער מבית המשפט לפסול עצמו. לטענת המערער, העובדה שבית המשפט (השופט ע' קוטון ) הרשיעו בשנת 2007 בתיק החניה מקימה עילה לפסילתו. המערער הוסיף, כי הרשעתו בתיק התקיפה, חרף טענותיו כי מדובר ב"חבלה שלא קרתה", מעידה אף היא כי שופטי בית המשפט אינם שומעים את טענותיו בדעה פתוחה. כן ציין המערער, כי בקשתו לפתוח בחקירה נגד פרקליטת מחוז חיפה ונגד השופטים המעורבים בתיק התקיפה, תלויה ועומדת בפני היועץ המשפטי לממשלה.

בהחלטתו מיום 5.11.2008, שניתנה במעמד הצדדים, דחה בית המשפט את בקשת הפסלות. בהחלטתו ציין בית המשפט, כי טענות המערער ביחס להליכים שונים בהם היה מעורב בעבר, אינן מעניינו של בית המשפט בהרכבו הנוכחי, ומכאן שאינן מקימות עילה לפסילת בית המשפט. באשר לתיק החניה נקבע, כי טענותיו של המערער בהליך זה היו משפטיות גרידא, ונדחו על ידי בית המשפט בהחלטה מפורטת, ומבלי שנוהלו הוכחות ונקבעו ממצאי מהימנות. לפיכך, קבע בית המשפט כי לא קם חשש ממשי למשוא פנים, המהווה עילה לפסילתו.

3.

על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. המערער מפנה בערעורו להליכים הקודמים שהתנהלו נגדו – הן בתיק החניה, הן בתיק התקיפה ובתובענה האזרחית שהוגשה בעקבותיו, והן בשלושה הליכים שונים הנוגעים לחילוטם של ארבעה כלי נשק חם בהם החזיק המערער, ואשר נדונו בבית משפט השלום בחיפה ובבית המשפט במחוזי בחיפה. לטענת המערער, הכרעותיו של בית המשפט בהליכים אלה מלמדות כי נתגבשה אצל בית המשפט דעה קדומה נגדו, ולחלופין מלמדות הן על עניין אישי של השופטים היושבים בדין. לפיכך, טוען המערער כי קיים חשש

ממשי למשוא פנים, המקים עילה לפסילתו של בית המשפט.

4.

לאחר שעניינתי בחומר שלפניי ושמעתי את הטענות, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להדחות. בפתח הדברים יצוין, כי להליכים השונים שהתנהלו בבתי המשפט במסגרת תיק התקיפה ובקשר לחילוט כלי הנשק, אין כל קשר לשאלה העומדת להכרעה במסגרת הערעור דנן. פסקי הדין שניתנו בעניינים שונים הנוגעים למערער הינם פסקי דין חלוטים, שאף אושרו בחלקם על ידי משפט זה, ואין הם מענייננו במסגרת הליך זה. יתר על כן, השופטים אשר ישבו בדין בהליכים אלה, אינם נמנים עם המותב הדן בקובלנה, ולפיכך אין להיכרותם המוקדמת עם המערער כל קשר עם הליך הקובלנה. יתר טענותיו של המערער ביחס להליכים אלה הינן טענות כוללניות, שאין מקומן בערעור על החלטה שעניינה פסילתו של בית המשפט מלדון בקובלנה שבנדון.

זאת ועוד; אף היכרותו המוקדמת של בית המשפט עם המערער, שמקורה בתיק החניה בו ישב בדין השופט קוטון , אינה מקימה עילה לפסילתו של בית המשפט. הלכה היא, כי העובדה שבית המשפט הכריע בעבר בעניינו של נאשם וגזר את דינו, אינן מקימות, כשלעצמן, עילת פסלות (ראו: ע"פ 2879/07 דיין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.6.2007); ע"פ 1623/08 אלירן דרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.5.2008); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 262, 304-302 (2006)). כך בדרך כלל, וכך בנסיבות העניין, במיוחד נוכח העובדה כי אין לאישומים נשוא תיק החניה כל קשר עם האירועים הנדונים בקובלנה, וכן נוכח העובדה כי בתיק החניה לא נקבעו ביחס למערער כל ממצאי מהימנות, והכרעת הדין ניתנה על סמך הודאתו. לכך יש להוסיף, כי להבדיל מתיק החניה, בו היה המערער בגדר נאשם, הליך הקובלנה הוגש על ידי המערער, כקובל. לאור כל זאת, אין מקום לטענה כי מבחינה אובייקטיבית קיים חשש ממשי למשוא פנים מצדו של בית המשפט, במובן זה שנפגעה יכולתו לדון באופן הוגן וחסר פניות בקובלנה.

אשר על כן, הערעור נדחה.