רע"א 10746/06 פלוני נ. הועדה הרפואית העליונה

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ) השופטת ש' דותן) בע"א 2861/05 מיום 26.11.06, בגדרו נדחה ערעור המבקש על החלטת הועדה הרפואית העליונה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט - 1959 (להלן: חוק הנכים ) מיום 12.7.05.

ב.

(1) המבקש, יליד 1976, נותח בינקותו עקב היצרות מולדת של התריסריון. ביום 24.195 התגייס לצה"ל, ולאחר הכשרה צבאית הוצב בתפקידי נהיגה ומטבח. סמוך לסיום שירותו הצבאי אירעה למערער חסימת מעיים, והוא נזקק לשני ניתוחים, אשר הובילו לשחרורו המוקדם; כבר בניתוח הראשון אובחנו הידבקויות מרובות בחלל הבטן.

(2) ביום 3.12.97 הגיש המבקש בקשה לאגף השיקום להכרה בזכותו נוכח מחלתו. ביום 27.6.99 הודיע המשיב למבקש כי חסימת המעיים בה לקה החמירה חלקית בתקופת שירותו הצבאי ובעקבותיו, והיא בשיעור של מחצית מדרגת הנכות הכוללת. עוד נקבע, כי נוכח החלטת הועדה הרפואית (לגביה לא צירף המבקש מסמכים) דרגת נכותו היא 5% מתוך דרגת נכות כוללת של 10%, בשל ניתוח חסימת מעיים עם הפרעות קלות, ותוך מצב כללי טוב.

(3) בעקבות ההחלטה פנה המבקש לקבלת חוות דעת רפואית ממומחה למחלות דרכי העיכול ומחלות פנימיות, פרופ' י' רטן, אשר קבע, כי בשל כך שמזונו של המבקש בצבא לא הוגבל, נגרמה המחלה בשירותו הצבאי - ולא רק החמירה - שכן קודם הגיוס לא פרצה המחלה למרות תזונה רגילה של המבקש. עוד קובעת חוות הדעת, כי היה על הועדה לקבוע את נכותו לפי מבחן 14(1) ה'

למבחנים בתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), התש"ל-1969 (להלן: המבחנים ), היינו, "מצב אחרי יותר מניתוח אחד עם סימנים של חסימה חלקית חשוכת מרפא". דא עקא, המשיב לא מצא מקום לשנות את החלטתו נוכח חוות הדעת שהגיש המבקש.

(4) המבקש הגיש ערר לועדת הערעורים שליד בית משפט השלום בראשון לציון על החלטת המשיב באשר לגרימת מחלתו; ערר זה טרם הוכרע. כן הגיש ערעור לועדה הרפואית העליונה (להלן הועדה ) באשר לשיעור הנכות.

(5) ביום 12.7.05, לאחר דיון מפורט באשר למצבו של המבקש, קבעה הועדה בהרכב פרופ' יחזקאל סמרה (פנימאי), פרופ' ישראל יוסט (פנימי ואימונולוגיה) פרופ' ר' שפיר (פלסטיקאי) וד"ר ניומן (גסטרואנטרולוג), כי דרגת נכותו תעמוד על 11%: בעבור הידבקויות לאחר ניתוח עם הפרעות קבועות מכוח מבחן 18 (1) (ג) נקבעה נכות של 10% מתוך דרגת נכות כוללת של 20%, ובעבור צלקות ניתוחיות ללא הפרעה תיפקודית מכוח מבחן 75ג' נקבעה נכות של 1%.

(6) ביום 26.11.06 דחה בית המשפט המחוזי (השופטת ש' דותן) את ערעור המבקש על החלטת הועדה, בקבעו כי "סיווג הפגימה על פי פרט זה או אחר של המבחנים לקביעת דרגת נכות הינו עניין רפואי מובהק הנתון לשיקול דעתה של הועדה הרפואית", ובית המשפט המחוזי מוגבל על פי דין לשאלות משפטיות בלבד. בית המשפט ציין בשוגג, כי הועדה סברה שהמבחן על פיו נמדד מצב בריאותו של המבקש הוא מבחן 18 (1) (ד), הקובע דרגת נכות כוללת של 30%, תחת מבחן 18 (1) (ג), כאמור מעלה.

(7) מכאן בקשת רשות הערעור.

ג.

בבקשה טוען המבקש בין השאר, כי שגה בית משפט קמא בקבעו שהטענות אותן שטח בפניו הן טענות שבעובדה. זאת, שכן הגם שהשאלה לעניין סיווג הפגימה היא שאלה מקצועית - רפואית, עדיין חלה על הועדה חובה לנמק את קביעותיה נוכח חוות הדעת השונה של פרופ' רטן, החולק על מומחה המשיב פרופ' גוטמן; נטען כי המבחן הנכון הוא מבחן תקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות), תש"ל-1969 במקום מבחן 18.

עוד נטען, כי קביעתו השגויה של בית המשפט באשר למבחן על פיו נמדד מצב בריאותו של המבקש, מעידה על כך שפסק הדין ניתן כלאחר יד ובהיסח הדעת, תוך התעלמות מטענותיו של המבקש. בנוסף נטען, כי נוכח הצהרתו של שר הביטחון בבג"צ 8487/03 ארגון נכי צה"ל נ' שר הביטחון (טרם פורסם), לפיה הוחלט לתקן את המבחנים המודדים את דרגת הנכות של הצלקות, בכך שיאומץ עקרון שונה להערכת נכות בגין צלקות מזה הנוהג על-פי התקנות הנוכחיות, פסולה קביעת הועדה כי אין לשנות את דרגת הנכות שנקבעה למבקש בגין הצלקות, וזאת מטעמי הפליה.

ד.

(1) עיינתי בבקשה ובנספחיה, וחוששני כי אין בידי להיעתר לה. המבקש משיג על אחוזי הנכות שקבעה הועדה, אך "עניינים אלה הם בסמכות בלעדית של הועדות הרפואיות שבידן הסמכות וברשותן הידע להעריך את מצבו הרפואי של נכה ולקבוע אחוזי נכות לפי המבחנים הקבועים בתקנות הנכים"

(רע"א 2336/02 ואנונו נ' קצין התגמולים (טרם פורסם) (השופטת שטרסברג – כהן)). סעיף 12(א)א לחוק הנכים מגביל את אפשרות הערעור לבית המשפט המחוזי על החלטת הועדה לנקודה משפטית בלבד - ובענייננו הנושא המשפטי שולי לאמיתו (ראו רע"א 202/00 פלונית נ' קצין התגמולים , פ"ד נו(1) 649, 655 (השופטת דורנר); רע"א 6540/04 שיבלי מוקטרן נ' קצין התגמולים (לא פורסם) (השופטת פרוקצ'יה)). כל שכן כשעסקינן בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי, ובנידון דידן לאמיתו רביעי – הועדה הרפואית, הועדה הרפואית העליונה, בית המשפט המחוזי ועתה בית משפט זה; רשות כזו נשקלת ככלל במשורה, ומוגבלת לאותם מקרים שבהם מתעוררות שאלות בעלת חשיבות משפטית או ציבורית רחבה, ואשר חשיבותן חורגת מעניינם של הצדדים לסכסוך הקונקרטי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור

(הדר חיפה)

בע"מ,

פד"י לו(3) 128,123(מ"מ הנשיא - כתארו אז – שמגר)).

(2) בהיותה גוף מעין שיפוטי (רע"א 6846/03 רואי נ' משרד הבטחון - קצין תגמולים , פ"ד נט(5) 178, 181 (השופט טירקל)) על הועדה לנמק את החלטותיה (ראו ע' יעבץ, חוק הנכים (1999), 194) - "כך יוכל גם הנכה להבין את ההחלטה שניתנה בעניינו, וכך ניתן יהיה להעמיד במבחן הביקורת את החלטת הרשות המוסמכת" (רע"א 10629/04 אזולאי נ' קצין התגמולים (לא פורסם) (השופטת פרוקצ'יה)). אוסיף, כי לדעתי אין כלל שאלה שחובת ההנמקה מוטלת על הועדה; הדברים בחינת פשיטא, ואין צורך להכביר מלים. ואולם, כך סבורני, הועדה מילאה אחר חובתה. הועדה התכנסה בהרכב בכיר של שני מומחים ברפואה פנימית, פלסטיקאי וגסטרונואנטרולוג; כל המסמכים הרפואיים הרלבנטיים היו בפניה, ובכללם חוות הדעת הרפואית של פרופ' רטן שעליה סומך המבקש את ידיו. לאחר בדיקה ועיון, דחתה הועדה את טענות המבקש, תוך שהיא עומדת על דעתה באשר לסעיפי המבחן על פיהם קבעה את דרגת נכותו באשר למחלה ולצלקות. וכך קבעה הועדה:

"על פי כל הנתונים האנמנסטיים והתיעודיים, המערער סובל ממצוקה בטנית כתוצאה מהידבקויות של מעי דק – שנגרמו על ידי שלושת הניתוחים שעבר. הראשון בגיל יומיים, ואחרים בעת שירותו בצבא. לדעת הועדה הסעיף המתאים הוא 18(1) ג – הידבקויות לאחר ניתוח עם הפרעות קבועות, 20% לצמיתות; מחצית על חשבון סעיף זה בא במקום סעיף שהיה לו 14(1)ב.

לגבי הצלקות – מדובר בצלקות עדינות למדי, שאינן מרובות ואינן גורמות להפרעה תפקודית. אשר על כן, אין הועדה רואה הצדקה לשנות נכות שקיבל בגין הצלקת ... הועדה חולקת על חוות דעתו של פרופ' רטן שבתוכה המלצתו המבוססת על מבחן מס' 14 ה' וזאת משום שהמבחן המתאים והספציפי איננו מבחן 14, אלא 18, והוא המבחן אשר יישמנו במקרה דנן לאור תולדות המחלה והקליניקה".

אין לומר על דברים אלה שאין בהם משום הנמקה.

(3) בנסיבות אלה לא שוכנעתי, כי באי בחירתה של הועדה במבחן עליו מצביע המבקש מתקיימת עילה משפטית להתערבות בממצאיה, לאחר שזו דנה בנושא והכריעה רפואית כאשר הכריעה. שוב – עניין לנו בנושא רפואי מובהק, ובית המשפט – על פי מצוות המחוקק - אינו מצויד בסמכות ואף אינו ניחן במומחיות הדרושה לכך, בנסיבות דנא.

ה.

כאמור, לא אוכל איפוא להיעתר לבקשה.