רע"א 1264/08 סלאמה מונדר נ. הראל חברה לביטוח בע"מ

השופט א' רובינשטיין:

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא גינת) מיום 9.1.08 בע"א 4561/07, בו בוטלה החלטתה של רשמת בית המשפט המחוזי (השופטת הורוביץ) מיום 4.6.07 בבש"א 8554/07 (ת"א 925/05).

ב.

(1) ביום 17.3.05 הגישה המשיבה בקשה לביצוע שיקים בלשכת ההוצאה לפועל, והמבקשים הגישו את התנגדותם לה. רשמת בית המשפט המחוזי בחיפה דחתה את בקשת המשיבה על הסף משום שנפלו חסרים ברקע העובדתי לבקשה. כנגד החלטה זו הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי, אך בטרם החלטה הצדדים הסכימו כי למשיבה יותר לתקן את כתבי טענותיה. להסכמה זו ניתן תוקף של פסק דין והערעור נמחק. ביום 15.2.07 הגישה המשיבה בקשה מתוקנת לביצוע השיקים, וכלפי בקשה זו עתרו המבקשים למחיקת חלקים מתוכה, משום שלטענתם לא הופיעו בבקשת הביצוע המקורית ולא ניתנה למשיבה רשות להוסיפם. ביום 4.6.07 דחתה רשמת בית המשפט המחוזי את בקשת המחיקה של המבקשים, ובאותה החלטה גם דנה בבקשה לגופו של עניין והחליטה להעניק למבקשים את הרשות להתגונן על-פי בקשתם בלבד, בהתאם לחלקה השני של תקנה 205(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, תוך שהתירה גם הגשת כתב הגנה (למטרה מוגבלת ומוגדרת).

(2) המשיבה עירערה לבית המשפט המחוזי ביום 19.6.07. נימוקה העיקרי בערעור היה כי החלטת הרשמת שללה ממנה את זכותה לחקור את המערערים על תצהיריהם בטרם קבלת ההחלטה בבקשת רשות להתגונן, ובכך נגדה את הוראת סעיף 17 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971, לפיו ייעתר בית המשפט לבקשתו של בעל דין לצוות על חקירתו של מצהיר. מנגד טענו המבקשים, כי הרשמת עשתה שימוש כדין בתקנה 205(ג). בפסק דינו מיום 9.1.08 ביטל בית המשפט המחוזי את החלטת הרשמת בכל הנוגע למתן הרשות להתגונן, וקבע כי הרשמת נתנה את החלטתה במסגרת דיון בבקשה שלא לכך באה ומבלי שניתנה לצדדים האפשרות להתייחס לסוגיה. לכן החזיר סגן הנשיא את הדיון אל הרשמת על-מנת שתדון בשאלה זו, בלא שהביע עמדה בשאלה אם יש להעניק רשות להתגונן ואם לאו. בית המשפט השית על המבקשים תשלום הוצאותיה של המשיבה ושכר טרחת עו"ד בסך 26,000 ש"ח. מכאן בקשת רשות הערעור דנא.

ג.

(1) לטענת המבקשים, פעלה הרשמת בתוקף סמכותה לפי תקנה 205(ג), ואין הכרח לפי תקנה זו לקיים דיון בטרם קבלת החלטה. עוד טוענים המבקשים, כי סוגיה זו טרם נידונה בפני בית משפט זה, ועל כן יש בה חשיבות משפטית לדיון בגלגול שלישי. כמו כן נטען כי לא היה מקום לפסיקת הוצאות בגובה זה.

(2) נתבקשה תשובה. המשיבה תומכת יתדותיה בסעיף 17(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971 שלפיו רשאי בית המשפט שהוגשו לו תצהיר לצוות על חקירת המצהיר, "ובית המשפט ייעתר לבקשתו של בעל דין לצוות על כך". נטען בין השאר, כי בסתירה בין תקנה 205(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי לבין הסעיף האמור, גוברת פקודת הראיות, ועל כן היה מקום לחקירת המצהירים כבקשת המשיבה; גם נטען, כי היה על הרשמת לאפשר למשיבה טיעון בטרם תחליט לפי תקנה 205(ג); ולבסוף, נטען כי אין מקום, על פי הנהוג, להתערבות בשאלת ההוצאות.

ד.

(1) לאחר העיון החלטתי להציע לחברי ליתן רשות ערעור, לדון בבקשת רשות הערעור כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, ולקבל את הערעור, כך שהחלטת הרשמת תשוב על כנה.

(2) אכן, בידוע כי רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת אך במקרים המעוררים שאלה בעל חשיבות משפטית או ציבורית רחבה, אשר חורגת מהמחלוקת הפרטנית שבין הצדדים להליך (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) פ"ד לו (3) 123, מ"מ הנשיא – כתארו אז – שמגר, בעמ' 128); והדברים אמורים במיוחד בעניינים הנוגעים לאופן ניהולו של ההליך הדיוני (רע"א 795/07 ברן רביב טל טלקום בע"מ נ' אינטרמיל בע"מ (טרם פורסם, 1.4.07); רע"א 8674/04 א.ש. גל חום שוקי פסח בע"מ נ' FRANCO BELGES

(לא פורסם, 2005)). ראו גם ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית: מבוא ועקרונות יסוד (תשנ"ט-1999), סעיף 185 בעמ' 180, המציין בין המקרים בהם תהא הנטיה שלא ליתן רשות ערעור בגלגול שלישי מקרה שבו הוחזר הדיון לבית משפט השלום, וטרם תמה המלאכה.

(3)

ואולם במקרה דנא סבורים אנו כי יש מקום להתערבות כדי להעמיד על מכונה את תקנה 205(ג) כנוסחה היום. בהחלטתו קבע בית המשפט המחוזי, כי דבריה של הרשמת בדבר מתן רשות להתגונן על-פי הוראות תקנה 205(ג) נאמרו קודם שהייתה לבעלי הדין אפשרות להתייחס לעניין. ואולם, כנוסחה דהאידנא (כפי שהותקן בשנת תשס"ה-2005, בתיקון מס' 3 לתקנות) קובעת תקנה 205(ג):

"בית המשפט או הרשם יחליט בבקשת הרשות להתגונן על יסוד הבקשה וחקירת המצהיר, ואולם רשאי הוא ליתן רשות להתגונן על יסוד הבקשה בלבד, ורשאי הוא, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לדחות בקשת רשות להתגונן על יסוד הבקשה בלבד."

לשון התקנה עתה מאפשרת החלטה ללא דיון בגדרי הבקשה בלבד (ראו גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מה' 9, תשס"ז-2007), 390), המציין, תוך השוואה לנוסח הקודם, כי "העיקרון המנחה בתיקון הוא לאפשר, במקרים המתאימים, מתן החלטה ללא דיון גם במסגרת בקשות רשות להתגונן"; כפי שמבאר המחבר המלומד, בסיפה לנוסח הקודם של התקנה ניתן היה להורות "מטעמים מיוחדים שיירשמו, שהנתבע לא ייחקר על תצהירו". הנוסח שנקבע שונה מזה שבתקנה 241(ד) העוסקת בבקשות בכתב, והמאפשרת לבית המשפט או לרשם, להחליט על יסוד הבקשה והתשובות, או "אם ראה צורך בכך", לאחר חקירת המצהירים. השוני נובע מכך, שבבקשת רשות להתגונן, הכלל הוא קיום דיון, וההחלטה ללא דיון היא חריג. ראו גם מ' קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי הלכה למעשה מה' 15 (תשס"ז-2007) כרך ב', 1023. לשלמות התמונה אוסיף, כי בנוסח הקודם נאמר "על אף האמור בתקנה 522 (הכלל שעניינו אפשרות לחקירת מצהיר – א"ר) רשאי בית המשפט או הרשם להורות, מטעמים מיוחדים שיירשמו, שהנתבע לא ייחקר על תצהירו". ההבדל בין הנוסחים נהיר. על כן לכאורה רשאית היתה הרשמת לנקוט בדרך בה נקטה, על-פי נוסח התקנה ופרשנותה כאמור.

(4) על כן, גם אם בהכרעתו של בית המשפט המחוזי

לא היה כדי לסתום את הגולל על האפשרות שתוענק למבקשים-המערערים

הרשות להתגונן לאחר הדיון, או אף כדי לנעול את הדלת כלפי האפשרות, כי הרשמת תעניק רשות זו ללא חקירת המצהירים בהתאם להוראות התקנה, יש מקום להעמיד את השימוש בתקנה על מכונו. שפתי מתקין התקנות ברור מיללו.

(5) ועוד, אכן טענת המשיבה בדבר סעיף 17 לפקודת הראיות יכלה לשבות לב, אך דומה כי באה כל כולה כיוון שלשון תקנה 205(ג) ברורה ואינה נוחה למשיבה. אוסיף, כי עצם ההבחנה בתקנה בין הסמכות למתן רשות להתגונן על יסוד בקשה בלבד ובין הצורך ב"טעמים מיוחדים שיירשמו" לשם דחיית הבקשה, שעליו עמד גם גורן ( שם ), מדבר בעדו ומצביע על כך שלשם ייעול הדברים, חסכון זמן שיפוט והתדיינויות, שעה שמשוכנע בית המשפט או הרשם כי יש מקום למתן רשות להתגונן, יכול הוא ליתנה בלא דיון. כל כך, והרי לכל היותר יהא צורך במקרה כזה בבירור ממצה, אך לא נפגעו זכויות התובע "בשורה התחתונה" המהותית של התיק. מה שאין כן כשמבקש בית המשפט לדחות את הבקשה, קרי, להעמיד את הנתבע בפני "שורה תחתונה" הסוגרת את התיק; אזי יש צורך בטעמים מיוחדים. וכידוע, גם אם כלל היסוד לענייני תצהירים הוא אפשרות לחקירה עליהם (תקנה 522), לא אחת אין תקנות סדרי דין מאפשרות חקירה על תצהיר באופן "אוטומטי" אלא נדרשת רשות בית המשפט. דוגמה לכך היא תקנה 18 לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, תשמ"ד-1984, המאפשרת לבית המשפט להתיר חקירה על תצהיר "לשם עשיית צדק", אך הדבר נתון לשיקול דעת, ובפועל אינו מיושם ברגיל. דוגמה אחרת היא תקנה 15 (א) לתקנות בית

משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א – 2000, הקובעת כי "בית המשפט ידון

בעתירה על פי ראיות שיובאו בתצהירים, ואולם רשאי הוא, לבקשת בעל הדין, להתיר חקירת מצהיר של בעל הדין שכנגד, אם ראה כי הדבר דרוש לשם הכרעה בעתירה". מכל מקום, פשיטא שמתקין התקנות ביקש לפשט את הליכי ההכרעה בבקשות רשות להתגונן, ועל כן פעלה הרשמת בסמכות.

(6) כאן המקום לציין בהטעמה, כי סמכות זו לפי התקנה כמובן אינה בחינת מובן מאליו, שכן הכלל הוא חקירת המצהיר, ועל כן פשיטא גם שעל בית המשפט או הרשם להשתכנע כראוי כי החומר אשר לפניו מצדיק החלטה ללא דיון. מטרת התיקון לתקנה היא ייעול ההליכים, וכמובן על הייעול להשתקלל בין שאר הרכיבים.

(7) ועוד נזכיר, כי בסופו של יום תבוא שעה בה יהא על המבקשים גם בתיק דנא להיחקר בעת בירור התיק, אם לא תהא פשרה (זאת גם אם יוגש כתב הגנה כהחלטת הרשמת, דבר שעליו חולקת המשיבה, אך מצוי בסמכות בית המשפט או הרשם לפי תקנה 211, וכאמור ניתן כאן למטרה מוגבלת, ואינו עניין שבשיגרה).

(8) פסק דינו של בית המשפט המחוזי בטל איפוא ושבה למקומה החלטת הרשמת. ממילא בטלות גם ההוצאות שעליהן קבלו המבקשות-המערערות.

ה.

הערעור מתקבל איפוא בהתאם לאמור.

המשיבה תישא בהוצאות המבקשים בערעור דנא וכן בשכר טרחתו של בא כוחם בסך 8,000 ש"ח.