ע"פ 1623/08 אלירן דרי נ. מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים ( השופטת נ' בן-אור ), מיום 13.2.2008, שלא לפסול עצמו מלדון בתיק פ 3164/07.

1.

ביום 29.10.2007, בעקבות הסדר טיעון, נגזר על המערער בבית המשפט המחוזי בירושלים ( השופטת בן-אור ) עונש מאסר בגין עבירה של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, על-פי סעיף 7 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973. כחודש לאחר מכן, ביום 21.11.2007, בעודו מרצה את תקופת מאסרו האמורה, הוגש נגד המערער כתב אישום נוסף, בפני אותו מותב, בגין עבירה דומה. על-פי הנטען בכתב אישום זה, אל המערער הוברחו סמים לתוך כלא השרון, שם הוא מרצה את תקופת מאסרו. המערער קיבל את הסמים שהוברחו אליו, והחזיק בהם ללא היתר כדין, ושלא לצריכתו העצמית.

ביום 13.2.2008, לאחר שהוסדר עניין ייצוגו של המערער, הגיש המערער בקשה לפסילת בית המשפט. המערער טען, כי כיוון שהשופטת היא שפסקה באישום הקודם בעניינו, הרי אינה יכולה כעת לדון בהליך החדש המובא בפניה בדעה פתוחה. האישום הקודם היה בגין עבירה דומה לזו בה מואשם המערער בהליך החדש – עבירת סמים – ובית המשפט הכריע באישום הקודם לגופו של עניין, והכיר את עובדות האישום לפרטיהן; כיוון שכך, טען המערער, היה על בית המשפט לפסול עצמו מלדון בעניינו.

2.

בית המשפט דחה את בקשת הפסלות, וקבע כי, בנסיבות העניין, היכרותו עם ההליך הקודם בעניינו של המערער אינה מקימה עילה לפסילת שופט. בהחלטתו המפורטת והמנומקת, ציין בית המשפט, בין השאר, כי במסגרת ההליך הקודם שנדון בפניו, לא נדרש בית המשפט לקביעת ממצאים עובדתיים או ממצאי מהימנות, אלא רק לאישור הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים. כמו כן, ציין בית המשפט, כי כל ערכאה בפניה יובא העניין תהיה מודעת לקיומן של הרשעות קודמות למערער, שהרי הוא מובא בפני בית המשפט בגין עבירה אותה ביצע בזמן היותו אסיר.

3.

על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. בערעור, טוען המערער, כי שגה בית המשפט קמא בקביעתו כי המותב הנוכחי דומה לכל מותב אחר שידון באישום החדש כנגדו – משום שרק המותב הנדון מודע לכך שההרשעה הקודמת היא בעבירת סמים דווקא. לטענתו של המערער, ידיעה זו הינה משמעותית, ודי בה על מנת להצדיק העברת הדיון למותב אחר. כמו כן, מדגיש המערער בטיעוניו את סמיכות הזמנים שבין שני ההליכים, את תחושתו האישית שנעשה עימו עוול, ואת החשש לפגיעה במראית פני הצדק במקרה שאותו מותב ידון בשני האישומים. בנוסף, מציג המערער כתמיכה לעמדתו את העובדה שהמדינה הסכימה שהבקשה לפסילת שופט איננה חסרת טעם. לבסוף, מוסיף המערער, כי מתוך התבטאותו של בית המשפט במסגרת הדיון הקודם, לפיה המערער מעורב במידה ניכרת בעולם העברייני, יש ללמוד כי דעתו של בית המשפט אכן נתקבעה במידה כזו שלא תאפשר לו להמשיך ולדון בעניינו ללא משוא פנים.

4.

דין הערעור להידחות. כבר נקבע בפסיקתנו פעמים רבות, כי חשיפת בית המשפט להרשעות קודמות של נאשם, ואף העובדה כי בית המשפט דן בעבר בעניינו של נאשם, אינן מקימות, כשלעצמן, עילת פסלות. רק כאשר קיים חשש ממשי – בראייה אובייקטיבית – למשוא פנים, במובן זה שנפגעה יכולתו של בית המשפט לדון באופן הוגן בעניין המובא לפניו, תקום עילה לפסילת שופט (ראו: ע"פ 3963/00 בן גביר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.6.2000); ע"פ 793/83 אדרי נ' מדינת ישראל , פ"ד לח(1) 363 (1984); ע"פ 1479/07 נומדר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.3.2007); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 304-302 (2006) ; ע "פ 716/85 בן-חמו נ' מדינת ישראל , פ"ד לט(3) 725 (1985); ע"פ 5662/91 מאיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.1.1992)).

תחושתו הסובייקטיבית של המערער כי נעשה עימו עוול, החשש מפגיעה במראית פני הצדק, וכן אפילו הסכמת המדינה – כל אלה אין בהם כדי להקים עילה לפסילת שופט. עילה כזו תקום רק באותם מקרים קיצוניים ונדירים, בהם הושפעה דעתו של בית המשפט בצורה כזו שלא יוכל יותר לנהל את ההליך שבפניו באופן הוגן וראוי. המקרה שלפנינו אינו נופל בגדר אותם חריגים נדירים.

בענייננו, נכון אמנם שהרשעתו הקודמת של המערער הינה כזו הנוגעת באופן ישיר לעניינו הנדון כיום בפני בית המשפט. אך, חזקה על בית המשפט, כגורם מקצועי, שהעובדה כי הוא מודע להרשעה קודמת של המערער, ואף בעבירה דומה, לא תמנע ממנו לשמוע את ההליך החדש שבפניו באופן הוגן ובדעה פתוחה. כך בדרך כלל, וכך בנסיבות העניין, במיוחד נוכח העובדה שבהליך הקודם הורשע המערער בעקבות הודאתו בעובדות כתב האישום, ולפיכך, בית המשפט רק אישר את הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים, ולא נזקק להכרעה עובדתית ומשפטית מלאה במקרה שלפניו. יובהר, כי גם אם צודק המערער בטענתו, לפיה בית המשפט שבפניו מובא כעת עניינו שונה מכל בית משפט אחר, בכך שבית משפט זה מודע לטבעה של העבירה בגינה הושם במאסר, הרי שדבר זה אינו מקים, בנסיבות העניין, עילת פסלות. על מנת שתקום עילה כזו, אין די בהצבעה על כך שבית המשפט מודע לאופייה של ההרשעה שבגינה נידון הנאשם, אלא יש להוכיח שידיעה זו מקימה חשש ממשי למשוא פנים. חשש כזה אינו מתקיים במקרה שלפנינו.

כפי שציין, בצדק, בית המשפט קמא בהחלטתו, משלא קמה עילה לפסלות שופט, נותרת אך חובתו של השופט לשבת בדין. בהיעדר עילה ברורה לפסילה, חייב בית המשפט לקיים חובתו זאת, ואין הוא רשאי לפטור עצמו ממנה רק בשל שיקולים של נוחות, או בשל חשש שמא יהיה מי שיאמר שמראית פני הצדק נפגעת.

כאמור, בנוסף לכל אלה, טוען המערער כי על בית המשפט לפסול עצמו גם בעקבות התבטאותו בנוגע למערער במסגרת גזר דינו בתיק הקודם, התבטאות ממנה ניתן ללמוד על התגבשות של יחס שלילי של בית המשפט כלפיו. גם טענה זו דינה להידחות. הלכה היא, כי התבטאויותיו של שופט יכולות להוות עילה לפסילתו רק במקרים נדירים וקיצוניים, בהם עולה מהתבטאויות אלה כי השופט גיבש עמדה נחרצת כלפי הנאשם, עד כי קיים חשש ממשי שהמשפט לא ינוהל באופן אובייקטיבי (ראו: ע"פ 930/07 טל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.3.2007); ע"פ 8891/06 מאירסון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.12.2006); ע"פ 1988/94 בראון נ' מדינת ישראל , פ"ד מח(3) 608, 625 (1994); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 197-191 (2006)). במקרה שלפנינו, התבטאותו של בית המשפט, במסגרת גזר דינו של המערער, אינה מקימה עילת לפסלות שופט.

אשר על כן, הערעור נדחה .