רע"א 7074/09 קאולה אשרף נ. אהרון ידגר

1.

בקשת רשות ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 4.8.09 (כבוד סגנית הנשיאה ו' אלשיך) בבש"א 5446/09 (פש"ר 1634/06). בהחלטה ובפסיקתה שנחתמה מכוחה נקבע, כי המבקשת, פושטת רגל, תהא רשאית להמשיך ולנהל בעצמה שלושה הליכי ערעור, אך רק בתנאי שתפקיד בקופת בית המשפט סכומים שישמשו לתשלום הוצאות ושכר טרחה שנפסקו לחובתה בתיקים שונים.

2.

ביום 18.2.09 הוכרזה המבקשת פושטת רגל, בעקבות הליכי פשיטת רגל שנקטו נגדה המשיבים 2-1 (להלן – המשיבים ). השתלשלות העניינים הוצגה בפירוט בהחלטתו של חברי השופט ג'ובראן מיום 29.9.08, בבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה על ידי המבקשת בע"א 1146/08 ובהחלטתו של חברי השופט מלצר מיום 27.10.09, בבקשה לעיכוב ביצוע בע"א 2987/09. אין צורך לחזור על הדברים. לענייננו נידרש אך לזאת: ביום 4.3.09 הגישה המבקשת בקשה למתן הוראות בבית המשפט המחוזי בתל אביב. בית המשפט התבקש לאפשר לה להמשיך ולנהל בעצמה הליכים משפטיים התלויים ועומדים בינה לבין המשיבים. מדובר בשלושה הליכי ערעור: ע"א (ת"א) 3617/07, המתנהל בבית המשפט המחוזי בתל אביב, עניינו ערעור על פסק דין של בית משפט השלום בתל אביב מיום 7.8.07 (ת"א 39388/03; כבוד השופט ח' ברנר). בפסק דינו של בית משפט השלום חוייבה המבקשת לשלם סכום של מאות אלפי שקלים למשיב 1. על פסק דין זה נשענו המשיבים בפתיחת הליכי פשיטת רגל נגד המבקשת, ועליו מבוססת התראת פשיטת הרגל שהוצאה למבקשת; ע"א 1146/08 בבית המשפט העליון, הינו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי (בש"א 23575/07; כבוד השופטת ד' קרת-מאיר) מיום 17.1.08 בה נדחתה התנגדות המבקשת להתראת פשיטת רגל; ע"א 2340/08 הוא ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי (פש"ר 1634/06; כבוד השופטת ו' אלשיך) מיום 7.2.08 אשר הורה על מתן צו לכינוס נכסי המבקשת. על פי התגובות שהוגשו לבית המשפט המחוזי, הסכימו המשיבים וכונס הנכסים הרשמי כי יוּתר למבקשת להמשיך ולנהל הליכים אלו בעצמה, אך זאת בכפוף לכך שתפקיד כספים שישמשו לתשלום הוצאות משפט שנפסקו לחובתה בהליכים שונים.

3.

בנוסף לשלושה הליכי הערעור נשוא הבקשה, תלוי ועומד בבית משפט זה הליך נוסף בין הצדדים, הוא ע"א 2987/09. מדובר בערעור שהגישה המבקשת על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 18.2.09 בה היא הוכרזה פושטת רגל. הערעור הוגש כחודש ימים לאחר שהוגשה לבית המשפט המחוזי הבקשה להמשך ניהול הליכים וממילא הוא אינו נכלל במסגרתה. ע"א 1146/08 אוחד בינתיים עם ע"א 2340/08 ושני אלו קבועים לדיון ביחד עם ע"א 2987/09.

4.

בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 4.8.09 ובפסיקתה שנחתמה מכוחה ביום 28.8.09 נקבע, כי המבקשת תוכל להמשיך ולנהל את ההליכים המפורטים בבקשה בעצמה, בכפוף להפקדה של סכומי כסף שונים בהם היא חוייבה כהוצאות משפט בתיק פשיטת רגל ובהליך האזרחי בו ניתן נגדה פסק הדין ששימש יסוד להליך פשיטת הרגל. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי.

5.

לטענת המבקשת, בכל אחד מהערעורים אותם ביקשה להמשיך לנהל הופקדו ערבונות להבטחת הוצאות המשיבים. המבקשת סבורה כי אין לקבל מצב בו אי-תשלום הוצאות בהליכים קודמים הוא שימנע ממנה המשך ניהול של הערעורים, כאשר בערעורים אלה הופקדו ערבונות כדין. המבקשת טוענת עוד, כי הנאמן מצוי בניגוד אינטרסים; לשיטתה של המבקשת, הנאמן אינו יכול לייצגה נאמנה בהליכי הערעור האמורים כאשר בבד בבד הוא משמש כבא כוחם של המשיבים וטוען בשמם לחובות המבקשת כלפיהם. המבקשת מפנה, לחיזוק טענתה זו, להחלטת בית משפט קמא מיום 18.2.09, בה נקבע כי "תביעות החוב של הנושים שמיוצגים על ידי המנהל המיוחד [שכיום הוא הנאמן] תיבדקנה על ידי בעל תפקיד נפרד ואוביקטיבי". כן נטען, כי הוראות סעיף 20 וסעיף 42א ל פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן – הפקודה ) מטילות מגבלות על נושה הפותח בהליך משפטי נגד חייב; המבקשת, היא החייבת, אינה מוגבלת על פי הוראות הפקודה בבחירת באי כוחה לצורך ניהול ההליכים המשפטיים התלויים ועומדים בינה לבין המשיבים. לבסוף מעלה המבקשת טענות שונות הנוגעות לפגיעה בזכויות חוקתיות ובכללי הצדק הטבעי, עת נשללו ממנה, כך לטענתה, זכויות רבות וביניהן זכות הטיעון, זכות הגישה לערכאות והזכות להליך הוגן.

6.

המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם, משהוכרז חייב פושט רגל, יכול רק הנאמן לתבוע ולהיתבע בנוגע לנכסי החייב שהוקנו לו. מתן היתר לפושט רגל לנהל בעצמו הליכים משפטיים הנוגעים לחובותיו עלול לגרוע מקופת פשיטת הרגל, כאשר אין בידי פושט הרגל מקורות בלתי תלויים למימון הוצאות ההליך. המבקשת לא שילמה הוצאות משפט שהוטלו עליה במספר החלטות ופסקי דין של בתי משפט; מתן היתר לניהול הליכים נוספים משמעו מתן גושפנקה ליצירת חובות חדשים – שכר טרחה לבאי כוחה והוצאות משפט – אשר עלולים ליפול כנטל על קופת פשיטת הרגל. בנוסף נטען, כי מטבעם של דברים מצוי הנאמן בניגוד אינטרסים בין הנושים לבין החייב; אך מאחר שהנאמן פועל מתוקף תפקידו כפקיד בית משפט והוא נתון לפיקוחו של בית המשפט ושל כונס הנכסים הרשמי, אין חשש ממשי שיפעל בניגוד אינטרסים. עוד טוענים המשיבים, כי קיימת סתירה בהתנהלות המבקשת, שכן מחד גיסא טענה היא כי מצבה הכלכלי אינו מאפשר לה לשלם את הוצאות המשיבים שנפסקו לחובתה, ומאידך גיסא הציעה למשיבים הצעת פשרה במסגרתה תשלם להם סכום כסף נכבד במזומן. לבסוף נטען, כי המבקשת נוהגת בחוסר תום לב בהגישה ערעורים רבים במטרה לעכב את הליך פשיטת הרגל.

7.

עמדת כונס הנכסים הרשמי היא כי דין בקשת רשות הערעור להתקבל. הכונס הרשמי סבור, בניגוד לעמדה שהציג בבית המשפט המחוזי, כי לאור חשיבותה של זכות הגישה לערכאות בכלל וזכות הערעור בפרט, ספק אם ישנה הצדקה להתנות במקרה זה את המשך ניהול ההליכים בתשלום הוצאות שנפסקו בהליכים קודמים. עוד לעמדת הכונס הרשמי, משקלם של הערעורים שעל הפרק, ובפרט ע"א (ת"א) 3617/07, עליו נשענים למעשה הליכי פשיטת הרגל, מחזק את הצורך ליתן למבקשת את יומה בבית המשפט בהליכים הללו.

הוחלט לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

8.

דין הערעור להתקבל. דעתי היא, כי אין מקום להתנות את המשך ניהול הליכי הערעור על ידי המבקשת בתשלום הוצאות שנפסקו בהליכים קודמים. מסקנה זו מבוססת על עיון בשתי סוגיות. האחת, ניהול הליכי הערעור האמורים על ידי המבקשת, פושטת הרגל, בעצמה. השניה, התניית ניהול אותם הליכים בתשלום הוצאות שנפסקו בהליכים קודמים.

9.

ראשית ייאמר, כי במקרה דנא יש ליתן למבקשת, שהינה פושטת רגל, לנהל בעצמה את הליכי הערעור שעל הפרק. אומנם, הכלל הוא שעם מתן צו פשיטת הרגל יכול רק הנאמן לתבוע ולהיתבע בנוגע לנכסי החייב שהוקנו לו (סעיפים 42, 85(2), 107, 125(א)(2) לפקודה; ע"א 45/50 סלומון נ' קצין , פ"ד ה 1665, 1667 (1951); וראו גם רע"א 8402/05 ישי בית און נ' עיריית תל אביב (לא פורסם, 2.8.06)). כן נפסק, כי פושט הרגל איננו נחשב כבעל עניין בהליכים הנוגעים לחיובי ממון לזכותה או לחובתה של קופת פשיטת הרגל. זכות העמידה לתבוע ולהיתבע בהליכים כאלה יוחדה לנאמן לבדו. זכותו של פושט רגל לבוא בעצמו בפני בית המשפט הוגבלה למצבים בהם יוכיח כי "נפגע " על ידי מעשה או החלטה של הנאמן , כלשון סעיף 150 ל פקודה (ע"א 5000/92 יהושע בן-ציון

נ' אוריאל גורני, הנאמן על נכסי י' בן-ציון , פ"ד מח(1) 830, 836 (1994)).

מכאן התפתח הכלל לפיו לא תינתן לפושט הרגל אפשרות לנהל בעצמו הליכים התלויים נגדו, ושלא במסגרת הבירור המתקיים בפני הנאמן לגבי תביעות החוב. הרציונל מאחורי כלל זה נעוץ בעיקרו ברצון להגשים את אחת ממטרותיו של הליך פשיטת הרגל – לאפשר חלוקת נכסי החייב בין הנושים בצורה שוויונית ויעילה ( רע"א 7945/99 עו"ד גד שילר – הנאמן על נכסי הפש"ר נ' אלון לוין – בפשיטת רגל , פ"ד נד(2) 524, 527 (2000)). זהו הדין הכללי החל לעניין ניהול הליכים משפטיים על ידי פושט הרגל לגבי חיובי ממון הנוגעים לקופת פשיטת הרגל ולנכסים שהוקנו לנאמן.

10.

המקרה דנא מעלה סוגיה מעט שונה. כוונתי היא למהותם השונה של הליכי הערעור אותם התבקש בית המשפט לאפשר לפושטת הרגל לנהל בעצמה. אין המדובר בהליך העוסק בחיוב ממון גרידא, במסגרת הליך פשיטת הרגל. המדובר בערעור אשר אם יצלח ישמוט את הקרקע מתחת לכל הליך פשיטת הרגל. כזכור, בע"א (ת"א) 3617/07 משיגה המבקשת על פסק הדין הכספי שניתן נגדה ולזכות המשיב 1. אם פסק דין זה יבוטל, המשמעות הנובעת מכך היא שאין בסיס להתראת פשיטת הרגל וממילא לכל הליך פשיטת הרגל שננקט על ידי המשיבים נגד המבקשת.

בית המשפט לערעורים באנגליה סבר, כי גם במקרה מיוחד זה יש להחיל את הדין הרגיל. נקבע כי משהוכרז חייב כפושט רגל אין לו מעמד לערער בעצמו אף על פסק הדין שעליו מתבססים הליכי פשיטת הרגל ( Heath v. Tang [1993] 3 ALL ER 694 , שנזכר בע"א 5000/92 הנ"ל, עמ' 836; שלמה לוין, אשר גרוניס פשיטת רגל 289 בה"ש 39 (מהדורה שלישית, 2010 )). קביעה זו מוקשית בעיניי. ניתן עם זאת אולי להבינה על רקע האמור באותו פסק דין לעניין פרשנות סעיף (2)6.25 לתקנות פשיטת הרגל האנגליות ( Insolvency Rules 1986 ). ההוראה בדין האנגלי דומה בנוסחה להוראת סעיף 15 לפקודה. על פי סעיף (2)6.25 הנ"ל, בית המשפט רשאי לעכב את הדיון בבקשת פשיטת רגל בשל ערעור תלוי ועומד על פסק הדין שעליו מתבססת הבקשה. בית המשפט לערעורים סבר, כי אף שהוראה זו מעניקה שיקול דעת לבית המשפט לעניין עיכוב ההליכים, הרי מקום בו שוכנע בית המשפט כי הערעור הוגש בתום לב, מן הראוי כי יורה על עיכוב ההליכים עד להכרעה בו. מכאן, כך על פי פסק הדין, ימעטו עד מאוד המקרים בהם ימצא עצמו אדם בדילמה כגון זו העולה כאן, שעה שהליכי פשיטת רגל מתנהלים במקביל לערעור על פסק הדין ששימש להם יסוד. דומה שפני הדברים שונים בפסיקה בישראל, בה הושם הדגש דווקא על כוחו של בית המשפט להיענות לבקשת פשיטת רגל, גם כאשר תלוי ועומד ערעור על פסק הדין שעליו מבוססת הבקשה (רע"א 8746/01 שרון נ' עיזבון המנוחה מרים שוורץ ז"ל , פ"ד נו(6) 448 (2002); רע"א 5222/04 פישר נ' רו"ח יוכמן, מפרק , פ"ד נט(3) 481 (2004); רע"א 10858/05 משולם נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (לא פורסם, 1.3.06); כן ראו לוין וגרוניס, פשיטת רגל, בעמ' 71-70 ).

בנסיבות המקרה שבפנינו, הרי אם יבוטל פסק הדין ששימש בסיס להתראת פשיטת הרגל יתמוטטו כבניין קלפים כל הליכי פשיטת הרגל שבאו בעקבותיו . דעתי היא כי במקרה כזה, כאשר מעמדה של המבקשת כפושטת רגל מונח על הכף, יש לאפשר לה לנהל בעצמה, ולא באמצעות הנאמן, את הליכי הערעור. יש לזכור, כי בצד המשמעות הכלכלית הישירה של הכרזת פשיטת רגל כתוצאה מהקניית נכסי החייב לנאמן, גורמת ההכרזה לתוצאות קשות נוספות (ראו לוין וגרוניס פשיטת רגל

27-26, 184-182 וההוראות הנזכרות שם). בשים לב למשמעות החמורה של הכרזת אדם פושט רגל, ברי כי ישנה חשיבות מכרעת להליך האזרחי המקורי שהוביל להליכי פשיטת הרגל. גם משום כך יש ליתן משקל רב יותר לאינטרס המבקשת, עת פונה היא בבקשה לנהל בעצמה ערעור על פסק הדין שביסוד כניסתה להליך פשיטת הרגל לפי בקשת נושה. אוסיף אף זאת: הנאמן, שמשרדו מייצג נושים של המבקשת, מונה לתפקידו בעקבות הליכי פשיטת הרגל שנפתחו נגדה על ידי אותם נושים. כאמור, אחד מהליכי הערעור בהם עסקינן עשוי למוטט מיניה וביה את הליך פשיטת הרגל כולו, ובתוך כך יתבטל מאליו גם מינויו של הנאמן. במקרה כזה, ברי שעל פניו מצוי הנאמן בניגוד עניינים מובנה באשר להליך הערעור. אף מטעם זה יש לאפשר למבקשת לנהל את ההליכים ואין מקום שהנאמן ינהלם.

חיזוק למסקנה זו, לפיה יש להתיר למבקשת לנהל את הליכי הערעור, ניתן למצוא תוך עיון במקרה הקרוב מבחינה רעיונית למקרה שבפנינו. הכוונה היא להליכי פירוק חברה, שם נראה הדבר ברור לכל כי העברת הסמכויות של הדירקטוריון למפרק אינה שוללת את סמכות הדירקטורים להגיש ערעור על צו הפירוק. סמכות זו של הדירקטורים אינה עוברת לידי המפרק (ראו ציפורה כהן פירוק חברות 357 (2000); ת"ה (ב"ש) 353/93 עו"ד אברהם גולדברג נ' ראובן פלד , בפיסקה 16 לפסק הדין (לא פורסם, 31.1.95)). כך נהוג אף בדין האנגלי (ראו והשוו, Andrew R. Keay, McPherson's Law of Company Liquidation 304 (Sweet & Maxwell, 2001) ; Re Union Accident Insurance Co. Ltd. [1972] 1 All E.R. 1105, 1113 , שם נפסק כי היה זה בסמכותם של דירקטורים בחברה לה מונה מפרק זמני לבקש את ביטול ההחלטה מכוחה מונה המפרק ויהא ביכולתם לערער אף על צו פירוק היה ויינתן). כמובן שקיים הבדל מסוים בין הליכי פשיטת רגל לבין הליכי פירוק בכל הנוגע להקניית הנכסים. בעוד שנכסי החייב מוקנים לנאמן עם הכרזתו של החייב פושט רגל (כאמור בסעיף 42 לפקודה), אין נכסי החברה מוקנים למפרק עם מתן צו פירוק (אם כי בית המשפט רשאי להורות שנכסי החברה יוקנו לנאמן; סעיף 306 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983. בפועל לא נעשה שימוש באפשרות זו). ההבדל האמור אין בו, לטעמי, כדי לשנות. כלומר, כפי שהדירקטוריון שנשללו כוחותיו רשאי להשיג בגדר ערעור על צו הפירוק, כך רשאי אף החייב לערער בעצמו על פסק הדין שמהווה תשתית להליך פשיטת הרגל, כפי שרשאי הוא לערער על דחיית התנגדותו להתראת פשיטת רגל, על צו הכינוס ועל הכרזתו פושט רגל.

11.

גם התניית ניהול הליכי הערעור בתשלום הוצאות שנפסקו בהליכים קודמים, בשים לב לחשיבות ההליכים שעל הפרק , אינה נראית לי כלל ועיקר. המבקשת הפקידה ערבון כנדרש להבטחת הוצאות המשיבים בכל אחד מהליכי הערעור המדוברים. אחד החששות העומד מאחורי הכלל הנוהג בפסיקה הינו כי מתן היתר לפושט הרגל לנהל בעצמו התדיינויות משפטיות בנוגע למקצת מחובותיו עשוי לגרוע בסופו של יום מקופת פשיטת הרגל. זאת, שעה שאין בידי פושט הרגל מקורות בלתי תלויים למימון הוצאות ההליך המשפטי (רע"א 7945/99 הנ"ל בעמ' 528). חשש זה קטן מקום בו נמצאו מקורות מימון חיצוניים להבטחת הוצאות הצד שכנגד בהליכי הערעור, כפי שנעשה בענייננו .

12.

התוצאה היא שהערעור מתקבל והחלטתו של בית המשפט המחוזי, כמו גם הפסיקתה שנחתמה מכוחה מבוטלות. המבקשת תוכל להמשיך ולנהל בעצמה את הליכי הערעור שבבקשה מבלי שתידרש להפקיד סכומים לכיסוי הוצאות המשיבים בהליכים הקודמים. כמובן, שעל בית המשפט המחוזי בתל אביב להכריע עתה בערעור התלוי בפניו (ע"א (ת"א) 3617/07). לאור התוצאה אליה הגעתי, לא נדרשתי לטענות הצדדים לעניין הוספת חיובים לפסיקתה מיום 28.8.09. לא ייעשה צו להוצאות.