רע"א 1210/22 אריה שעתל נ. בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ

1.

ביום 11.1.2012 נחתם הסכם שכירות (להלן: הסכם השכירות או

ההסכם ) בין המבקש לבין המשיבה 1 (להלן: המשיבה ), שבמסגרתו השכירה המשיבה למבקש חלקים מנכס מקרקעין (להלן: המושכר ), אשר כעולה מההסכם, המשיבה היא בעלת הזכויות והמחזיקה הבלעדית בו. ביום 12.1.2016 הגישה המשיבה תביעה לפינוי המושכר לבית משפט השלום בראשון לציון, מאחר שלשיטתה המבקש הפר את הסכם השכירות בשורה של הפרות יסודיות ובהן, בין היתר, אי תשלום דמי השכירות במשך שנתיים וביצוע שינויים במושכר מבלי לקבל את אישור המשיבה ומבלי שהוצאו היתרים כנדרש. בהמשך לכך, ביום 23.3.2016 ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה בין הצדדים, שלפיו המבקש ימסור את החזקה במושכר למשיבה, תוך שטענות הצדדים ההדדיות נשמרות, כמו גם זכותם להגשת תביעה כספית.

ביום 19.12.2017 הגישה המשיבה תביעה נוספת לבית משפט השלום שבמסגרתה עתרה לקבלת פיצוי כספי בשל חוב דמי שכירות שלא שילם המבקש; פיצוי בשל איחור בפינוי המושכר או לחלופין דמי שימוש ראויים בגין שימוש במושכר לאחר ביטול ההסכם; ופיצוי בשל דמי השכירות שהייתה מקבלת המשיבה מן המושכר לולא הפר המבקש את ההסכם. ביום 28.2.2018 הגיש המבקש כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד שבמסגרתם טען, בעיקרם של דברים, כי עובר לכריתת הסכם השכירות, הטעתה אותו המשיבה בכך שהציגה עצמה כבעלת הזכויות הבלעדית במושכר, וכן בנוגע לייעודו. לטענת המבקש, לימים התברר כי למשיבה לא היו הזכויות הנטענות במושכר וכי אלו היו נתונות לרשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י ). משכך, עתר המבקש בין היתר להשבת דמי השכירות ששולמו למשיבה; לפיצוי על השקעותיו במושכר; ולהשבת דמי הארנונה ששילם.

2.

ביום 16.6.2021 קיבל בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופטת כ' בן אליעזר ) את תביעת המשיבה בחלקה ודחה את תביעת המבקש. בית המשפט עמד על כך שגם אם יש ממש בטענות המבקש כי המשיבה הטעתה אותו בנוגע לזכויותיה במושכר (שכן היה מדובר בנכס שנוהל על ידי רמ"י, ובאותה עת הייתה רשומה לטובת המשיבה הערת אזהרה בלבד), הרי שהטעיה זו הקימה זכות לביטול החוזה, אך המבקש לא עמד על זכות זו ואף ביצע פעולות במושכר לאחר שנודע לו על זכויותיה במושכר. משכך, נקבע כי יש לראותו כמי שהשלים עם הפגם שנפל בכריתת ההסכם. בית המשפט דחה גם את יתר טענות המבקש, ובהן טענותיו לאי התאמה ולחוסר תום לב מצד המשיבה בקשר עמו. אשר לתביעת המשיבה, בית המשפט קבע כי המבקש הפר את הסכם השכירות הפרה יסודית, זאת, בין היתר, בשל אי תשלום דמי השכירות וכן בשל השינויים שביצע במושכר מבלי לקבל את אישור המשיבה ומבלי לקבל היתר כנדרש. בשל כך חייב בית המשפט את המבקש בתשלום למשיבה על סך 736,894 ש"ח ובהוצאותיה. לצד זאת, דחה בית המשפט את יתר רכיבי תביעת המשיבה, ובהם את תביעתה להשבת המצב במושכר לקדמותו ואת בקשתה לפיצויי קיום.

3.

המבקש ערער על פסק הדין וביום 22.12.2021, לאחר ששמע את טענות הצדדים, דחה בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטים מ' נד"ב , י' קינר ו ח' קיציס ) את הערעור מכוח תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. נקבע כי הערעור נוגע לקביעות עובדתיות; כי הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין תומכים במסקנה המשפטית; וכי לא נפלה בפסק הדין טעות שבחוק. בנוסף קבע בית המשפט כי המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך 20,000 ש"ח.

4.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקש טוען כי שגה בית משפט השלום במשקל המועט שנתן לכך שהמשיבה הטעתה אותו בנוגע לטיב זכויותיה במושכר. לדבריו, בשים לב לקביעה זו, לא היה מקום לפסוק את סכום הפיצויים שנפסק לטובת המשיבה. עוד טוען המבקש כי שגה בית המשפט בקביעתו שהמבקש אינו זכאי לפיצוי בשל כך שלא הודיע למשיבה על ביטול החוזה. לשיטת המבקש, המקרה דנן מעורר שאלה שחורגת מעניינם של הצדדים, בדבר זכותו של משכיר לקבלת פיצויים, בנסיבות שבהן זכויותיו בנכס המושכר לא מקנות לו זכות להשכירו.

5.

לאחר שבחנתי את הבקשה וצרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" לבית משפט זה תינתן בצמצום, מקום שבו מתעוררת שאלה עקרונית כללית החורגת מעניינם של הצדדים או כאשר הימנעות ממתן רשות ערעור תגרום למבקש עיוות דין חמור ( ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982); רע"א 8447/21 מיארה נ' נ.ר.ש.א. לבניין והשקעות בע"מ , פסקה 5 (21.2.2022) ). הבקשה שלפניי לא באה בגדרי אמת המידה האמורה. חרף ניסיונות המבקש לשוות לטענותיו נופך עקרוני, הן בעניין התנהלות המשיבה, הן בעניין המשקל שנתן בית משפט השלום לטיב זכויותיה של המשיבה במושכר, עסקינן בטענות ערעוריות שאינן מגלות עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" לפני בית משפט זה (רע"א 4278/21 פלוני נ' קצין התגמולים – משרד הביטחון – אגף השיקום , פסקה 5 (8.7.2021)). כאמור, בית משפט השלום נדרש לטענות המבקש ודחה אותן בפסק דין מפורט ומנומק שנטוע בנסיבות המקרה דנן. בכלל זאת, קבע בית המשפט כי גם לאחר שידע המבקש את טיבן המדויק של זכויות המשיבה במושכר, לא פעל לביטול ההסכם ואף העדיף להמשיך בביצועו. טענות המבקש הועלו גם לפני בית המשפט המחוזי, שלא ראה עילה להתערב בפסק הדין של בית משפט השלום. משאלה הם פני הדברים, אף איני סבור כי נגרם למבקש עיוות דין המצדיק בירור נוסף בערכאתנו.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.