רע"א 10858/05 ישראל משולם נ. בנק איגוד לישראל בע"מ

1.מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופטת ד' מאיר-קרת) מיום 29.9.05, בה נדחתה התנגדותם של המבקשים (שהינם בני זוג) להתראות פשיטת רגל שהוצאו להם לבקשת המשיב.

2.ואלה עיקרי העובדות הנוגעות לבקשה: המבקש 1 (להלן - המבקש) ניהל במשך שנים רבות חשבון בנק באחד מסניפיו של המשיב, בנק איגוד לישראל בע"מ (להלן - הבנק). הבנק נהג להעמיד לטובת המבקש מסגרות אשראי והלוואות שונות. המבקשת 2 ערבה לחיובי המבקש כלפי הבנק בהתאם לכתב ערבות מתמדת ולהתחייבות ללא הגבלת סכום. במהלך שנת 2003 הגיש הבנק לבית המשפט המחוזי בתל-אביב תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המבקשים בגין אי-פירעון יתרת החובה שבחשבונות המבקש. בקשת רשות להתגונן שהגישו המבקשים נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי וביום 22.2.05 ניתן פסק דין כנגד המבקשים, בגדרו הם חויבו לשלם לבנק סכום של 3,574,660 דולר בתוספת ריבית. ביום 5.4.05 הגישו המבקשים ערעור לבית משפט זה. הדיון בערעור עתיד להתקיים ביום 6.3.06. ביני לביני, בתחילת חודש מרץ 2005, ביקשו המבקשים את עיכוב ביצועו של פסק הדין. בית משפט זה (כבוד השופט א' רובינשטיין) נעתר חלקית לבקשתם, עת שהורה על עיכוב ביצועו של שליש מן החוב הפסוק (ע"א 3376/05). יחד עם זאת, באותה החלטה העריך בית המשפט כי סיכויי הערעור אינם גבוהים. ביום 22.3.05 הומצאה התראת פשיטת רגל לכל אחד מן המבקשים. ביום 6.4.05 הגישו המבקשים את התנגדותם לשתי ההתראות האמורות. התנגדות זו נדחתה, כאמור, על ידי בית המשפט המחוזי. כאן המקום להעיר כי בית המשפט דלמטה דחה לראשונה את התנגדותם של המבקשים כבר ביום 3.8.05. אולם, מאחר שההחלטה ניתנה טרם שהוגשה לבית המשפט תגובתם של המבקשים, הוחלט על ביטולה. ההחלטה החדשה, זו שעליה משיגים המבקשים בבקשה דנא, ניתנה ביום 29.9.05, לאחר שמומשה זכות התגובה של המבקשים.

3.בהחלטתו דחה בית משפט קמא את הטענה העיקרית שהעלו המבקשים, בקובעו כי עצם הגשת הערעור על פסק הדין נשוא הליכי פשיטת הרגל אינה מהווה עילה לקבלת ההתנגדות להתראה. בהמשך נפסק, כי הטענה שהעלו המבקשים לפיה עומדת להם תביעה שכנגד או זכות קיזוז, בהתאם לאמור בסעיף 5(6) לפקודת פשיטת הרגל, התש"ם-1980 (להלן - הפקודה), הינה בלתי-מבוססת. בנוסף, ביקש בית המשפט המחוזי להביא בחשבון גם את העובדה, כי זה מספר שנים נמנעים המבקשים מלהעביר לבנק סכומי כסף כלשהם על חשבון החוב, כי המבקשים השכירו נכסים המשועבדים לבנק ללא אישורו של האחרון, תוך העברת דמי השכירות לחברה שבבעלותה של בתם וכי המבקשים בחרו לשלם סכומי כסף לנושים אחרים, אך לא לבנק.

4.בבקשה דנא מעלים המבקשים טענות מטענות שונות. כך, סבורים המבקשים כי נקיטת הליכי פשיטת הרגל כחודש ימים בלבד לאחר מתן פסק הדין, מצביעה על חוסר תום ליבו של הבנק ועל ניסיונו להפעיל עליהם לחץ פסול. בנוסף מחזיקים המבקשים בדיעה, כי בית המשפט המחוזי שגה בקובעו כי עצם הגשת הערעור על פסק הדין אינה מהווה עילה מוצדקת לקבלת ההתנגדות להתראה. המבקשים אמנם מכירים בכך שבאופן עקרוני ניתן לנהל הליכי פשיטת רגל אף כאשר תלוי ועומד ערעור על פסק הדין הכספי נשוא ההליכים, אלא שהם סבורים כי נסיבותיו הקיצוניות של המקרה שלפנינו מצדיקות היעתרות לבקשת ההתנגדות. בהקשר זה מבהירים המבקשים, כי סיכויי הערעור, כך לדידם, הינם טובים וכי המשך ניהול הליכי פשיטת הרגל טרם שניתנה ההחלטה בערעור שהוגש על ידם, עלול לגרום נזק בלתי הפיך לפרנסתו של המבקש, המכהן כיום כחבר בדירקטוריון של הבורסה ליהלומים ברמת-גן. עוד טוענים המבקשים, כי הבנק הינו נושה מובטח שאינו רשאי לפתוח בהליכי פשיטת רגל כל עוד לא ויתר על הבטוחות שבידיו וכי בית המשפט דלמטה שגה עת שדחה את הטענה בדבר קיומה של תביעה שכנגד או זכות קיזוז. מנגד תומך הבנק בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

5.דעתי היא כי דין הבקשה להידחות. טרם שאפנה לדון בטענות המבקשים, ארצה להתייחס בקצרה לסוגיה מקדמית. המבקשים בחרו להשיג על החלטתו של בית משפט קמא על דרך בקשת רשות ערעור. במקום אחר כבר עמדתי על כך שהמסלול המתאים לתקוף החלטה הדוחה התנגדות להתראת פשיטת רגל הינו זה של ערעור בזכות לבית משפט זה (ראו, רע"א 1332/05 רוזנצוויג נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (טרם פורסם)) ועל כן ניתן היה לדחות הבקשה כבר מטעם זה. גם לגופם של דברים אין תקומה לבקשה.

6.טענה מרכזית אשר בפי המבקשים נוגעת לשאלה האם ניתן להמציא התראת פשיטת רגל לחייב, שעה שתלוי ועומד בפני בית המשפט ערעור על פסק הדין שבעקבותיו הוחל בהליכי פשיטת הרגל. על פי האמור בסעיף 3 לפקודה, נושה אינו רשאי להמציא התראת פשיטת רגל לחייב, כל עוד לא ניתן נגד החייב "פסק דין חלוט לתשלום סכום כסף, והוצאתו לפועל לא עוכבה כדין". הגישה בה מצדדים המבקשים, לפיה המונח "פסק דין חלוט" מתייחס אך לפסק דין אשר אין עליו עוד ערעור, נדחתה בעבר על ידי בית משפט זה. זאת, בין היתר, בהתבסס על האמור בסעיף 15 לפקודה. סעיף זה קובע, כי אם הוגש ערעור על פסק הדין עליו נסמכה התראת פשיטת הרגל, רשאי בית המשפט לעכב או לדחות את הדיון בבקשה לצו כינוס ולהכרזת פשיטת רגל. מן ההוראה האמורה, הנוקטת בלשון "רשאי", הוסק כי בכוחו של בית המשפט לאפשר את המשך הליכי פשיטת רגל, אף מקום בו תלוי ועומד ערעור על פסק הדין, אשר בעקבותיו הוחל בהליכי פשיטת הרגל (ראו, רע"א 8746/01 שרון נ' עזבון המנוחה מרים שוורץ ז"ל , פ"ד נו(6) 448; רע"א 5222/04 פישר נ' יוכמן (טרם פורסם)). מכאן, שטענה זו של המבקשים משוללת כל יסוד. יש אף לזכור, כי ביצועו של פסק הדין עוכב אך לגבי שליש מן הסכום הפסוק. כמו-כן, לא שוכנעתי כי נסיבות המקרה שלפנינו אכן מצדיקות את עיכוב הליכי פשיטת הרגל לעת הזו, שעה שעסקינן בהתראה. בכל מקרה, ולאור האמור בסעיף 15 לפקודה, נקודת הזמן בה יש לבחון את סוגית העיכוב היא שעה שנדונה הבקשה לצו כינוס. אף שמניחים אנו כי הבנק יגיש בקשה לצו כינוס בעקבות דחייתה של ההתנגדות להתראה, אין צורך להביע עתה עמדה בשאלה מה תהא ההתייחסות הראויה משתוגש בקשה לעיכוב הדיון בבקשה לצו כינוס.

איני סבור, כי ניתן למצוא בעצם מינויו של המבקש כדירקטור בבורסה ליהלומים עילה המצדיקה היעתרות להתנגדות לפשיטת רגל. למותר לציין, כי בית משפט זה לא מצא לנכון לשנות בשל נסיבה זו את החלטתו באשר לעיכוב ביצוע פסק דין (ראו החלטת השופט א' רובינשטיין מיום 26.5.05). זאת ועוד, לא שוכנעתי כי יש בעובדה שהדיון בערעור על פסק הדין צפוי להתקיים בעוד ימים אחדים כדי להועיל למבקשים.

7.זאת ועוד, סבור אני כי בצדק קבע בית משפט קמא שלא עלה בידם של המבקשים להוכיח שקמה להם תביעה שכנגד או זכות קיזוז, כאמור בסעיף 5(6) לפקודה. במקום אחר עמדתי על כך "שאין די בטענה סתמית של חייב שמגיע לו חוב העולה על החוב הפסוק לטובת הנושה שפתח בהליכי פשיטת רגל", שכן "אין לקבל שחייב יוכל לעצור הליכי פשיטת רגל שנפתחו נגדו, על יסוד טענת חסרת בסיס בדבר חוב נגדי" (רע"א 1332/05 הנ"ל). בעניין שלפנינו טוענים המבקשים, כי הבנק הפר את ההסכם שחתם עם המבקש, שעה שביטל באופן פתאומי וללא כל התראה מוקדמת את מסגרת האשראי שהועמדה לטובת המבקש ואגב כך הסב נזקים כספיים כבדים לפעילותו העסקית של האחרון. אלא, שהמבקשים אינם אומדים את הנזק שנגרם להם בטענה כי הבנק לא העביר להם את כל המסמכים אשר באמצעותם יוכלו להוכיח את תביעתם. מבלי להיכנס לשאלה האם הבנק מחויב היה למסור לידי המבקשים את המסמכים האמורים, סבור אני כי אין כל מחלוקת שבנסיבות העניין, הטענה שהעלו המבקשים בדבר קיומה של תביעה שכנגד או זכות קיזוז הינה טענה ערטילאית שאינה נתמכת בראיות כלשהן, וודאי אינה באה בגדר סעיף 5(6) לפקודה.

8.טענה נוספת שמעלים המבקשים היא, כי הבנק הינו נושה מובטח, ועל כן בהתאם לאמור בסעיף 8 לפקודה, הוא אינו רשאי ליזום הליך פשיטת רגל כל עוד לא ויתר על הבטוחות שברשותו. סעיף 8 לפקודה קובע:

"היה המבקש נושה מובטח, יציין בבקשתו שהוא מוכן לוותר על ערובתו לטובת הנושים אם יוכרז החייב פושט רגל, או יתן אומדן שוויה של הערובה; נתן המבקש אומדן כאמור, אפשר שיצורף כנושה מבקש לענין עודף החוב המגיע לו, לאחר ניכוי השווי הנאמד, כאילו היה נושה לא מובטח".

אין חולק, כי הבנק הינו נושה מובטח של המבקשים. ברי כי באופן עקרוני יתכן שנושה מובטח יגיש בקשה לצו כינוס. כזכור, השלב בו אנו נמצאים הינו זה של הוצאת התראת פשיטת רגל והתנגדות להתראה. משנושה מובטח יכול שיהא מבקש בבקשה לצו כינוס והכרזת פשיטת רגל, אין ספק כי הוא רשאי לבקש שתוצא התראה לחייב. השאלה כיצד על הבנק לפעול כאשר יגיש בקשה לצו כינוס, תתעורר אך כאשר הוא ינקוט מהלך כאמור.

9.לסיום אעיר, כי לא מצאתי ממש אף בטענות כי הבנק עושה שימוש לרעה בהליכי פשיטת הרגל וכי בית משפט קמא גיבש מראש את החלטתו לדחות את ההתנגדות. בהקשר זה ברצוני לציין, כי ביטול החלטתו הראשונה של בית משפט קמא, זו מיום 3.8.05, אשר ניתנה מבלי שהובאה בפניו תגובת המבקשים, ריפאה את הפגם הדיוני שנגרם למבקשים. באשר לטענה האחרת, לפיה בית המשפט נתן את החלטתו השנייה, זו מיום 29.9.05, מבלי שהיה נכון להאזין בנפש חפצה לתגובת המבקשים, סבור אני כי מוטב היה לוּ לא הייתה נטענת כלל.

10.אשר על כן, דעתי היא כי דין הבקשה להידחות וכך מוחלט. המבקשים ישאו בשכר טרחת עורך דין בסך של 20,000 ש"ח.