ע"פ 2879/07 יצחק דיין נ. מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטתו של בית משפט השלום באילת (השופט א' יקואל ) מיום 21.3.2007 שלא לפסול עצמו מלדון בת.פ. 1709/06 ובת.פ. 1262/06.

1.

בהליך קודם אשר התנהל נגדו, הורשע המערער בעבירה של איומים (ת.פ. 1311/03 - להלן: ההליך הקודם ). גזר דינו ניתן על ידי השופט יקואל , בעוד הכרעת הדין ניתנה על ידי שופט אחר. סמוך מאוד לאחר גזר דינו, הוגשו נגד המערער שלושה אישומים חדשים בעבירות של איומים ותקיפת עובד ציבור (להלן: ההליכים הנוכחיים ). השופט שנקבע לדון בהליכים אלו הינו השופט יקואל . בהליכים הנוכחיים הואשם המערער בעבירות של איומים ותקיפת עובד ציבור. בשניים מכתבי האישום (בת.פ. 1709/06 ובת.פ. 1262/06) נטען כי המערער איים ב"השמדת" אזרחים או שוטרים, אם יגיעו למקום עסקיו. כן הואשם המערער בתקיפת מהנדס עיריית אילת ומנהלת מחלקת הגינון בעירייה. בתיק השלישי (ת.פ. 1454/06) נטען כי על רקע סכסוך עסקי שלח המערער מכתבי איום אל קיבוץ אילות, בהם אוזכרו בהרחבה פחדיו של אדם (להלן: המתלונן ) אשר תלונתו הובילה לפתיחת ההליך הקודם נגד המערער. יצוין עוד כי כל כתבי האישום נגד המערער – הן בהליך הקודם, הן בהליכים הנוכחיים – הוגשו על רקע פעילותו העסקית כבעלים של מלון "מג'יק סנרייז" שבקיבוץ אילות.

2.

טענתו העיקרית של המערער בבקשת הפסלות שהוגשה לבית המשפט קמא היא כי בבואו לגזור את דינו בהליך הקודם, נחשף השופט יקואל לעברו הפלילי ולמב"דים אשר צורפו לתסקיר המבחן, על אף שבא-כוח המדינה הסכים, לטענת המערער, כי אלה לא יבואו לעיונו של בית המשפט. כן טען המערער כי התבטאויותיו של השופט יקואל בגוף גזר-הדין שניתן בהליך הקודם, בנוגע למערער, אופיו, ובעיקר בנוגע להתנהלותו במהלך ניהול עסקיו, מעלות חשש ממשי למשוא פנים אשר מצדיק את פסילתו מלדון בהליכים הנוכחיים, אשר גם האירועים המתוארים בהם קשורים לפעילותו העסקית. נטען כי השופט, אשר מכיר את עברו של המערער, ואשר גזר את דינו, יאמין, גם אם באופן לא מודע, כי המערער מסוגל לדברים המיוחסים לו במסגרת פעילותו העסקית. בטיעוניו הדגיש המערער כי החשש הממשי למשוא פנים אף מתעצם בשל העובדה שגזר הדין בהליך הקודם ניתן אך לפני מספר חודשים בלבד, ומשום שהשופט טרם גזר את דינו של השותף האחר בפרשה – הוא אחיו של המערער.

3.

בהחלטה מנומקת היטב קיבל בית המשפט קמא את בקשת הפסילה באחד התיקים (ת.פ. 1454/06) אך החליט שלא לפסול עצמו מלדון בשני התיקים האחרים, נשוא הערעור שבפניי. בהחלטתו ציין בית המשפט כי המעשים המיוחסים למערער בשני התיקים בהם החליט שלא לפסול את עצמו, בוצעו, כנטען, כלפי מתלוננים שונים ובמועדים שונים המרוחקים זה מזה. כן הדגיש בית המשפט כי הכרעת הדין בהליך הקודם ניתנה על ידי מותב אחר וכי ההתייחסויות השונות שניתנו בגזר הדין שנכתב על ידו, להכרעת הדין ניתנו לצורכי גזר הדין בלבד, ותו לא. בית המשפט הדגיש כי ידיעותיו הקודמות באשר לנאשם, הנובעות מעצם הדיון בגזר הדין בהליך הקודם, אינן עולות כדי דעה קדומה שעשויה להעלות חשש ממשי למשוא פנים של בית המשפט בבואו לדון באישומים הנוכחיים. מעבר לדרוש, ציין השופט כי עברו הפלילי של הנאשם הינו מקל ביותר, דבר המפחית משמעותית את החשש הממשי למשוא פנים מעצם היחשפותו של בית המשפט למידע זה בהליך הקודם. על-כן, החליט בית המשפט שלא לפסול עצמו מלדון בת.פ. 1709/06 ובת.פ. 1262/06.

שונה היתה החלטתו של בית המשפט קמא לגבי האישום השלישי (ת.פ. 1454/06), בה החליט לפסול את עצמו מלדון. בית המשפט ציין כי דברי האיום הנטענים אשר הובילו להגשת כתב האישום בתיק זה הופנו לקיבוץ אילות, כאשר חלק לא מבוטל מהדברים התייחס לפחדיו של המתלונן בהליך הקודם. מאחר ובגזר הדין בהליך הקודם התייחס בית המשפט באופן נרחב לתחושת האימה והפחד של אותו המתלונן, עקב דברי האיום הקודמים של המערער, הגיע בית המשפט למסקנה כי ההסתברות לחשש ממשי למשוא פנים מצידו – מקום בו פחדיו של המתלונן בהליך הקודם יחלחלו להכרתו עת ידון בהליך הנוכחי

- זהה להסתברות לאי קיומו של חשש ממשי למשוא פנים. עם זאת, משיקולים של מראית פני הצדק, החליט בית המשפט קמא לפסול עצמו מתיק זה.

4.

לאחר שעיינתי בחומר שבפניי הגעתי לכלל מסקנה כי טענותיו של המערער אינן מצדיקות התערבות בהחלטתו של בית המשפט שלא לפסול את עצמו. מעצם העובדה ששופט דן נאשם בעבר, אין כדי למנוע שאותו שופט ישוב וידון בעניינו במועד אחר כלשהו בעתיד (ראו: ע"פ 716/85 בן-חמו נ' מדינת ישראל , פ"ד לט(3) 725; ע"פ 5662/91 מאיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). על אחת כמה וכמה, כבענייננו, כאשר השופט אמנם גזר את דינו של הנאשם אך לא דן בהכרעת הדין ולא קבע את ממצאי המהימנות.

אכן, פסילת בית המשפט מקום בו דן השופט בהליכים פליליים קודמים נגד הנאשם, תיעשה לעיתים נדירות בלבד (ע"פ 286/01 לידני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), כאשר על אף הנחת מקצועיותו של היושב בדין יש לחשוש למראית פני הצדק. אולם בענייננו לא שוכנעתי, כאמור, כי קיימות נסיבות נדירות וחריגות כאמור.

בהיחשפותו של בית המשפט לעברו הפלילי של המערער, ולמב"דים שהוגשו כחלק מתסקיר המבחן בהליך הקודם, אין די כדי להביא לפסילת בית המשפט. הלכה פסוקה היא כי הבאתו של מידע על עברו הפלילי של הנאשם בפני בית המשפט לא מקימה עילת פסילה (יגאל מרזל דיני פסלות שופט (התשס"ו) 300). בענייננו מידע זה אף הובא לידיעתו של השופט בהליך הקודם ולא במסגרת ההליכים הנוכחיים נשוא הערעור שבפניי. לכך יש להוסיף גם את היותו של המידע קל ערך ולא משמעותי כדבריי בית המשפט. בנסיבות המקרה שוכנעתי כי היחשפותו של בית המשפט למידע אינה מקימה חשש אובייקטיבי למשוא פנים.

עילת פסילה גם לא קמה מעצם התבטאויותיו של בית המשפט בגוף גזר הדין שניתן בהליך הקודם. אכן, התבטאותו של בית המשפט באותו גזר דין הובילה להחלטתו לפסול עצמו מלדון באחד האישומים הנוכחיים. כאמור, בית המשפט סבר שלנוכח אזכורו של המתלונן בגזר הדין, שלגביו נכתבו הדברים בגוף מכתב האיום שהוביל להגשת האישום בתיק הנוסף בו החליט בית המשפט לפסול את עצמו, ראוי כי לא ידון הוא בתיק זה משיקולים של מראית פני הצדק. מבלי לדון בהחלטתו לפסול עצמו מאחד התיקים, שוכנעתי כי בתיקים נשוא הערעור שבפניי אין די בהתבטאות שבגזר הדין כדי לפסול את בית המשפט. כפי שנטען על ידי בא-כוח המשיבה, האישומים נגד המערער – בהליכים הנוכחיים ובהליך הקודם – אמנם נסבים על פעילותו העסקית של המערער, אך מדובר במקרים שונים, ובמאוימים אחרים. דבריו של בית המשפט בגזר הדין כוונו לאיומיו של המערער נגד המתלונן המסוים, בעוד האישומים הנוכחיים מייחסים לו, בין השאר, איומים על שוטר ועובדי ציבור, ובנסיבות שונות. מכאן, שלא מצאתי בהתבטאות בית המשפט משום "עדות אופי" נגד המערער, כטענתו, המקימה חשש ממשי למשוא פנים.

אשר-על-כן, החלטתי לדחות את הערעור.