רע"א 1288-24 רע"א 1288-24

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז בלוד (כב' השופטת עירית וינברג-נוטוביץ) בפר"ק 11191-08-16 מיום 23.1.2024, אשר לא נעתר לבקשות לגילוי מסמכים באופן שאלו הוגשו על ידי המבקשת, וכן דחה את בקשתה לעיכוב הליך של בקשה למתן הוראות שמתנהל נגדה. לצד בקשת רשות הערעור, הוגשה גם בקשה לעיכוב הדיון בבקשה למתן הוראות עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

רקע והשתלשלות העניינים

1.קורותיו של הליך הפירוק מושא בקשת רשות הערעור דנן (פר"ק 11191-08-16, להלן: הליך הפירוק), והסכסוכים השונים המתבררים במסגרתו, פורטו זה לא מכבר בהחלטתי במסגרת רע"א 5437/23 לבנה ניהול ופיתוח נדל"ן בע"מ נ' המנהל המיוחד של החברה שבפירוק (8.10.2023) (להלן: בקשת רשות הערעור הקודמת). לפיכך, אתייחס להלן אך להיבטים הדרושים לענייננו.

2.המבקשת, לבנה ניהול ופיתוח נדל"ן בע"מ (להלן: המבקשת), היא חברה אשר החזיקה בשתי שותפויות עסקיות שעיסוקן בהפעלת גני אירועים (להלן: השותפויות), וזאת במשותף עם חברת י.ד. קצרה ייזמות והשקעות בע"מ וחברת ב.ה.נ.ו ספיר א.א בע"מ, אשר נמצאת בהליכי פירוק (להלן: החברה שבפירוק). על זכויותיה של החברה שבפירוק בשותפויות נרשמו שעבודים שונים, האחד לטובת בנק דיסקונט לישראל בע"מ, והשני לטובת בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (הם המשיבים 4 ו-3, בהתאמה. להלן: בנק דיסקונט ו-בנק מרכנתיל, בהתאמה, ויחדיו: הבנקים). במהלך שנת 2015 נערכו הסכם מכר ותוספת להסכם זה בין המבקשת, החברה שבפירוק, ובעליה של האחרונה, מר איתן ספיר (הוא המשיב 2. להלן: איתן), במסגרתם מכרה החברה שבפירוק למבקשת את חלקה בשותפויות, לרבות כל הזכויות והחובות שלה בהן, בעבור 2.5 מיליון ש"ח, כאשר לפי המוסכם 1.5 מיליון ש"ח מתוכם יועברו לחברת סהר רון שקד בע"מ, העוסקת במתן הלוואות חוץ-בנקאיות, והיתרה לחשבון נאמנות של החברה שבפירוק (להלן: הסכם המכר ו-התמורה, בהתאמה. הסכם המכר, יחד עם התוספת שצורפה לו, אשר שינתה מאופן העברת התמורה, יקראו להלן: ההסכמים). בחלוף כשנה, הוגשה בקשה לפירוק החברה שבפירוק על ידי אחת מנושיה, חברת ששונים – בניה וניהול בע"מ (המשיבה 5. להלן: חברת ששונים), ונפתח הליך הפירוק בעניינה, במסגרתו ניתן צו פירוק תוך שהמשיב 1, עו"ד יניב אינסל, מונה למנהל מיוחד כללי על נכסיה של החברה שבפירוק (להלן: המנהל המיוחד), וכן הוגשו 11 תביעות חוב (להלן: תביעות החוב).

3.במסגרת התחקותם של המנהל המיוחד ורואה חשבון חקירתי (עימו התקשר המנהל המיוחד באישור בית המשפט) אחר נכסי החברה שבפירוק, התברר להם כי התמורה לפי הסכם המכר מעולם לא הועברה לקופת החברה שבפירוק. על רקע זה, ולאחר עיון במסמכים שמסרה לו המבקשת וחקירת אחד מנציגיה, הגיש המנהל המיוחד ביום 3.5.2022 בקשה למתן הוראות, בה התבקש חיובם של המבקשת ואיתן, ביחד ולחוד, בסך של 2.5 מיליון ש"ח – סך התמורה לפי הסכם המכר – לטובת קופת הפירוק, וזאת בטענה כי השניים פעלו להברחת כספי התמורה (להלן: הבקשה למתן הוראות). יוער, כי הואיל ואיתן מצוי אף הוא בהליך פשיטת רגל, הסכימו הצדדים כי ההליך נגדו יעוכב, תוך שהמנהל המיוחד יגיש תביעת חוב בהליך פשיטת הרגל שנפתח בעניינו. לפיכך, הבקשה למתן הוראות עוסקת בעת הזו במבקשת בלבד. ביום 27.6.2022 השיבה המבקשת לבקשה למתן הוראות וביקשה לסלק אותה על הסף, ולמצער להעבירה לדיון במסלול של תובענה רגילה. בקשה זו נדחתה על ידי בית המשפט קמא ביום 19.6.2023, וכך גם בקשת רשות ערעור שהוגשה עליה (ראו החלטתי במסגרת בקשת רשות הערעור הקודמת).

4.ביום 21.8.2023 העבירה המבקשת דרישת גילוי מסמכים למנהל המיוחד, במסגרתה התבקשו שלל מסמכים, וביניהם מסמכים, דו"חות ואישורים, שעניינם במצב חשבונותיה, הלוואותיה ושעבודיה של החברה שבפירוק; וכן דו"חות שונים שהגיש המנהל המיוחד (להלן: המסמכים המבוקשים). בתשובותיו מהימים 13.11.2023 ו-16.11.2023, נענה המנהל המיוחד באופן חלקי לדרישת הגילוי כאמור, והעביר חלק מהמסמכים המבוקשים לידי המבקשת (להלן: המסמכים שהועברו).

5.ביום 19.11.2023 הגישה המבקשת בקשה להורות למנהל המיוחד להעביר לידיה את יתרת המסמכים המבוקשים (להלן: בקשת הגילוי). ביום 27.11.2023 הגיש המנהל המיוחד את התנגדותו לבקשת הגילוי, תוך שטען, בתמצית ובין היתר, כי העביר זה מכבר למבקשת מסמכים רבים תוך השקעת זמן ומאמץ בלתי מבוטלים; כי ישנם טעמים מבוססים לאי-מסירתם של המסמכים שלא הועברו – משחלקם אינו קיים, חלקם אינו ברשותו, חלקם מוגן מטעמי פרטיות וחלקם אינו רלוונטי; וכן כי בקשת הגילוי מהווה ניצול לרעה של "האפשרות המדודה שניתנה ל[מבקשת] לדרוש מסמכים ספציפיים" (סעיף 32 לתגובה). במסגרת תגובתה לאמור, ביום 7.12.2023 העלתה המבקשת שורה של טענות ביחס לכל אחד מהמסמכים שלא נמסרו לה על ידי המנהל המיוחד, והדגישה כי הם רלוונטיים לבירור הטענה המופנית כלפיה לפיה היא נטלה חלק במעשה של הברחת נכסי החברה שבפירוק.

6.ביני לביני, ביום 4.12.2023 הגישה המבקשת שלוש בקשות נוספות למתן צווים לגילוי מסמכים כלפי צדדים שלישיים: אחת כלפי חברת ששונים, שעניינה במסמכים הנוגעים לקשר שבינה לבין החברה שבפירוק, ובפרט, להלוואות שסיפקה חברת ששונים לאחרונה; ושתיים נוספות כלפי בנק דיסקונט וכלפי בנק מרכנתיל, אשר עניינן בחובות נטענים של החברה שבפירוק כלפי כל אחד מהם (להלן יקראו הבקשות יחדיו: בקשות הגילוי כלפי הצדדים השלישיים, ויחד עם בקשת הגילוי: בקשות הגילוי). המנהל המיוחד התנגד גם לבקשות אלה ביום 11.12.2023, וטען כי יש לדחותן על הסף נוכח בקשת הגילוי התלויה ועומדת נגדו. לגופו של עניין, ולמעלה מן הצורך, הלה הוסיף כי אף הן, בדומה לבקשת הגילוי, לוקות בחוסר רלוונטיות ומהוות הרחבת חזית אסורה, שנועדה לסרבל את ההליך ותו לא. ביום 19.12.2023, בתגובתה, חזרה המבקשת על טענותיה בדבר רלוונטיות המסמכים, והדגישה כי הבקשות מוצדקות, בין היתר, דווקא משום שהמנהל המיוחד טען שחלק מהמסמכים שלא הועברו אינם בידיו.

7.בחלוף יום מהגשת בקשות הגילוי כלפי הצדדים השלישיים, הגישה המבקשת ביום 5.12.2023 בקשה להורות על עיכוב בירור הבקשה למתן הוראות, עד להכרעה בתביעות החוב שהוגשו במסגרת הליך הפירוק של החברה שבפירוק. ביסוד בקשה זו, שורה של טענות מצד המבקשת, המטילות ספק בשאלת עצם קיומם של חובות החברה שבפירוק, שבהיעדרם מתייתר הצורך לדון בתביעת הכספים ממנה בעילה של הברחת נכסים (להלן: בקשת העיכוב). ביום 11.12.2023 הגיש המנהל המיוחד את התנגדותו לבקשת העיכוב, בנמקו כי עיכוב הליך הבקשה למתן הוראות, בחלוף כשנה וחצי מתחילת ניהולו, ולאחר שכבר הגישה את תגובתה, אינו אלא ניסיון נוסף למשוך זמן ולהכביד על ניהולו. במכלול הדברים, הבהיר המנהל המיוחד כי נגד החברה שבפירוק הוגשו מספר תביעות חוב, בהן: תביעת חוב שהגיש בנק דיסקונט, על סך כ-4.419 מיליון ש"ח, אשר בניגוד לנטען על ידי המבקשת הוא לא נפרע; תביעת חוב שהגיש בנק מרכנתיל, על סך 97,874 ש"ח; ותביעות חוב נוספות, שהוגשו על ידי מס הכנסה, רשות המיסים, הביטוח הלאומי וצדדים נוספים (להלן: התשובה לבקשת העיכוב). בתגובתה מיום 19.12.2023 חזרה המבקשת על טענותיה בבקשת העיכוב והעלתה מספר טענות ביחס לחוסרים ראייתיים בבקשה למתן הוראות.

8.ביום 16.1.2024 הגיש הכונס הרשמי (המשיב 6. להלן: הכנ"ר) את התייחסותו הן לבקשת הגילוי הן לבקשת העיכוב. אשר לראשונה, הלה הטעים כי המסמכים הרלוונטיים לבירור המחלוקת בין הצדדים צורפו לכתבי הטענות או הועברו זה מכבר על ידי המנהל המיוחד למבקשת, וכי המשך הליכי הגילוי יפגע ביעילות הדיונית; ואשר לשנייה, נטען כי לא קיימת הצדקה לעיכוב ההליך, בין היתר לאור העובדה שסך תביעות החוב הכולל עומד על 13,786,105 ש"ח, סכום שאף אם יימצא כי הוא גבוה מהיקף תביעות החוב אותן יש לאשר, עדיין די בו לעת הזו כדי להצדיק את המשך ניהול ההליך, בשים לב לסכום הנתבע במסגרת הבקשה למתן הוראות (להלן: תגובת הכנ"ר).

9.ביום 23.1.2024 דחה בית המשפט קמא את בקשת הגילוי ואת בקשת העיכוב. אשר לבקשת הגילוי, נקבע כי לאור טיבו של הליך בקשה למתן הוראות, על הליך גילוי המסמכים להיות קונקרטי וממוקד, ואילו בקשת הגילוי היא "רחבת היקף וכוללנית". עוד צוין כי עדיין יש באפשרותה של המבקשת לפנות למנהל המיוחד בבקשה לקבלת מסמכים ספציפיים, ככל שהם רלוונטיים להליך, וכי האחרון "יעשה [] מאמץ להמציא לה את המסמכים, באם אלו מצויים בידו". כן צוין, כי בהיעדר התנגדות, ימסור המנהל המיוחד למבקשת העתקים מתביעות החוב שהוגשו. בכל הנוגע לבקשת העיכוב, הבהיר בית המשפט קמא כי דחייתה נעשית "בשים לב להיקף תביעות החוב שהוגשו, כעולה מתגובת הכנ"ר, לעומת הסכום הנתבע מהמבקשת".

10.במסגרת בקשת רשות הערעור טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט קמא בהחלטתו, הן לעניין דחיית בקשת העיכוב והן לעניין דחיית בקשות הגילוי. לשיטת המבקשת, אין להכריע בבקשה למתן הוראות, בהיעדר הכרעה מקדימה בתביעות החוב וקבלת המסמכים המבוקשים. זאת, שכן הבקשה למתן הוראות עוסקת בחיוב המבקשת בשווי התמורה לפי הסכם המכר, ואילו חיוב כאמור דורש את הוכחתם של שני יסודות עובדתיים: הראשון, כי החברה שבפירוק הייתה מצויה בחדלות פירעון כבר במועד עריכת ההסכמים; והשני, קיומן של ידיעה וכוונה מצד המבקשת ביחס לביצוע מרמה כלפי נושי החברה שבפירוק. לטענת המבקשת, לצורך בירורן של שאלות אלה, נדרש תחילה הן להכריע בתביעות החוב והן לקבל מסמכים שילמדו באשר למועד היווצרותם של חובותיה העיקריים של החברה שבפירוק. עוד הוטעם, כי בית המשפט דחה את בקשת העיכוב לאור היקף תביעות החוב לבדו, בעוד שהיה עליו להידרש גם למועד היווצרותם וגם לגובה החובות המאושר (להבדיל מהסכומים שנתבקשו). ואולם, לשיטת המבקשת, על מועד זה, כמו גם על היקף התביעות האמיתי, ניתן ללמוד מהכרעה בתביעות החוב שהוגשו, כמו גם מגילויים של המסמכים שהתבקשו בבקשות הגילוי כלפי הצדדים השלישיים. המבקשת אף גורסת, כי היקף תביעות החוב שהוצג על ידי הכנ"ר שגוי, שכן תביעת החוב של בנק דיסקונט נספרה בו פעמיים, כך שסכום התביעות הכולל עומד בפועל על כ-9.3 מיליון ש"ח ולא על כ-13.7 מיליון ש"ח. עוד מעלה המבקשת מספר ספקות ביחס לטענה כי החברה שבפירוק הייתה במצב של חדלות פירעון במועד חתימת ההסכמים, ביחס לפירעון אפשרי או ליכולת פירעון עתידית של הבנקים (בין היתר באמצעות שעבודים לטובתם) וביחס לעצם קיומו של חוב כלפי חברת ששונים. לבסוף, ובין היתר, מלינה המבקשת על כך שהלכה למעשה בית המשפט קמא לא דן בבקשות הגילוי כלפי צדדים שלישיים, תוך שטענה כי גילויים של המסמכים שהתבקשו מהבנקים מוצדק לגופו, וכי אף החלטתו של בית משפט זה במסגרת בקשת רשות הערעור הקודמת תומכת בגילויים.

דיון והכרעה

11.לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי לכדי מסקנה כי דינה להידחות, ללא צורך בתשובה.

12.כידוע, ערכאת ערעור תמעט להתערב בשיקול דעתו של בית משפט של חדלות פירעון, אלא במקרים חריגים. זאת, לאור מומחיותו של בית משפט זה בתחומו, כמו גם התרשמותו הישירה מבעלי הדין ומנסיבות העניין (ראו רע"א 2953/20 לורנצי נ' סיטי א.ק אחזקות בע"מ, פסקה 15 (21.7.2020); רע"א 6227/20 שניידרמן נ' עו"ד גבור, פסקה 8 (14.10.2020)). המקרה שלפניי אינו נופל בגדר אותם החריגים האמורים, וממילא, החלטתו של בית המשפט קמא מוצדקת אף לגופה.

13.אשר לבקשות הגילוי, ספק אם ניתן בכלל להגיש בקשת רשות ערעור ביחס להחלטת בית המשפט קמא, וזאת בהינתן הוראת סעיף 1(10) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009, המגבילה את המקרים בהם ניתן לאפשר ערעור על החלטת ביניים בעניין הליכי הגילוי להחלטות שעניינן "גילוי מסמך פלוני, עיון במסמכים ובעניין טענת חיסיון" בלבד. זאת, שעה שעניינה של הבקשה שלפנינו הוא בבקשת גילוי מסמכים שככל הנראה יש לאפיינה כבקשת גילוי כללית. עם זאת, גם לגופה ראוי לדחות את הבקשה מכל וכל. אנמק בקצרה.

14.אין חולק כי במקרים מתאימים ראוי לאפשר לצדדים, במסגרת בקשה למתן הוראות, לקיים הליכי גילוי מסמכים, ונדרש כי בית המשפט יאפשר זאת, מקום בו עולה חשש לפגיעה בזכויותיהם הדיוניות של המבקשים את הגילוי (רע"א 8625/18 הוניגמן נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, פסקה 18 (28.2.2019) (להלן: עניין הוניגמן); רע"א 1664/20 פנינת עוזיאל בע"מ נ' לב, פסקה 18 (8.7.2020); רע"א 8372/21 טוקצינסקי נ' מטרי, פסקה 11 (7.2.2022)). יחד עם זאת, יש לזכור כי טיבו של הליך מהסוג בו עסקינן מאופיין בניהולו במסגרת דיונית מקוצרת באופן יחסי, בה לא מתקיימים במלואם כל הליכי הביניים שבתביעה אזרחית רגילה. משכך, ככל שבית המשפט מוצא לנכון לקיים הליכי גילוי במסגרת הליך של בקשה למתן הוראות, יש לקיימם במשורה, בהיקף ממוקד ומצומצם ההולם את אופיו של ההליך (ראו רע"א 9082/05 שרידב השקעות בע"מ נ' עו"ד הרטמן, פסקה 8 (26.3.2007); עניין הוניגמן, פסקאות 20-18; יצחק עמית חסיונות ואינטרסים מוגנים – הליכי גילוי ועיון במשפט האזרחי והפלילי, 138-137 (2021)).

15.בענייננו, אומנם בית המשפט קמא איפשר למבקשת לקיים הליכי גילוי מסמכים, אך בקשות הגילוי של המבקשת, הכוללות עשרות רבות של מסמכים, חורגות באופן מובהק מהמתווה הממוקד והמצומצם שראוי לקיים במסגרת הליך של בקשה למתן הוראות. על מנת להמחיש את הדברים, יצוין, כי בין שלל המסמכים שגילויים נתבקש נכללים: "דפי חשבון בנק בכל חשבונות הבנק של החברה שבפירוק לשנים 2017-2015, לרבות בבנק מרכנתיל ובבנק דיסקונט ובכל בנק שבו ניהלה החברה שבפירוק חשבונות" (סעיף 3.1 לדרישת הגילוי); "כלל המסמכים והפרוטוקולים בקשר עם העמדת אשראי לאיתן ספיר ולחברה שבפירוק, לרבות בוועדת אשראי ובמחלקת סיכון בבנקים (לרבות מרכנתיל ודיסקונט)" (סעיף 3.5 לדרישת הגילוי); "כלל המסמכים בקשר עם פירעון חובות החברה שבפירוק לבנקים, לרבות מרכנתיל ודיסקונט, לאחר כניסת החברה להליך חדלות הפירעון, מכל גורם שהוא לרבות מצדדי ג'" (סעיף 3.17 לדרישת הגילוי); "כלל ההתכתבויות בין החברה שבפירוק ונציגיה לבין הבנקים, לרבות מרכנתיל ודיסקונט" (סעיף 3.18 לדרישת הגילוי). עינינו הרואות כי לא רק שבקשות הגילוי מכוונות לקשת רחבה של מסמכים, ובכך חוטאות לתכליתו של הליך גילוי מסמכים במסגרת בקשה למתן הוראות, אלא שמידת הרלוונטיות של חלק לא מבוטל מאותם מסמכים לסוגיה שבמחלוקת מוטלת בספק. על כך יש להוסיף כי המנהל המיוחד נענה לחלק לא מבוטל מדרישות המבקשת, העביר לידיה מסמכים רבים ואף פירט על אודות הטעמים לאי-העברת יתר המסמכים. מכל מקום, בית המשפט לא סתם את הגולל בפני המבקשת להגיש דרישה חוזרת וממוקדת למנהל המיוחד לגילויים של מסמכים פרטניים נוספים, באופן שיאפשר את מיצוי זכויותיה הדיוניות. בהינתן נסיבות אלה, לא מצאתי כל טעם מבורר להיעתר לבקשת רשות הערעור שלפניי.

16.אף ברכיב ההחלטה המתייחס לבקשת העיכוב לא מצאתי מקום להתערב. כזכור, לוז טענת המבקשת בעניין זה הוא כי בהיעדר הכרעה מקדימה בתביעות החוב, אין לחברה שבפירוק חובות, ועל כן מתייתר הצורך לברר האם נכסיה של החברה שבפירוק הוברחו, אם לאו. טענה זו יש לדחות בשתי ידיים. בראש ובראשונה משום שהדין אינו יוצר דירוג פעולות מהסוג הנטען – דהיינו שריכוז נכסי חברה או אדם המצויים בהליכי חדלות פירעון, ובכלל זה איתור נכסים שהוברחו, מתחיל רק לאחר ההכרעה בתביעות החוב המוגשות כלפיו. נהפוך הוא – הפעולות של הגשה והכרעה בתביעות החוב העומדות נגד החייב ושל איסוף קופת הנשייה המשמשת לפרעונן מבוצעות, ככלל, במקביל, וזאת מטעמים מובנים וידועים. מעבר לכך, מקובלת עליי עמדת הכנ"ר, אשר אומצה על ידי בית המשפט קמא, כי נוכח היקף תביעות החוב שהוגשו, התוחלת שבניהול הבקשה למתן הוראות במקרה דנן ברורה וגלויה, וזאת אף אם נניח כי טענות המבקשת ביחס להיקף התביעות בפועל הייתה מתקבלת (טענות אשר אין אני מביע לגביהן כל עמדה).

17.סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית. ממילא, נדחית גם הבקשה לעיכוב הדיון בבקשה למתן הוראות. המבקשת תישא בהוצאות המנהל המיוחד והכנ"ר בסכום של 5,000 ש"ח עבור כל אחד (וסך הכול – 10,000 ש"ח). בקביעת סכום זה הבאתי בחשבון שזוהי בקשת רשות הערעור חסרת הבסיס השנייה המוגשת על ידי המבקשת (ביחס לבקשת רשות הערעור הקודמת לא חייבתי בהוצאות), מחד גיסא, ואת העובדה שגם הפעם לא התבקשה תשובה, מאידך גיסא. אציין כי אם המבקשת תמשיך להגיש בקשות רשות ערעור נעדרות יסוד וסרות טעם, יהיה מקום לשקול חיובה בתשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה.