רע"א 10086/06 דרור עמירה נ. ד"ר משעל יוסף

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו (כב' השופט נ' ישעיה), אשר דחה את בקשות המבקשים להעברת בורר מתפקידו ולביטול פסק בורר.

תמצית העובדות

2.

המבקשים והמשיבים מתגוררים בבית "דו-משפחתי" באשקלון, ומזה שנים הם מסוכסכים ביניהם על רקע ביצוע עבודות בנייה בבית המשיבים. במסגרת סכסוך השכנים, הגישו המשיבים תביעה נגד המבקשים לבית משפט השלום באשקלון, ובה ביקשו כי יינתן צו המחייב את המבקשים לאפשר להם לטייח קיר המצוי על הגבול המשותף של המקרקעין. המבקשים ביקשו לעכב את ההליכים לפי סעיף 5 ל חוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות או החוק ). על פי החלטת בית משפט השלום באשקלון, הועבר הסכסוך בין הצדדים לבוררות, וכבורר בעניינם מונה עו"ד שמואל כ"ץ (להלן: הבורר ). הצדדים הגישו את תביעותיהם ההדדיות בפני הבורר – המשיבים את תביעתם בעניין טיוח הקיר כאמור, והמבקשים הגישו תביעה כספית ותביעה לצווי עשה כנגד המשיבים.

3.

לטענת המבקשים, עם תחילת הליך הבוררות, פעל הבורר באופן נמרץ בכל הקשור בסעדים ה"מיידיים" שנתבקשו על ידי המשיבים, ונתן צו המחייב את המבקשים לאפשר למשיבים לטייח את הקיר, כך שמה שנותר הוא לדון בתביעת המבקשים נגד המשיבים. אלא שלטענת המבקשים, מאז ניתן הסעד המבוקש על ידי המשיבים, התנהל הליך הבוררות בעצלתיים, חרף פניותיהם החוזרות ונשנות של המבקשים אל הבורר לזרז את הטיפול בבירור טענותיהם. הליך הבוררות נמשך, בסופו של דבר, למעלה משלוש שנים.

4.

ביום 31.1.05 פנה ב"כ המבקשים אל הבורר בבקשה ליתן פסק דין בתיק בהקדם האפשרי, אולם משפסק הבורר לא ניתן, פנו המבקשים ביום 31.3.05 לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בבקשה להעביר את הבורר מתפקידו, והעלו שתי טענות בהקשר לכך: האחת, מכוח סעיף 11(1) לחוק הבוררות, לפיה נתגלה שהבורר אינו ראוי לאמון הצדדים, בשל קשרים, לכאורה, בינו לבין המשיבים, שקיומם נתגלה למבקשים; והשנייה, מכוח סעיף 11(2) לחוק הבוררות, לפיה התנהגותו של הבורר במהלך הבוררות גרמה לעינוי דין, בשל התארכות הליך הבוררות ועיכוב במתן פסק הבורר.

5.

ביום 5.4.05, ימים ספורים לאחר הגשת הבקשה להעברת הבורר מתפקידו, ניתן פסק הבוררות (להלן: פסק הבורר ), במסגרתו נתקבלה תביעת המבקשים בחלקה, במובן זה שהמשיבים חוייבו לשלם להם סך של 5,000 ש"ח, וכן התקבלה תביעת המשיבים, במובן זה שהמבקשים חוייבו לשלם להם סך של 60,000 ש"ח.

6.

ביום 18.5.05 הגישו המבקשים בקשה לביטול פסק הבורר, בהסתמך על שתי עילות: האחת, מכוח סעיף 24(10) לחוק הבוררות, לפיה קיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור, זאת נוכח ההיכרות המוקדמת, כביכול, של הבורר עם המשיבים; והשנייה, מכוח סעיף 24(8) לחוק הבוררות, לפיה הפסק ניתן לאחר שעברה התקופה לנתינתו. בנוסף, עמדו המבקשים על בקשתם להעברת הבורר מתפקידו.

פסק דינו של בית המשפט קמא

7.

בית המשפט קמא דן הן בבקשה להעברת הבורר מתפקידו והן בבקשה לביטול פסק הבורר.

אשר לעילה הנוגעת להעברת הבורר מתפקידו קבע בית המשפט, ראשית, כי אין בשיהוי הרב במתן הפסק כדי להצביע על עינוי דין המצדיק קבלת הבקשה, ולו בשל העובדה כי הפסק ניתן סמוך להגשת הבקשה, ועינוי הדין תם עם מתן הפסק. העברת הבורר מתפקידו תגרום לעינוי דין נוסף, ולא יהא נכון לרפא את הפגם ביצירת פגם חדש. הוסיף בית המשפט, כי המבקשים תרמו ליצירת השיהוי באופן התנהלותם במהלך ההתדיינות שהתארכה, אכן, ללא הצדקה.

עוד קבע בית המשפט, כי יש לדחות גם את הטענה לפיה הבורר אינו ראוי לאמון, ולכן יש להעבירו מתפקידו על פי סעיף 11 לחוק. הטענה כי קיימים יחסי קרבה בין הבורר לבין המשיבים לא נתבססה בביסוס של ממש. אמנם התברר, כי לשותפו למשרד של הבורר ישנה היכרות עם המשיבים, ובן משפחתו אף מיודד עימם. המבקשים טוענים כי לא ידעו על קרבה זו, אולם מנגד, לא הוכח כי הבורר ידע על "יחסי קרבה" אלה, ידיעה אשר אילו הוכחה, יתכן כי היה מקום להביאה לידיעת המבקשים. בהעדר ראייה של ממש על פיה ניתן היה להניח כי הבורר ידע על קיום יחסי הקרבה או ההיכרות בין המשיבים לבין שותפו למשרד של הבורר, אין עילה להעברתו מהתפקיד על בסיס העילה כי הוא אינו ראוי לאמונם של המבקשים.

8.

אשר לעילות ביטול הפסק נפסק, ראשית, כי לא מתקיימת עילת הביטול בגין סעיף 24(10) לחוק, מאחר שהבורר מונה כדין ולא הוכחה קרבה בינו לבין המשיבים מן הסוג שיש בו כדי לפגוע בכשרות מינוי זה. הטענה בדבר תחולת עילת הביטול על פי סעיף 24(8) לחוק גם היא נדחתה. הפסק ניתן אמנם זמן רב לאחר המועדים הנקובים בסעיף טו לתוספת, אך הצדדים התנו על מסגרת הזמן הקבועה בתוספת בהתנהגותם, ובעצם הסכמתם להופיע בפני הבורר, ולהתדיין בפניו במשך מספר שנים. משלא נקצב מועד לסיום הליכי הבוררות, ממילא אין לבסס עילת ביטול על פי סעיף 24(8) לחוק, ולא ניתן לומר כי הפסק ניתן "לאחר שעברה התקופה לנתינתו" , במובנה של אותה הוראה . יתר על כן, המבקשים לא פעלו על פי הוראות סעיף 26(ג) לחוק, ולא הודיעו לבורר בכתב כי הם שומרים לעצמם את הזכות לבקש לבטל את הפסק בשל אי נתינתו במועד. משכך, הם מנועים מהעלאת הטענה כי יש לבטל את הפסק מאחר שלא ניתן במועדו. לאור זאת נפסק, כי לא מתקיימת כל עילת ביטול כנגד הפסק, ויש לקיימו ולאשרו.

על החלטה זו של בית המשפט נסבה בקשת רשות ערעור זו.

טענות המבקשים

9.

המבקשים טוענים כי בקשת רשות הערעור מעלה שאלה תקדימית, והיא, מה דינה של בקשה להעברת בורר מתפקידו, מקום שלאחר הגשתה נתן הבורר את פסק דינו.

10.

לגופם של דברים, טוענים המבקשים כי טעה בית המשפט קמא כשקבע שאין להיעתר לבקשה להעברת הבורר מתפקידו לאור העובדה שפסק הבורר כבר ניתן, שכן, לגישתם, הבקשה להעברת הבורר מתפקידו הוגשה עוד קודם למתן פסק הבורר. לדבריהם, עיכוב כה רב, ועינוי דין כה משמעותי, יש בהם כדי לפגוע פגיעה אנושה באמון המתדיינים בבוררות.

11.

אשר לעילות הביטול של פסק הבורר, טוענים המבקשים כי מכוח הוראות חוק הבוררות, היה על הבורר לסיים את הליך הבוררות בתוך המועד הקצוב בתוספת לחוק, אלא אם הוסכם אחרת על ידי הצדדים. הם אמנם הסכימו להארכת המועד למתן פסק הבורר עד ליום 5.1.05, שהוא המועד בו פנה ב"כ המבקשים בכתב אל הבורר בבקשה ליתן את פסקו, אולם בהגשת הבקשה להעברת הבורר מתפקידו, שהוגשה לבית המשפט ארבעה חודשים לאחר מכן, יש משום הודעה חד משמעית כי הם אינם מסכימים להארכת מועד נוספת כלשהי. לפיכך, מתקיימת לטענתם עילת הביטול לפי סעיף 24(8) לחוק הבוררות.

12.

את עילת הביטול לפי סעיף 24(10) לחוק הבוררות מבססים המבקשים, ראשית, על האיחור במתן פסק הבורר, אשר עולה לדבריהם כדי פגיעה בהליך עשיית הצדק, המצדיקה ביטול פסק הבורר; שנית, על קיום הקשר בין הבורר לבין המשיבים, בהינתן העובדה ששותפו למשרד של הבורר הוא "ידיד

נפש" של המשיבים מזה כעשר שנים, והבורר לא גילה למבקשים דבר על קשרים אלה, עניין המצדיק את ביטול הפסק.

דיון והכרעה

13.

לא מצאתי מקום ליתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שכן לא שוכנעתי כי עולה בענייננו שאלה מיוחדת בעלת אופי משפטי או ציבורי, החורגת מעניינם המוגדר של הצדדים, או כי נדרשת התערבות בית משפט זה משיקולי צדק ומניעת עיוות דין (רע"א 1066/06 ארסד בע"מ נ' שי רונן (לא פורסמה, 27.3.2006); רע"א 8016/06 לורנצי נ' ציונוב (לא פורסמה, 26.12.2006); רע"א 9910/05 עיריית קרית ים נ' מילאון בע"מ (לא פורסמה, 10.5.2007)). אפרט את טעמיי.

14.

הענין שלפנינו מצריך התייחסות בשני מישורים: האחד – מישור הבקשה להעברת הבורר מתפקידו במסגרת סעיף 11 לחוק הבוררות, והשני – מישור הבקשה לביטול פסק הבורר, על עילותיה השונות.

15.

נפתח במישור הראשון הנוגע לבקשה להעביר את הבורר מתפקידו. ענין זה מעלה את השאלה באיזו מידה ניתן להיזקק להליך העברת בורר מתפקיד על פי סעיף 11 לחוק לאחר מתן פסק הבורר. האם הליך זה שומר על חיותו גם לאחר מתן הפסק, או שמא הוא נבלע בעילות ביטול הפסק, ומתייתר בתורת הליך נפרד עם מתן פסק הבוררות.

בענין זה נקבע לא אחת כי אין להידרש לבקשה להעברת בורר מתפקידו לאחר שניתן פסק הבורר, וכי עילותיה של בקשה כזו נבלעות בעילות לביטול הפסק, באופן שלא נותר עוד מעמד עצמאי להליך העברת בורר מתפקידו בשלב דיוני זה. הדרך לתקוף את אופן תיפקודו של הבורר במהלך הדיון בבוררות לאחר מתן הפסק, היא באמצעות בקשה לביטול פסק הבורר, ובדרך זו בלבד. כך, למשל, נקבע בע"א 428/74 מלבין נ' זונטג , פ"ד כט(1) 281, 284 (1974):

"ואולם אחר מתן הפסק לא ניתן לסלק בורר, שכן בכך ממילא גמר מלאכתו...".

כך נקבע גם ברע"א 4974/01 קפלנסקי נ' גולדסיל בע"מ , פ"ד נו(3) 859, 863 (2002):

"התנהג הבורר בדרך שפוגעת באמונו של אחד הצדדים, רשאי אותו צד לפנות לבית המשפט, מכוח סעיף 11(1) לחוק, ולבקש להעביר את הבורר מתפקידו. אם לא פנה לבית המשפט טרם מתן פסק הבורר, תרופתו היחידה, תהיה, ברגיל, לבקש מבית המשפט לבטל את פסק הבורר, בדיעבד, מכוח עילות הבטלות המוגדרות בסעיף 24 לחוק" (ראו גם: רע"א 5445/01 זקס נ' אינדיגו טכנולוגיות בע"מ , פ"ד נו(4) 598 (2002), פסקה 7 לפסק הדין).

הרציונל לעקרון זה ברור על פניו. כל עוד הבוררות מתנהלת ולא נסתיימה במתן פסק בורר, יש משמעות ואפקטיביות לאקט העברת הבורר מתפקידו, בהתקיים אחת העילות לכך. לאחר מתן הפסק, ומשהבורר סיים את מלאכתו, אין עוד משמעות להעברתו מהתפקיד, אלא שבשלב זה, העילות שבשלן ניתן להעביר בורר מתפקידו עשויות להוות בסיס לביטול פסק שניתן על ידו. הדרך לתקוף תיפקוד בלתי תקין של בורר לאחר מתן פסק הבורר היא באמצעות בקשה לביטול הפסק, ובדרך זו בלבד.

16.

משניתן פסק הבורר בענייננו, שוב לא ניתן היה לדון בבקשה להעביר את הבורר מתפקידו, ואין נפקא מינה אם הבקשה בענין זה הוגשה לבית המשפט קודם למתן פסק הבורר. אלא שבבקשה לביטול הפסק ניתן היה לכלול את העילות שבשלן ביקשו המבקשים להעביר את הבורר מתפקידו; כדברי ס' אוטולנגי, בוררות דין ונוהל , כרך ב, 1116 (מהדורה רביעית, 2005):

"באופן כללי נראה לי שניתן לומר, כי כל הנימוקים שבגינם ניתן להעביר בורר מתפקידו לפי ס' 11 לחוק הבוררות הם גם נימוקים לבטל פסק בוררות שכבר ניתן".

17.

נתרכז, אפוא, בענייננו, בבקשת המבקשים לבטל את פסק הבורר, על עילות הביטול השונות הנזכרות בה.

המבקשים מעלים שתי טענות עיקריות לביטול פסק הבורר. האחת – כי נתקיימו קשרים בין המשיבים לבין הבורר שהם לא היו מודעים להם; והשניה – כי חל עיכוב משמעותי במתן פסק הבורר, המצדיק את ביטול הפסק.

18.

אשר לקשר בין הבורר לבין המשיבים, הצדק עם בית משפט קמא בקובעו כי לא הונח בסיס לטענה כי הבורר אינו ראוי לאמון הצדדים בגין ענין זה. ראשית, הקשר בין הבורר לבין שותפו מתבטא בשותפות משרד ולא מעבר לכך; שנית, הקשר הנטען הוא בין השותף למשיבים ולא בין הבורר למשיבים; ושלישית, לא הוכח כלל כי הבורר ידע על קיום הקשרים האמורים בין המשיבים לבין שותפו למשרד. ריחוקו של הקשר הנטען אינו מעמיד עילה מבוססת לביטול פסק הבורר מטעמים של פגיעת הבורר באמון הצדדים.

19.

אשר לטענה בדבר העיכוב במתן פסק הבורר, גם בסוגיה זו, לא מצאתי כי מתקיימת בנסיבות ענייננו שאלה משפטית החורגת מעניינם של הצדדים, או כי עולה בהקשר זה שאלה בעלת חשיבות ציבורית כלשהי המצדיקה רשות ערעור. חוק הבוררות קובע בסעיף טו לתוספת, כי על הבורר לתת את פסק הבוררות תוך שלושה חודשים מהיום בו החל לדון בסכסוך, אולם רשאי הוא להאריך את התקופה עד לשלושה חודשים נוספים. הצדדים רשאים להתנות על האמור בתוספת, בין בכתב ובין בהתנהגות. כך, נקבע כי התייצבות בעלי דין בפני הבורר לשם המשכת הבוררות, אחרי שחלפה התקופה הקבועה בחוק, מהווה הסכמה משתמעת מצדם להארכת הבוררות (ראו למשל רע"א 10673/02 גיורא מלר עבודות בנין בע"מ נ' כהן (לא פורסמה, 6.1.2005)).

המבקשים עצמם אינם חולקים על כך שהסכימו להארכת המועד למתן הפסק, ולטענתם, הסכמתם ניתנה עד ליום 5.1.05, מועד בו פנה ב"כ המבקשים בכתב לבורר וביקש ממנו ליתן פסק דין בהקדם האפשרי. לדבריהם, הגשת הבקשה להעברת הבורר מתפקידו מהווה הודעה מפורשת על כך שהם אינם מסכימים עוד להארכת המועד.

אין בכל אלה כדי להצדיק את ביטול הפסק מחמת העיכוב במועד נתינתו.

20.

סעיף 26(ג) לחוק הבוררות קובע:

"לא תישמע טענה של בעל-דין שפסק הבוררות ניתן שלא במועדו, אלא אם שמר לעצמו, בהודעה בכתב לבורר לפני מתן הפסק, את הזכות לטעון טענה זו".

תנאי הוראה זו לא נתקיימו באופן המצדיק את ביטול הפסק מחמת העיכוב בנתינתו.

21.

במכתבו של ב"כ המבקשים מיום 5.1.06, בו ביקש מהבורר להאיץ את מתן פסקו, לא זו בלבד שהוא לא שמר לעצמו את הזכות לטעון את הטענה כי פסק הבורר ניתן שלא במועדו, אלא ציין כלהלן:

"בפתח הדברים אבקש להדגיש כי אני עושה פנייתי זאת שלא במטרה חלילה להעמיד אותך בפני טרוניה כלשהי, וכל מטרתה של הפנייה היא להביא לסוף את הדיון הארוך שהתקיים בפניך".

לו בקשו המבקשים לשמור לעצמם את הזכות לטעון כי פסק הבורר ניתן לאחר מועדו, היה עליהם לעשות כן במסגרת הודעה מפורשת בכתב שתועבר לבורר. דבר זה לא נעשה, ובכך נשמטה הקרקע מעילת ביטול זו על פי סעיף 24(8) לחוק. נסיונם של המבקשים לשלב עניין זה גם במסגרת עילת הביטול שבסעיף 24(10) לא יצלח, שכן הוא מבקש להכניס ב"דלת אחורית", באמצעות "סעיף סל", טענות שנדחו ביחס לעילת הביטול הישירה והרלבנטית שלא קמה בנסיבות העניין (ע"א 816/88 המועצה האזורית מעלה-יוסף נ' תישרא בע"מ , פ"ד מה(3) 124, 131 (1991)).

מטעמים אלה, לא הצביעו המבקשים על קיומן של עילות ביטול הפסק גם לגופם של דברים.

22.

לאור האמור לעיל, דין בקשת רשות הערעור להידחות, בלא צורך בקבלת תשובת המשיבים. משלא נתבקשה תשובה, לא ינתן צו להוצאות.