רחד"פ 23577-10-26 רחד"פ 23577-10-26

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופט ג' לובינסקי זיו) מיום 17.8.2026 בפש"ר 40554-03-15, בה התקבלה בקשת המשיבה 1 (להלן: הנאמנת) למתן צו למאסרו של המבקש (להלן: החייב) מכוח סעיף 179 לפקודת פשיטת רגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: פקודת פשיטת רגל). הרקע ביום 1.4.2015 הגיש נושה של החייב בקשה למתן צו כינוס וצו להכרזה על החייב כפושט רגל. למען הבנת רקע הדברים יצוין כי מאז שנפתח הליך זה, נמנע החייב מלקיים את חובותיו ואף פעל בחוסר תום לב קיצוני. על רקע זאת הורה בית משפט של פשיטת רגל מספר פעמים בעבר על מתן צווים למאסרו של החייב. ביום 11.11.2024 התקיים דיון לפני בית המשפט (כב' השופטת ע' וינברג-נטוביץ) בבקשת הנאמנת להגדיל את צו התשלומים שניתן לחייב, וזאת על רקע מידעים שהתקבלו לגבי יכולותיו הכלכליות של החייב (להלן: הדיון בבקשת ההגדלה). במהלך הדיון נחקר החייב על הסתירה בין המידעים האמורים לבין גרסתו העובדתית באשר למצבו הכלכלי הקשה. כעולה מפרוטוקול הדיון – בתום חקירתו של החייב יצאו הצדדים להפסקה שבסיומה הסכים החייב להגדלת התשלום החודשי שישולם לקופת הכינוס לסך של 2,500 ש"ח (להלן: צו התשלומים המוגדל). מחודש אפריל 2025, שוב הפסיק החייב לשלם את התשלום החודשי ואף לא הגיש דו"חות כנדרש. בשל כך, הגישה הנאמנת ביום 8.9.2025 בקשה לבית המשפט להורות לחייב להסיר מחדליו ולשלם את התשלומים הדרושים; וחלף זאת להורות על מאסרו (להלן: הבקשה למאסר). החייב הגיש תגובה מטעמו בה טען כי הגיש הצעה להסדר נושים (להלן: ההצעה להסדר) המבוססת על כספים של צד שלישי המתגורר בחו"ל, שיועברו אליו רק אם תאושר הצעה זו. עוד הודגש כי מדובר בהצעה הוגנת שתאפשר לסיים את ההליך ולהעניק לחייב הפטר. ביום 4.1.2026 התקיים דיון בבקשה למאסר לפני בית משפט קמא (כב' השופט ג' לובינסקי זיו). במהלך הדיון נשאל החייב על ידי בית המשפט מדוע אינו עומד בצו התשלומים. החייב – שלא כפר בכך שאינו עומד בצו – הבהיר כי לשיטתו במקום לשלם תשלומים אלה יש מקום להעביר את הכסף במסגרת הסדר נושים בהתאם להצעתו. עוד ציין בא כוח החייב כי החייב הבין שבין אם ישלם את התשלומים האמורים ובין אם לאו יינקטו נגדו הליכים, כאשר הצעת ההסדר מטעמו היא הוגנת וסבירה. לצד זאת, ציין החייב כי אין באפשרותו לשלם את התשלום החודשי, וכי אולץ להסכים להגדלתו בשל הדעה אותה הביע בית המשפט בדיון בבקשת ההגדלה. המשיב 2 (להלן: הכנ"ר) ציין כי הצעת ההסדר של החייב נדחתה על ידי מרבית הנושים, וכי הוא תומך בבקשת הנאמנת להורות על מאסרו של החייב. בתום הדיון נעתר בית המשפט לבקשת בא כוחו של החייב למתן שהות של מספר ימים על מנת שיוכל להסביר לחייב את מצב הדברים. בהמשך לכך, ביום 8.1.2026 הוגשה "תגובה מטעם החייב להחלטה מיום 04/01/2026" בה נטען כי החייב אינו מתחמק מתשלום אלא מעוניין לשלם באמצעות הסדר נושים שיגובש בהתאם להצעה להסדר. עוד נטען כי הנאמנת מערימה קשיים על ההגעה להסדר נושים; כי החייב מבקש לסיים את ההליך באמצעות הכספים שיקבל מצד ג'; וכי פרט לכספים אלה – אין לחייב כספים או נכסים נוספים מהם ניתן להיפרע. לצד זאת, נטען כי מאסר הוא מוצא אחרון וכי יש מקום למצוא פתרון חלופי שהוא מידתי ופחות פוגעני. בתשובת הנאמנת היא הדגישה כי טענות אלה של החייב הועלו כבר בעבר. עוד צוין כי מתגובת החייב עולה כי אין בכוונתו לשלם את חוב הפיגורים אלא רק במסגרת הסדר הנושים המוצע שלא ניתנה לו הסכמה של כלל הנושים. הכנ"ר הודיע כי הוא תומך בבקשת הנאמנת, תוך שהדגיש כי אין מקום להתנות את תשלום צו התשלומים באישורו של הסדר נושים, ובפרט כאשר הנושים העיקריים מתנגדים לו. למען שלמות התמונה, יצוין כי ביום 29.5.2026 הגישה הנאמנת בקשה למתן החלטה בבקשת המאסר, בה עדכנה כי החייב מוסיף שלא לשלם מכוח צו התשלומים ובהתאם חובו גדל לסך של 35,000 ש"ח (נכון למועד הגשת הבקשה). בית המשפט הורה לחייב להתייחס לבקשה זו, והחייב הגיש מטעמו תגובה נוספת בה טען כי הצד השלישי מוכן לשפר את הצעתו לנושים בסכום נוסף של 60,000 ש"ח. החייב טען כי אלמלא תאושר ההצעה הוא יוותר ללא כל תמיכה כלכלית ועל כן ביקש מבית המשפט לאשר את הצעת ההסדר. ביום 17.8.2026 ניתנה החלטת בית משפט קמא המקבלת את בקשת הנאמנת ומורה על מאסרו של החייב. בית המשפט הדגיש כי הוא מודע לכך שמתן צו מאסר הוא צעד חריף וקיצוני שיש לנקוט בו רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, אולם נסיבותיו הייחודיות של המקרה דנן מצדיקות את קבלת הבקשה. הובהר כי חרף ההזדמנויות הרבות שניתנו לחייב להסביר מדוע לא עמד בצו התשלומים – הוא לא נתן טעם מבורר למחדליו. בית המשפט הוסיף כי מתגובותיו של החייב עולה שהוא מבקש להתנות את התשלומים מכוח צו התשלומים באישור הצעת ההסדר – אשר נדחתה על ידי מרבית הנושים. ואולם החייב אינו רשאי לעשות דין לעצמו ואינו יכול לחייב את הנושים לקבל את הצעתו או להתנות את קיום צו התשלומים בכך. בית משפט קמא דחה גם את הטענה שהעלה החייב בדיון באשר ליכולתו הכלכלית לעמוד בצו התשלומים, וזאת ממספר טעמים: ראשית, משום שהחייב הסכים להגדלת צו התשלומים כאשר היה מיוצג וניתן להניח שהוא נתן את הסכמתו לאור המידעים שהוצגו בדיון בבקשת ההגדלה; שנית, משום שלא הוצגה ראשיתה של תשתית עובדתית לשינוי נסיבות באשר למצבו הכלכלי של החייב לעומת מצבו במועד בו ניתנה ההסכמה – בפרט כאשר כלל בקשותיו לא נתמכו בתצהיר; שלישית, מחדלו של החייב להגיש דו"חות מעידה אף היא על עשיית דין עצמי. בית המשפט הדגיש כי שוכנע שהחייב מסוגל לקיים את צו התשלומים ונמנע מכך בכוונה; כי בנסיבות ההליך דנן הפתרון של ביטול ההליך אינו מתאים; וכי בשים לב להתנהלותו של החייב במהלך ההליך כולו, הוא סבור כי אין דרך מידתית אחרת לגרום לחייב לקיים את חובותיו. בהקשר זה, ציין בית המשפט כי מדובר בהתנהלות מהחמורות ביותר בהן נתקל אי פעם. נוכח זאת, הורה בית משפט קמא על מאסרו של החייב למשך עשרה ימים, אלא אם ישלם את חוב הפיגורים בסך 35,000 ש"ח. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי. בקשת רשות הערעור בבקשת רשות הערעור חוזר החייב על טענותיו בעניין ההצעה שהגיש להסדר נושים שישולם באמצעות כספים שיקבל מצד שלישי. נטען כי הנושים והנאמנת מתנכלים לו, מערימים קשיים ועושים כל שבאפשרותם לסיכול סיומו של ההליך. עוד נטען כי השמתו של החייב במאסר לא תביא תועלת להליך משום שהוא לא יוכל לעבוד או לגייס את הכספים הדרושים ומשום שיהיה בכך כדי להרתיע את הצד השלישי מלסייע לו. הודגש כי ההצעה להסדר היא הצעה סבירה והוגנת; כי אין לחייב נכסים או כספים נוספים שניתן להיפרע מהם; וכי העובדה שהציע הצעה להסדר מעידה שאין בכוונתו להתחמק מתשלום. החייב מבהיר כי מאסר הוא סעד קיצוני, ובפרט כאשר יש לבית המשפט חלופות מידתיות יותר לנקוט בהן, כגון הפעלת לחץ על הנושים שיסכימו להצעה להסדר; הפחתת צו התשלומים; פריסת חוב הפיגורים וכדומה. עוד נטען כי לא נבחנה במידה מספקת יכולתו הכלכלית האמיתית של החייב לעמוד בתשלומים, וכי מצבו הכלכלי הקשה הוא שמונע ממנו לעמוד בצו התשלומים במלואו. החייב מוסיף כי הנאמנת (בנעליו של החייב) היא גם הנושה של גרושת החייב (בהליך פשיטת רגל של הגרושה), וכי עתיד להתקבל לקופת הכינוס של החייב דיבידנד גבוה מהליך זה. למען שלמות התמונה יצוין כי לאחר שהוגשה בקשת רשות הערעור, פנה החייב לבית משפט קמא בבקשה בהולה לעכב את הליכי המאסר בשל הגשתו של ההליך דנן. ביום 11.10.2026 ניתנה החלטת בית המשפט הנעתרת, לפנים משורת הדין, לבקשת החייב ומועד תחילת מאסרו נדחה ליום 28.10.2026 – זאת על מנת לאפשר לו להגיש בקשה מתאימה לעיכוב ביצוע במסגרת ההליך דנן. בהמשך לכך, ביום 12.10.2026 הגיש החייב בקשה לעיכוב ביצוע פקודת המאסר בהליך שלפניי. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בבקשה לעיכוב ביצוע ובנספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דינן להידחות אף ללא צורך בתשובת המשיבים. הלכה היא כי לבית משפט של פשיטת רגל מוקנה שיקול דעת רחב בהחלטות כגון ההחלטות נושא ההליך דנן. זאת לאור מומחיותו בהליכי חדלות הפירעון והיכרותו הבלתי אמצעית עם ההליך הקונקרטי המתנהל מולו, ובכלל זה עם התנהלותם של בעלי הדין. משכך, התערבותה של ערכאת הערעור בהחלטות אלה שמורה למקרים חריגים בלבד (רע"א 15003-03-25 כוכבי נ' כונס הנכסים הרשמי תל אביב, פסקה 10 (18.8.2025); רע"א 7719/23 מילשטיין נ' נדב לב, עו"ד מנהל מיוחד, פסקה 16 (23.1.2024)). אינני סבורה כי המקרה שלפניי נמנה עם מקרים חריגים אלה. מתן צו מאסר לחייב מכוח סעיף 179 לפקודת פשיטת רגל הוא אכן אמצעי קיצוני וחריף, ועל כן יש לנקוט במשנה זהירות כאשר עושים בו שימוש (ע"א 3967/13 כוכבי נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 20 (30.10.2013); רע"א 941/19 דבורקין נ' כונס הנכסים הרשמי בחיפה, פסקה 7 (13.2.2019)). בהתאם לאמות המידה שהותוו בפסיקה, בטרם יוחלט על מתן צו מאסר על בית המשפט להשתכנע שהחייב מסוגל לקיים את החיובים המוטלים עליו במסגרת ההליך וחרף זאת נמנע מכך בכוונה תחילה; כי אין חלופות מידתיות יותר אשר יניעו את החייב לקיים את חיוביו; כי החייב קיבל התראה מספקת בטרם ניתן נגדו צו המאסר; וכי תקופת המאסר מידתית בנסיבות העניין (ע"א 530/18 אזולאי נ' המנהל המיוחד, פסקה 9 (22.1.2018); רע"א 8480/14 המנוח חנות נביל ז"ל נ' אופיר, פסקה 5 (27.1.2015)). במקרה שלפניי, ובפרט לאור התנהלות החייב לאורך כל ההליך שהייתה מוכרת לבית משפט קמא, אין מקום להתערב בהחלטתו. כאמור, התרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט הייתה כי לא ניתן להניע את החייב לקיים את חיוביו בדרך חלופית ומידתית יותר מאשר הטלת מאסר. יובהר כי איני מקבלת את טענת החייב לפיה הפעלת לחץ על הנושים לקבל את הצעתו להסדר מהווה חלופה למתן צו מאסר. חובתו של החייב לעמוד בצו התשלומים היא חובה עצמאית ועליו לעמוד בה, וזאת ללא קשר לגורלה של הצעתו להסדר נושים. החייב אינו רשאי לעשות דין לעצמו ולהפסיק למלא את חובותיו בהליך גם אם הגיש הצעה להסדר נושים ואף אם זו נדחתה על ידי רוב הנושים מטעמיהם שלהם – וזאת כאשר אין חובה על הנושים להגיע להסדר עם החייב. חרף זאת, וחרף העובדה שהודגשה לחייב החובה לקיים את צו התשלומים גם ללא קשר להצעה להסדר, הוא מתעקש להתנות את קיום צו התשלומים בקידום ההצעה להסדר; והבהיר לא אחת כי אין בכוונתו להעביר כסף במסגרת קיום צו התשלומים אלא רק במסגרת הסדר נושים שיביא לסיום ההליך. לפיכך, יש ממש בקביעת בית משפט קמא לפיה בשלב זה הטלת צו המאסר היא הדרך היחידה להניע את החייב לקיים את חובותיו. איני מקבלת גם את טענותיו של החייב בעניין היעדר יכולת כלכלית לעמוד בצו התשלומים. כך, אף אם כטענת החייב הסכמתו לצו התשלומים המוגדל ניתנה על רקע עמדתו של בית המשפט כפי שהובעה בדיון בבקשת ההגדלה, הרי שעמדה זו התבססה על המידעים שהוצגו באותו דיון ועל חקירתו של החייב בעניינם. במילים אחרות, צו התשלומים המוגדל ניתן על יסוד הסכמתו של החייב, וזו ניתנה על רקע קיומה של תשתית עובדתית וראייתית ממנה עולה כי מצבו הכלכלי האמיתי באותה עת איפשר לו למלא אחר הצו. החייב לא הציג כל שינוי נסיבות ביחס למצבו העדכני לאחר מתן אותה הסכמה (ואף לא קיים את חובתו להגשת דוחות). טענותיו בעניין היעדר יכולת כלכלית נכון למועד הגשת בקשתו – נטענו בעלמא וללא ביסוס ואף ללא הגשת תצהיר תומך. לפיכך לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא לפיה יש ביכולתו הכלכלית של החייב לשלם את צו התשלומים המוגדל וחרף זאת הוא נמנע מלעשות כן. מובן כי ככל שיש לחייב ראיות מהן ניתן ללמוד כי מצבו הכלכלי הוחמר וכיום אין באפשרותו למלא אחר צו התשלומים המוגדל (עניין שעשוי כאמור להשליך על ההחלטה למתן צו מאסר), פתוחה בפניו הדרך להגיש בקשה לעיון חוזר לבית משפט קמא אשר יבחן אותה ויכריע בה כמיטב הבנתו. לבסוף, יצוין כי החייב אינו ממלא אחר חובותיו מזה כשנה וחצי וכי הבקשה למאסר הוגשה לפני למעלה משנה. החייב קיבל מספר רב של הזדמנויות, לרבות בדיון בעל פה, להתייחס לבקשה ולטענות שמועלות בה, ובכלל זה לתת הסבר מניח את הדעת לכך שהוא אינו ממלא אחר צו התשלומים. הסבר כאמור לא ניתן ולפיכך אין מקום להתערב במסקנה של בית משפט קמא לפיה אין מנוס מהטלת צו מאסר בנסיבות הייחודיות דנן. סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית אפוא ועמה הבקשה לעיכוב ביצוע. משלא התבקשה תגובה ובנסיבות העניין – לא ייעשה צו להוצאות.