רע"א 10944/05 גיא שטרן נ. קצין תגמולים

1.המבקש התגייס לשירות חובה בצה"ל ביום 8.10.96 ושירת כאפסנאי טכני בחיל האוויר ועסק מידי פעם גם במשימות של אבטחה שוטפת של יישובים ביהודה ושומרון. המבקש ביקש לקשור בין "דחק נפשי חריג" שאליו נחשף, לטענתו, בשני אירועים שהתרחשו בעת משימת אבטחה ביישוב טלמון בסוף חודש אפריל 1997 ותנאי תברואה ירודים ששררו בסביבתו ושבעטיים הוא וחיילים אחרים נאלצו לבשל לעצמם בתנאי שדה, לבין התפרצות מחלת הסכרת מסוג I , בה חלה. המשיב החליט שלא להכיר בקשר הסיבתי שבין תנאי השירות הצבאי של המבקש לבין התפרצות מחלתו. על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לוועדת הערעורים (להלן: "הוועדה") לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התש"יט – 1959 [נוסח משולב] (להלן: "החוק").

2.הוועדה שמעה את עדותם של המבקש ושל חברו לשירות ולא התרשמה שהמצבים שתיארו לפניה עלו כדי מצב דחק שיכול היה להשפיע על התפרצות המחלה אצל המבקש. הוועדה אף לא מצאה בחומר שהוגש לה תימוכין לטענה באשר למועד בו החלו להתגלות תסמיני המחלה וסברה כי הזמן שחלף בין מועדי האירועים שהוזכרו לעיל לבין המועד בו התגלו סימני המחלה אינו מאפשר לקבוע התקיימותו של קשר סיבתי ביניהם. לפיכך, דחתה ביום 7.8.03 את הערעור שהגיש המבקש. על החלטה זו וכן על החלטות ביניים שנתנה הוועדה במהלך הדיון לפניה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

3.בית המשפט המחוזי (כב' השופטים ע' פוגלמן, ר' לבהר וא' ש' שילה) דחה ביום 27.10.05 את ערעורו של המבקש. בית המשפט לא מצא נימוק ראוי לשנות מהחלטת הוועדה המבוססת הן על ממצאים שבעובדה והן על קביעות שבמהימנות, שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן, לא כל שכן בערעור שעליו חל סעיף 34(א) לחוק המתיר ערעור על החלטות הוועדה בשאלה משפטית בלבד. בית המשפט קבע כי אין מקום להתערב בממצאים שבעובדה שקבעה הוועדה, התומכים במסקנתה המשפטית ולא מצא טעות כלשהי ביישום החוק. לפיכך, נדחה כאמור הערעור. על פסק הדין הוגשה הבקשה שבפניי.

4.המבקש מעלה טענות רבות בבקשתו המפורטת. בין היתר הוא טוען כי בניגוד לאמור בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, הוועדה לא הסתמכה על חוות הדעת מטעם המשיב שכן "חקירתו הניבה ממצאים מביכים באשר לדיוק הנתונים ו"העובדות" שנזכרו בחוו"ד", השזורה בטעויות לרוב. המבקש מבקש לקבוע כי הרים את הנטל להוכיח כי המחלה בה לקה נגרמה תוך ועקב שירותו הצבאי בצה"ל או להחזיר את הדיון לבית המשפט כדי לדון מחדש בטענותיו, לרבות בנוגע להחלטות הביניים של הוועדה שלא נדונו כלל על ידי בית המשפט המחוזי.

5.דין הבקשה להידחות. כידוע, כלל הוא שבית המשפט ייעתר לבקשה לשמש כערכאת ערעור שנייה מקום בו הבקשה המועלית בפניו נוגעת לסוגיה משפטית עקרונית, אשר עניינה חורג מעניינם של הצדדים לבקשה. במקרה דנן, טענות המבקש אינן מצדיקות להיעתר לבקשה היות ועניינן בקביעת הוועדה הרפואית שבבסיסה מצבו הרפואי של המבקש (ראה: רע"א 5129/05 מנשרי נ' קצין התגמולים (טרם פורסם); רע"א 6061/05 אלמוג ברק נ' קצין תגמולים משרד הביטחון ואח' (טרם פורסם); רע"א 2685/05 מרדכי אלמקייס נ' קצין התגמולים (טרם פורסם)). אכן, הוועדה מצאה טעויות בחוות הדעת של המומחה מטעם המשיב, ואולם החליטה לדחות את הערעור שכן הסיקה כי לא מתקיים באירוע בו תלה המבקש את הקולר לפריצת מחלתו, את היסוד של יצירת סיכון מוחשי לשלמות הגוף או הנפש ואף לא מצאה תימוכין לטענתו באשר למועד בו החלו להתגלות תסמיני המחלה. עוד קבעה הוועדה כי בהעדר הוכחת אסכולה רפואית שלפיה קיים קשר סיבתי בין אירועי דחק נפשי ובין התפרצות מחלת הסכרת, "הכרה בארוע של דחק נפשי כגורם למחלה מחייבת ממצא לגבי קיום מצב סטרסוגני חריף הנובע מהעמדת החייל בפני סכנה קיומית או נפשית", שלא נמצא במקרה דנן. מדובר איפוא, בהכרעה רפואית שמקורה בממצאים רפואיים. המבקש לא הצביע על כל שאלה משפטית המצדיקה התערבות בגלגול שלישי, של בית המשפט העליון.

לפיכך, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.