ע"ר 1045-23 ע"ר 1045-23

ערעור על החלטת הרשמת ל' משאלי שלומאי בבש"א 606/23 מיום 26.1.2023, בה נדחתה בקשת המערער להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור.

1.ברקע לערעור הליך בוררות שהתנהל בין הצדדים בו נדחתה תביעת המערער נגד משיב 1 בפסק בוררות מיום 3.4.2022 (להלן: פסק הבוררות). המערער הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק הבוררות (ת"א 7009-06-22), אשר התקבלה באופן חלקי בפסק הדין מיום 22.11.2022. בית המשפט הורה על החזרת הדיון לבוררים לצורך בירור טענה ממוקדת של המערער, כאשר לאחר שמיעת טענות הצדדים לגביה, יכריעו הבוררים אם פסק הבוררות טעון שינוי או שיש להותירו על כנו. בהמשך לכך, ביום 27.12.2022 קבעו הבוררים כי פסק הבוררות יוותר על כנו.

2.ביום 22.1.2023, היינו ביום האחרון להגשת בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, הגיש המערער בקשה להארכת מועד להגשת בקשה כאמור עד ליום 22.2.2023. בבקשתו ציין המערער כי מצא לנכון להמתין עד למתן פסק הבוררות הסופי טרם הגשת בקשת רשות הערעור, וזאת על מנת שתונח לפני בית משפט זה "התמונה המלאה". כמו כן נדרשת לבא-כוחו שהות נוספת לצורך השלמת עריכת הבקשה.

3.ביום 26.1.2023 דחתה הרשמת את הבקשה. נקבע כי המערער היה מודע היטב למועדים הרלוונטיים ולפחות לחלק מהנסיבות שעמדו בבסיס בקשתו. חרף זאת הוא בחר להגיש את הבקשה ביום האחרון להגשת בקשת רשות הערעור, מבלי שניתן לכך כל הסבר, ודי בכך כדי להביא לדחיית בקשתו. כמו כן, בבקשה לא הובהר מדוע סבר המערער כי היה עליו להמתין להחלטתם הסופית של הבוררים על מנת להגיש את בקשת רשות הערעור. זאת בפרט בשים לב להבהרת בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 27.11.2022 בה צוין כי אין מניעה להגיש הליך ערעורי במנותק מפסק הבוררות העתידי, ולכך שפסק הבוררות ניתן כבר ביום 27.12.2022. הרשמת הוסיפה כי טענת המערער לפיה נדרש לו זמן נוסף להכנת בקשת רשות הערעור נטענה באופן לאקוני וכללי בלבד ולפיכך אינה מצדיקה היעתרות לבקשה.

4.מכאן הערעור שלפנַי. לטענת המערער, לא היה מקום לקבוע כי הגשת בקשה להארכת מועד ביום האחרון יכולה כשלעצמה להביא לדחייתה. כמו כן, הבקשה הוגשה בפועל חמישה ימים עובר למועד האחרון להגשתה, אולם לא נקלטה נוכח "התנהלות לא תקינה בעליל" של גורמים מנהליים שונים. בנוסף, אלמלא המתין המערער להכרעתם הסופית של הבוררים היה נוצר מצב אבסורדי שבו מתנהלים שני הליכים מקבילים באותו עניין. מה גם, שלהכרעת הבוררים הייתה יכולה להיות השפעה על ההליך שיוגש לבית משפט זה, ובנסיבות האמורות ברי כי מתקיים טעם מיוחד להארכת המועד. מכל מקום, אם סברה הרשמת כי טענת המערער לפיה יש להמתין להכרעת הבוררים אינה ברורה, היה מקום לאפשר לו להגיש תגובה לתשובת המשיבים ולא לדחות את בקשתו מטעם זה. המערער הוסיף כי כל שקבע בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 27.11.2022, אליה התייחסה הרשמת, הוא כי בית המשפט קם מכיסאו. אין בהחלטה זו משום מניעה מלפנות לבית משפט זה רק לאחר הכרעתם הסופית של הבוררים. ולבסוף נטען כי יש לשקול מתן הארכת מועד להגשת בקשת רשות הערעור ולוּ משיקולי צדק, שעה שנעילת שערי בית המשפט לפניו בעלת השלכות הרות אסון מבחינתו.

5.דין הערעור להידחות. לרשם בית המשפט נתון שיקול דעת רחב בעניינים מעין אלו וערכאת לא תתערב בו בנקל (וראו: ער"א 742/23 נחום אבטסם נ' מדינת ישראל (31.1.2023); ער"פ 250/23 שלום נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (17.1.2023)). מקרה זה אינו בא בגדרם של המקרים המצדיקים התערבות. בקשתו של המערער נשענה בעיקרה על הטענה כי "מצאנו צורך להמתין לפסק הבוררות הסופי על מנת שבמסגרת הליכי הערעור תעמוד התמונה המלאה". אלא שטענה זו, אשר הועלתה באופן לאקוני וכוללני בלבד ללא כל הסבר או פירוט, אינה מגבשת טעם מיוחד המצדיק מתן הארכת מועד. המערער ניסה בערעורו לספק הסברים נוספים בעניין זה, אולם ערעור על החלטת רשמת בית המשפט אינו אכסניה לביצוע "מקצה שיפורים" (וראו: ער"פ 5932/22 קריכלי נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (13.9.2022); ערג"ץ 5114/22 שטרן נ' הרשות (31.7.2022)). מכל מקום, אף בנימוקי הערעור שלפנַי אין כדי להסביר מדוע לא עלה בידו להגיש את בקשת רשות הערעור במועד, שעה שהחלטת הבוררים המשלימה ניתנה ביום 27.12.2022, כחודש ימים עובר למועד האחרון להגשתה ביום 22.1.2023. לא למותר לציין כי ככלל, עומס עבודה המוטל על בא-כוחו של בעל דין אינו מגבש טעם מיוחד (וראו: ער"מ 4376/22 סטנהאוז נ' משרד התקשורת (4.7.2022); בש"א 8178/20 פלוני נ' פלוני, פסקה 5 (3.12.2020)). נוכח האמור, ואף מבלי להידרש לטענות המערער באשר למועד שבו הוגשה בקשתו ולהשלכותיו על גורל בקשתו, בצדק דחתה אותה הרשמת.

6.בשולי הדברים יובהר כי אין לקבל את טענת המערער לפיה שגתה הרשמת משלא הורתה על הגשת תגובתו לתשובות המשיבים לצורך הבהרתן. למבקש הארכת מועד להגשת הליך ערעורי אין כל זכות קנויה להגיש הבהרות או להגיב לתשובות המשיבים (ראו: תקנות 50(4) ו-141 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). עליו להעמיד את מלוא התשתית הרלוונטית כבר בבקשתו, ומשלא עשה כן אין לו להלין אלא על עצמו.

הערעור נדחה כאמור.