רע"א 5437-23 רע"א 5437-23

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז בלוד (כב' השופטת עירית וינברג-נוטוביץ) בפר"ק 11191-08-16 מיום 19.6.2023, אשר דחתה את בקשת המבקשת לסלק על הסף בקשה מטעם המשיב 1 לברר את חבותה בסך של 2.5 מיליון ש"ח במסגרת הליך של בקשה למתן הוראות. לצד בקשת רשות הערעור, הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה.

רקע והשתלשלות העניינים

1.ביום 14.11.2011 חתמו המבקשת, חברת לבנה ניהול ופיתוח בע"מ (בשמה הקודם: "מיכאל אריאל גרופ בע"מ". להלן: המבקשת), וחברת ב.ה.נ.ו ספיר א.א בע"מ (בשמה הקודם: "ספיר שירותי קייטרינג א.ס יזום והשקעות בע"מ". להלן: החברה שבפירוק) על הסכם מייסדים, לפיו הן יהיו שותפות בחלקים שווים בשותפות "ספיר אריאל אירועים" (להלן: הסכם המייסדים ו-שותפות ספיר, בהתאמה). בהמשך, מכרה החברה שבפירוק מחצית מחלקה בשותפות ספיר, קרי, 25% מזכויותיה בשותפות, לצד שלישי, חברת י.ד. קצרה ייזמות והשקעות בע"מ (להלן: חברת י.ד. קצרה). באותה עת, היו המבקשת, חברת י.ד. קצרה והחברה שבפירוק שותפות זה מכבר בשותפות נוספת, "סיטרוס אירועים" (להלן: שותפות סיטרוס). שתי השותפויות, שותפות ספיר ושותפות סיטרוס, עסקו בהפעלת גני אירועים במקומות שונים בארץ (להלן, יחדיו: השותפויות). עוד יצוין כי לימים ננקט נגד מר איתן ספיר, הוא הבעלים הרשום של החברה שבפירוק (המשיב 2. להלן: איתן), הליך חדלות פירעון, אשר בעקבותיו עוכבו ההליכים המשפטיים ביחס אליו (חדל"פ 59390-04-21).

2.על זכויותיה של החברה שבפירוק בשותפויות נרשמו השעבודים כדלהלן: שעבוד קבוע, משכון ראשון והגבלת המחאת זכויות על זכויותיה בשותפות סיטרוס מיום 2.3.2014 לטובת בנק דיסקונט לישראל בע"מ; ושעבוד שאינו מוגבל בסכום על זכויותיה של החברה בפירוק בשותפות ספיר מיום 15.7.2014 לטובת בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, הכולל הגבלה לפיה אין לשעבד או להעביר את הנכסים המשועבדים של החברה ללא הסכמתו של בעל השעבוד (להלן: הבנקים ו-השעבודים, בהתאמה).

3.ביום 7.7.2015 נחתם הסכם מכר בין המבקשת, החברה שבפירוק ואיתן, לפיו המבקשת תרכוש מהחברה שבפירוק את חלקיה בשותפויות, לרבות כל הזכויות והחובות שלה בהן, בעבור 2.5 מיליון ש"ח (להלן: התמורה לפי הסכם המכר או התמורה), אשר ישולמו באופן הבא: 1.5 מיליון ש"ח יועברו עם החתימה על ההסכם באמצעות הפקדתם לחשבון הנאמנות של החברה שבפירוק (להלן: חשבון הנאמנות); והיתרה – 1 מיליון ש"ח – תועבר ב-5 פעימות עוקבות בסך של 200,000 ש"ח כל אחת, אף הן לחשבון הנאמנות (להלן: הסכם המכר). כמו כן, בהסכם המכר צוין כי: "[איתן] ו[החברה שבפירוק] מצהירים, ביחד ולחוד, כי אין כל מניעה הסכמית או על פי כל דין או אחרת מביצוע התחייבויותיה של [החברה שבפירוק] לפי הסכם זה וכי מלוא זכויותיה של [החברה שבפירוק] ב[שותפות סיטרוס] וב[שותפות ספיר] הינן נקיות וחופשיות מכל זכות, טענה ו/או דרישה של צד ג' כלשהו" (סעיף 3.1 להסכם המכר). בהמשך, ביום 27.10.2015 חתמו המבקשת, החברה שבפירוק ואיתן על מסמך נוסף, שכותרתו "תוספת ותיקון להסכם מיום 7 ביולי 2015", לפיו סך של 1.5 מיליון ש"ח מתוך התמורה יועבר לחברה אחרת, חברת "סהר רון שקד בע"מ" (להלן: חברת סהר), העוסקת בניכיון שיקים ומתן הלוואות חוץ-בנקאיות, ולא לחשבון הנאמנות (להלן: התוספת להסכם). עוד נקבע כי תשלום זה ייחשב "כתשלום לאיתן ו/או ל[חברה שבפירוק] לכל דבר ועניין" (סעיף 2 לתוספת להסכם). בהתאם לתוספת להסכם, ביום 30.11.2015 הועבר התשלום הראשון בגין התמורה, בסך 1.5 מיליון ש"ח, לחברת סהר.

4.גורלה של החברה שבפירוק לא שפר עליה, ובהמשך למתואר לעיל נפתח נגדה הליך חדלות פירעון, לבקשת אחד מנושיה (פר"ק 11191-08-16. להלן: הליך הפירוק). במסגרת הליך הפירוק הוצא לחברה שבפירוק ה צו פירוק ביום 7.11.2016, תוך שהמשיב 1, עו"ד יניב אינסל, מונה למנהל מיוחד כללי על נכסיה (להלן: המנהל המיוחד). במסגרת הליך הפירוק הוגשו 11 תביעות חוב בסך כולל של 13,786,105 ש"ח (להלן: תביעות החוב). בחלוף כ-3 שנים, ביום 22.10.2019 ביקש המנהל המיוחד להבהיר כי החברה שבפירוק הייתה בעבר בבעלותו של מר מרדכי ספיר ז"ל, אביו של איתן (להלן: מרדכי), וכי התברר לו שרובן המכריע של תביעות החוב חופפות לחובות אשר מטופלים במסגרת תיק פשיטת הרגל בעניינו של מרדכי (פש"ר 12901-03-16). לאור זאת, ובהצטרף למורכבות חשבונאית ועובדתית נוספת שעלתה כחלק מהליך איתור נכסי החברה שבפירוק, אישר בית משפט קמא ביום 4.1.2021, לבקשתו של המנהל המיוחד, את התקשרותו עם רואה חשבון חקירתי, מר איציק סלובודיאנסקי (להלן: רואה החשבון).

5.במהלך התחקותם של המנהל המיוחד ורואה החשבון אחר נכסי החברה שבפירוק, התברר להם כי התמורה לפי הסכם המכר מעולם לא הועברה לקופת החברה. לפיכך, ביום 14.3.2021 הגיש המנהל המיוחד בקשה למתן צו שיחייב את המבקשת למסור מסמכים רלוונטיים, וזאת לאחר שהאחרונה לא השיבה לפנייתו הישירה אליה בנדון. במסגרת הבקשה, התבקשה מסירתם של העתקי שיקים שנרשמו מטעם המבקשת ומטעם שותפות ספיר לטובת איתן, וזאת בעבור רכישת זכויותיה של החברה בפירוק וזכויותיו של איתן בשותפויות (להלן: המסמכים או השיקים). ביום 15.7.2021 הודיע המנהל המיוחד לבית המשפט כי כלל המסמכים נמסרו לידיו, ומשכך בקשתו התייתרה ונמחקה בהסכמת הצדדים. יחד עם זאת, לאחר שהמנהל המיוחד בחן את המסמכים, הוא ביקש לחקור שניים מנציגיה של המבקשת. חרף כפירתה של האחרונה בסמכותו של המנהל המיוחד לבצע חקירות כאמור, הורה בית משפט קמא על זימונו של אחד מנציגי המבקשת לחקירה.

6.על רקע האמור, ביום 3.5.2022 הגיש המנהל המיוחד בקשה למתן הוראות, ובה התבקש חיובם של המבקשת ואיתן, ביחד ולחוד, בסך של 2.5 מיליון ש"ח לטובת קופת הפירוק, וזאת בגין התמורה לפי הסכם המכר שלא הועברה לחברה שבפירוק (להלן: הבקשה למתן הוראות). מאחר שאיתן מצוי בהליך פשיטת רגל, כמפורט בפסקה 1 לעיל, הושגה הסכמה בבית משפט קמא כי ההליכים נגדו בקשר לענייניה של החברה שבפירוק יעוכבו והמנהל המיוחד יגיש תביעת חוב בהליך פשיטת הרגל, ועל כן הבקשה למתן הוראות הופנתה לעת הזו רק כלפי המבקשת. על פי הנטען בבקשה למתן הוראות, מכלל הבירורים והחקירות שערך המנהל המיוחד עלה, כי המבקשת ואיתן פעלו בצוותא חדא על מנת להבריח את כספי התמורה ולהסתיר את עקבותיהם. נטען, כי חלק הארי של התמורה הועבר לצדדים שלישיים העוסקים במתן הלוואות חוץ-בנקאיות, מתוך מטרה ברורה להבריחו מידיהם של נושי החברה שבפירוק, ובכך לסייע לאיתן לכסות את חובותיו. לא זו אף זו, גם יתרת התמורה (1 מיליון ש"ח) לא הועברה לחברה שבפירוק, כאשר על פי הנטען חלקים ממנה הועברו לצדדים שלישיים אחרים; חלקים לחשבונו הפרטי של איתן ובני משפחתו, וחלקים נוספים הועברו – באמצעות שיקים סחירים – לגורמים אחרים שזהותם אינה ידועה. לפיכך, משפעולות אלה בוצעו בניגוד להוראות השעבודים, ומבלי שניתן לכך אישור על ידי הבנקים, הרי שהן נעשו שלא כדין. לבסוף, המנהל המיוחד ביקש להדגיש כי קשריהם העסקיים ההדוקים של המבקשת ושל החברה שבפירוק אינם מטילים צל של ספק ביחס למודעותה של המבקשת, בזמן אמת, להברחת הכספים הנטענת, וזאת משום שהיא הייתה מודעת לעובדת היותו של איתן נתון בחובות כבדים לגורמים בשוק האפור, וכן לקיומן של ההגבלות השונות אליהן התחייבה החברה שבפירוק במסגרת השעבודים.

7.ביום 27.6.2022 השיבה המבקשת לבקשה למתן הוראות וביקשה לדחותה על הסף, ולחלופין להורות על העברתה לדיון במסלול של תובענה רגילה (להלן: הבקשה לסילוק). בתמצית, נטען, בין השאר, כי הבקשה למתן הוראות אינה מתאימה להתברר בהליך מקוצר של בקשה למתן הוראות; כי היא נגועה בשיהוי קיצוני, אשר גרם למבקשת לנזק ראייתי כבד; כי לחברה שבפירוק קיים חוב כלפי המבקשת, ולכן יש מקום לקזז את החובות זה מזה.

8.למחרת, ביום 28.7.2022, הגיב המנהל המיוחד לאמור, וטען כי המבקשת מציגה בפני בית המשפט מציאות מסולפת, לפיה היא פעלה בתום לב ובמנותק מאיתן. לשיטת המנהל המיוחד, ישנן אינדיקציות רבות למודעותה של המבקשת למצבו הכלכלי הבעייתי של איתן, אשר עורר חשש אצלה פן יבולע לעסקיה המנוהלים על ידי השותפויות שבהן היא מושקעת, ומשכך היא מיהרה להבריח את כספי התמורה על מנת לסייע לאיתן. לאחר שהתייחס גם ליתר טענותיה של המבקשת לגופן, עמד המנהל המיוחד על בקשתו למתן הוראות וטען כי יש לדחות את גרסתה של המבקשת.

9.לשלמות התמונה יצוין כי אף הכונס הרשמי הגיש תגובתו לבקשה לסילוק והצטרף לעמדת המנהל המיוחד, לפיה יש לדחותה ולדון בבקשה למתן הוראות לגופה.

10.ביום 9.1.2023 נערך דיון במעמד הצדדים, אשר בסופו המליץ בית המשפט קמא כי הצדדים יפנו להליך גישור. בהמשך לכך, התנהל הליך גישור לפני כב' השופט בדימ' אילן שילה, אך ביום 26.3.2023 האחרון הודיע לבית המשפט כי הליך הגישור לא נשא פרי. משכך בית המשפט נדרש להכריע בבקשה למתן הוראות. על כן, ביום 7.5.2023 התקיים דיון מקדמי נוסף בפניו, במסגרתו ניתנה לצדדים הזדמנות לשטוח טיעוניהם פעם נוספת.

החלטת בית המשפט קמא

11.בהחלטתו מיום 19.6.2023 דחה בית משפט קמא את הבקשה לסילוק, וקבע דיון בבקשה למתן הוראות. בתוך כך, נדחו טענותיה של המבקשת ביחס לאי-התקיימות התנאים אשר נדרשים לבירור הליך במסגרת בקשה למתן הוראות (חלף תביעה רגילה ונפרדת). יתר על כן, נדחתה טענתה של המבקשת לעניין השיהוי, וזאת הן משום שלא מתקיימים התנאים המחמירים למחיקת בקשה על הסף מחמת שיהוי, והן משום שהמבקשת בעצמה תרמה לשיהוי האמור, בהיעדר שיתוף הפעולה מצדה עם המנהל המיוחד במספר הזדמנויות לאורך ההליך. לאור זאת, הבקשה למתן הוראות נקבעה לדיון בפני בית משפט קמא בחודש אוקטובר 2023, ונקבע כי על המבקשת להגיש תצהירי עדות ראשית ובקשות לזימון עדים עד 30 ימים לפני יום הדיון.

12.על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי ולצדה בקשה לעיכוב ביצוע. יוער, כי לאחר שהוגשו בקשת רשות הערעור והבקשה לעיכוב ביצוע שלפניי, בית המשפט קמא נעתר באופן חלקי לבקשה לדחיית מועד דיון עד להכרעה בבקשה שלפניי, ודחה את הדיון ליום 21.11.2023. לאור זאת, נקבע כי על המבקשת להגיש תצהירי עדות ראשית ובקשות לזימון עדים עד ליום 31.10.2023. בהמשך, בהסכמת הצדדים ולבקשתם, נדחה הדיון האמור פעם נוספת, ליום 6.12.2023, ובהתאם הוארך המועד להגשת תצהירי עדות ובקשות לזימון עדים.

בקשת רשות הערעור

13.בטרם יפורטו טענות המבקשת, יוער כי על שני אלה אין מחלוקת בין הצדדים: ראשית, על עצם העברת התמורה מהמבקשת לצדדים שלישיים; שנית, על כך שעיקר התמורה לא מצאה את דרכה לקופת החברה שבפירוק (יצוין כי המבקשת טוענת כי סכום של 560,000 ש"ח נמסרו בשיקים לפקודת החברה עצמה – עניין אליו לא התייחס בית המשפט קמא). המחלוקת במקרה דנן נסובה, למעשה, על חוקיות התשלומים ומטרתם – בעוד שהמבקשת סבורה שהיא עמדה בהתחייבויותיה לתשלום התמורה באופן מלא, ועל כן אין כל הצדקה לחייבה בהעברת התמורה פעם נוספת, המנהל המיוחד גורס כי העברת התמורה נעשתה במסגרת קנוניה בין איתן למבקשת (וככל הנראה, גם גורמים נוספים), שמטרתה, כאמור, להבריח את נכסי החברה שבפירוק ולסייע לאיתן בפירעון חובותיו.

14.בבקשת רשות הערעור גורסת המבקשת כי ראוי היה לסלק על הסף את הבקשה למתן הוראות, וזאת מארבעה טעמים חילופיים עיקריים: ראשית, נטען כי אין יריבות בין הצדדים לבקשה. לשיטת המבקשת, ככל שהתשתית העובדתית בענייננו מקימה עילת תביעה כלשהי כלפיה (והיא כופרת בכך, כפי שיפורט בהמשך), הרי שמדובר בעילת תביעה של הבנקים, ולא של המנהל המיוחד, והיא צריכה להיות מופנית כלפי החברה שבפירוק, ולא כלפי המבקשת. שנית, המבקשת גורסת כי הבקשה התיישנה כבר ביום 27.10.2022, קרי, בחלוף 7 שנים ממועד החתימה על התוספת להסכם, ואף מטעם זה היה מקום לדחותה על הסף. לחלופין, נטען כי הבקשה למתן הוראות הוגשה בשיהוי קיצוני של 6 שנים, אשר גרם למבקשת הן נזק כלכלי – מחמת ההסתמכות על הסכם המכר בדמות השקעות שבוצעו על ידה בגובה עשרות מיליוני שקלים; והן נזק ראייתי – משום שחלוף הזמן פגע ביכולתה של המבקשת לאתר מסמכים וראיות רלוונטיים לעניין. שלישית, נטען כי יש לדחות את הבקשה על הסף מחמת היעדר עילה או לחלופין מחמת היעדר בסיס משפטי לתביעת הסעד המבוקש. זאת, משום שכלל העילות אשר נטענו על ידי המנהל המיוחד, ביניהן עוולת המרמה והפרת חובה חקוקה, אינן מובילות לסעד המבוקש – חיוב המבקשת, פעם נוספת, לגרסתה – בתשלום ששולם על ידה זה מכבר. לבסוף, המבקשת חולקת על קביעתו של בית משפט קמא לפיה התנאים לבירור ההליך במסגרת בקשה למתן הוראות מתקיימים בענייננו. לשיטתה, מאחר שהחברה שבפירוק איננה פעילה ואין כל חשש להברחת נכסים, אין הצדקה לפגיעה בזכויותיה הדיוניות של המבקשת; בירור הבקשה מחייב בירור עובדתי מעמיק ומורכב, לרבות העדתם של עדים רבים, באופן שאינו תואם את אופיו וטיבו של הליך מקוצר; וכנגזרת מהאמור, ניהול ההליך בדרך מקוצרת יגרור עיוות דיון ופגיעה חמורה בזכויותיה הדיוניות של המבקשת.

דיון והכרעה

15.לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות, ללא צורך בתשובה.

16.הלכה ידועה היא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בשיקול הדעת המוקנה לבית משפט של חדלות פירעון, הן לאור מומחיותו בתחומו והן לאור התרשמותו הישירה מבעלי הדין ומנסיבות העניין (ראו מיני רבים: רע"א 2953/20 לורנצי נ' סיטי א.ק אחזקות בע"מ, פסקה 15 (21.7.2020); רע"א 8315/20 נעאמנה נ' עו"ד בן ארצי, פסקה 9 (21.1.2021)). לא מצאתי כי המקרה דנן נמנה עם אותם מקרים המצדיקים התערבות, וממילא החלטתו של בית משפט קמא נראית לי מוצדקת גם לגופה, כפי שיפורט להלן.

17.ראשית, אציין כי הטענה בדבר היעדר היריבות בין המבקשת לבין המנהל המיוחד לא הועלתה בצורה מפורשת בפני בית המשפט קמא, וכבר מטעם זה היה מקום לדחותה. בהקשר זה יצוין כי המבקשת הפנתה למקטעים מדברי בא-כוחה מהדיון שהתנהל בבית משפט קמא ביום 7.5.2023. ואולם, מעיון בהם עולה כי לא רק שטענה זו לא נטענה בצורה ישירה, אלא שהיא נכרכה עם טענה אחרת של המבקשת – עליה נתן בית משפט קמא את דעתו בהרחבה – ביחס לתנאים הדרושים על מנת שההליך ינוהל במסגרת בקשה למתן הוראות (ראו את פרוטוקול הדיון מיום 7.5.2023, בעמ' 10-9).

יתר על כן, אף לגופה אין מקום לקבל טענה זו, בוודאי לא כטענה לסילוק על הסף. הזכות לתשלום התמורה אותה מבקש המנהל המיוחד לממש, היא בראש ובראשונה זכות אובליגטורית של החברה שבפירוק, וזאת גם אם נראה בה זכות המשועבדת לבנקים (ודוק, השעבודים לטובת הבנקים הם על זכויות החברה שבפירוק בשותפויות, ולא על הזכות לתמורה שהתקבלה בגינן. עם זאת, לאור הוראת סעיף 9(ב) לחוק המשכון, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק המשכון) נראה כי עומדת לבנקים זכות לטעון להעתקת המשכון לתמורה. ראו נינה זלצמן ועופר גרוסקופף מישכון זכויות 260-255 (2005) (להלן: זלצמן וגרוסקופף, מישכון זכויות)). ככזו, מימושה של הזכות לתמורה מצוי לכאורה בסמכות החברה שבפירוק, וזאת אף אם נניח (מבלי שנידרש להכריע בכך) כי גם לבנקים עמדה האפשרות לתבוע את התמורה (והשוו: סעיף 20 לחוק המשכון. לדיון בהשלכות הוראה זו על זכות הממשכן לתבוע את קיום החיוב שמושכן ראו זלצמן וגרוסקופף, מישכון זכויות, בעמ' 76-69). בהתאם, בעל תפקיד שמונה מטעם בית המשפט משמש כ"זרועו הארוכה", ומתוקף כך נובעות לו סמכויות שונות לפעול בשם החייב (ובענייננו, בשם החברה שבפירוק), אשר הפעלתן מתבצעת תחת פיקוחו ואישורו של בית המשפט (סעיף 307(א) לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן: הפקודה); שהוחלף בסעיף 44(א) לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: חוק חדלות פירעון)). בתוך כך, על בעל התפקיד לפעול על מנת "לקבל לידו או לפיקוחו את נכסי החייב", וכן עליו לבחון "את תוקפם של שעבודים המוטלים על נכסים כאמור ואת קיומן של עילות תביעה העומדות לחייב שיש בהן כדי להוסיף נכסים לקופת הנשייה" (סעיף 224 לחוק חדלות פירעון). על מנת להגשים את תפקידו בהשאת התמורה לנושים (סעיף 42 לחוק חדלות פירעון; ע"א 8044/13 לוי נ' שיכון ובינוי נדל"ן בע"מ, בפסקאות 28-27 (13.2.2014); ע"א 8506/13 זאבי תקשורת אחזקות בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פסקה 74 (23.8.2015)), מסורים בידי המנהל המיוחד אמצעים שונים, ובכללם האפשרות להגיש בקשה למתן הוראות ביחס לכל ענין שהתעורר אגב הפירוק (סעיף 310(ב) לפקודה, שהוחלף בסעיף 45(א) לחוק חדלות פירעון), ואף להפנותה כלפי צדדים שלישיים, חיצוניים להליך חדלות הפירעון (ראו למשל: ע"א 5709/99 לוין נ' שילר, פ"ד נה(4) 925, 936-935 (2001); רע"א 2728/19 ארגמן נ' עו"ד אוריאל זעירא, נאמן לנכסי החייב נתן ארגמן, פסקה 7 (11.6.2019)). תביעות אלה באפשרות המנהל המיוחד לנהל גם ביחס לנכסים של חברה המשועבדים לטובת נושים כאלה או אחרים, בוודאי כאשר הנושים הללו נמנעים מלנקוט בפעולות עצמאיות להשגת הנכסים הללו ולמימושם לטובת פירעון החוב המובטח. ממילא, קשה לראות מהו הבסיס המשפטי לטענה בדבר היעדר היריבות מול המנהל המיוחד. מכל מקום, בהינתן שבקשתו של המנהל המיוחד למתן הוראות נועדה להביא לתשלום כספי התמורה לקופת החברה שבפירוק – שאין חולק שעיקרם לא הועברו במישרין אליה (כמפורט בפסקה 13 לעיל), ובהינתן שהבנקים אינם אלה המתנגדים לפעולות המנהל המיוחד בהליך דנן (למעשה, הבנקים לא צורפו כלל כצד להליכים), לא מצאתי ממש בטענות המבקשת בעניין זה.

18.שנית, יש לדחות גם את טענות המבקשת לעניין ההתיישנות והשיהוי. בהקשר לשיהוי, האחרונה טענה כי: "[המנהל המיוחד] השתהה שיהוי קיצוני כשהתחיל בהליכי החקירה [...] וזאת על אף העובדה שכלל העובדות והמסמכים היו גלויים בפניו מיד עם מינויו" (פסקה 34 לבקשת רשות הערעור). ואולם, נדמה כי ההפך הוא הנכון. עם מינויו בחודש נובמבר 2016, לא עמדו בפני המנהל המיוחד כלל העובדות והמסמכים הדרושים לו, ולמעשה נראה שרב היה הנסתר על הגלוי: רק בשנת 2019 התברר לו כי תביעות החוב בענייננו חופפות לתביעות חוב אחרות בתיק פשיטת הרגל בעניינו של מרדכי. משנחשף למורכבות עובדתית זו, ביקש המנהל המיוחד להיעזר בשירותיו של רואה החשבון. לאחר שבקשתו אושרה ובמסגרת החקירות שביצעו השניים, כבר ביום 15.3.2021, עדכן המנהל המיוחד את בית המשפט כי חל עיכוב בהליכי החקירה לאור היעדר שיתוף פעולה מטעם המבקשת. התנהלות זו היא שהביאה את המנהל המיוחד לבקש צו למסירת המסמכים מבית המשפט. והנה, הייתה זו המבקשת שביקשה לא פחות מ-5 ארכות בטרם מסרה את המסמכים כאמור לידיו של המנהל המיוחד, ומשכך צדק בית משפט קמא בציינו כי בכך היא תרמה תרומה ניכרת לאותו "שיהוי קיצוני" שהיא זוקפת לחובתו של המנהל המיוחד. יתר על כן, גם בקשתו של המנהל המיוחד לחקור גורמים רלוונטיים מטעם המבקשת נתקלה בהתנגדויות שונות מצד האחרונה. מן העבר השני, עת התבהרה התמונה העובדתית כמפורט לעיל, ובסמוך לאחר סיום חקירתו של נציג המבקשת, הגיש המנהל המיוחד את בקשתו למתן הוראות במהירות הראויה. בנסיבות אלה, ברי כי טענתה של המבקשת בדבר שיהוי קיצוני אינה מתיישבת עם השתלשלות האירועים בתיק.

עוד אציין כי גם טענתה של המבקשת לעניין ההתיישנות של עילת התביעה לא נטענה כלל בפני בית משפט קמא ומשכך דינה להידחות אך מטעם זה. למעלה מן הצורך יוער, כי אף לגופה טענה זו חלשה, שכן הלכה היא כי מירוץ ההתיישנות החל על עילת תביעה של תאגיד, מעוכב במהלך התקופה בה התאגיד נשלט בידי אורגנים אשר היו בעלי אינטרס למנוע את מימושה של זכות תביעה זו (רע"א 4828/19 שמם נ' עו"ד דסברג, פסקאות 16-13 (19.12.2019); רע"א 8372/21 טוקצינסקי נ' עו"ד מטרי, פסקה 13 (7.2.2022) (להלן: עניין טוקצינסקי)). בענייננו, לא רק שהתמונה העובדתית המלאה נגלתה לעיניו של המנהל המיוחד רק לאחרונה, אלא שמאחר שהוא מונה לתפקידו רק בחודש נובמבר 2016, הרי שטרם חלפו 7 שנים ממועד זה. על כן, ומבלי לקבוע מסמרות לעניין זה, על פני הדברים נראה כי עילת התביעה של החברה שבפירוק לא התיישנה.

19.שלישית, המבקשת טוענת כי היה מקום לקבל את בקשתה לסילוק מחמת היעדר עילה. לשיטתה "אין כל עילה מכוחה ניתן לפסוק את הסעד המבוקש" (פסקה 30 לבקשת רשות הערעור). ברם, גם טענה זו אינה משכנעת, בוודאי לא כעילה לסילוק על הסף. המנהל המיוחד מוסמך לתבוע כל נכס שהחברה בפירוק זכאית לו או שנראה שהיא זכאית לו (סעיפים 305 ו-307(א)(1) לפקודה)). מאחר שאין מחלוקת עובדתית בדבר החתימה על הסכם המכר, החתימה על התוספת להסכם המכר ואפילו על קיומם של השעבודים – הסכמי המכר סותרים לכאורה את הוראות השעבודים, ובכך מקימים, לשיטת המנהל המיוחד, עילות תביעה שונות בידיו. אולם, חשוב מכך הוא, שאף על פי שעיקר התמורה הועברה על ידי המבקשת לצדדים שלישיים (ויוזכר כי על כך אין חולק) – המנהל המיוחד סבור שאין לראות בכך עמידה בחובה לתשלום התמורה, מאחר שהמבקשת הייתה שותפה למעשה קנוניה שעניינו הברחת הכספים, וזאת, על פי הנטען, תוך תיאום עם איתן ובידיעה שמדובר בפעולה בלתי-חוקית הנוגדת את הוראות השעבודים. משכך, ברי כי בעצם העובדה שהתמורה הועברה לצדדים שלישיים אין כדי לאיין את עילות התביעה הפוטנציאליות שבפי המנהל המיוחד כלפי המבקשת (השוו: רע"א 6595/22 י.ר אחים עזרא חברה לבניין בע"מ נ' פיני יניב הנאמן לביצוע הסדר נושים, פסקה 11 (6.12.2022)).

20.רביעית, סבורני כי אין כל טעם מבורר להתערבות בהחלטתו של בית משפט קמא גם לעניין התקיימותם של התנאים לבירור ההליך במסגרת בקשה למתן הוראות. תנאים אלה התפתחו בפסיקה (ראו ההלכה המנחה בהקשר זה: רע"א 259/99 חברה פליצ'ה ראובן בע"מ נ' סופיוב, פ"ד נה(3) 385 (2001); ולהרחבה ראו ע"א 2610/23 אזוגי נ' עו"ד שפירא ועו"ד מנגל – מנהלים מיוחדים לאמ. איי. אב. ווי נכסים והשקעות בע"מ (בפירוק), פסקאות 5-3 לפסק דינו של השופט דוד מינץ (3.7.2023) (להלן: עניין אזוגי); רע"א 1664/20 פנינת עוזיאל בע"מ נ' לב, פסקה 16 (8.7.2020) (להלן: עניין עוזיאל); רע"א 8372/21 טוקצינסקי נ' עו"ד מטרי, פסקה 10 (7.2.2022)) ומצאו באחרונה את דרכם לספר החוקים (סעיף 45 לחוק חדלות פירעון). בהתאם לתנאים הללו, נדרש בית המשפט של חדלות פירעון לוודא את התקיימותם של שלושת אלה, בטרם יאשר ניהול בקשה למתן הוראות שיש בה כדי להשפיע על זכויות צד שלישי (כמצב הדברים בענייננו): ראשית, ההכרעה בסוגיה שבמחלוקת נדרשת לצורך מתן הוראות לבעל התפקיד לשם ביצוע יעיל וראוי של תפקידו; שנית, בירור המחלוקת אינו מחייב בירור עובדתי מורכב; ושלישית, אין בניהול ההליך בדרך זו כדי לגרום עיוות דין ופגיעה בזכויות הדיוניות והמהותיות של בעל הדין באופן שאינו מידתי ומוצדק.

21.אשר לתנאי הראשון, כפי שציין גם בית המשפט קמא, הרי שמדובר בסכסוך הנוגע לנכסיה העיקריים של החברה שבפירוק, ועל כן להכרעה בו יש השפעה ישירה על היקף הנכסים העומדים לחלוקה במסגרת הליך הפירוק. משכך, נדמה כי בירור הסוגיה בהחלט נחוץ לשם ייעול הליך הפירוק. אשר לתנאי השני, כזכור, אין חולק כי עיקר התמורה לא הועברה לקופת החברה שבפירוק. הלכה למעשה, גדר המחלוקת בין הצדדים שנותר לבירור הוא מצומצם יחסית, ומתמקד בשאלה אם התשלום לצדדים שלישיים נעשה כדין, ויש לראות בו תשלום לחברה שבפירוק – זאת, הן לאור אופן פעולת המבקשת ואיתן, והן בהינתן עמדת הבנקים וחלקם בהשתלשלות האירועים (האם ידעו על הסכם המכר; האם נפרעו מהשעבודים; האם הגישו תביעות חוב; ועוד). מטבע הדברים, ליבון שאלות אלה איננו צפוי להיות מורכב יתר על המידה, ואין בטענה כי אולי תתבקש העדתם של עדים נוספים לעניין זה כדי להופכו לבירור מסובך אשר מצדיק ניהול הליך חדש ונפרד. לבסוף, הואיל והמבקשת הגישה את מרבית המסמכים הרלוונטיים מטעמה זה מכבר, והואיל ובית משפט קמא ניאות ליתן לה הזדמנות לזמן עדים מטעמה ולבקש לקבל לידיה מסמכים נוספים, הרי שלא התרשמתי כי קיים חשש ממשי לפגיעה בזכויותיה הדיוניות או לעיוות דין מניהול ההליך בדרך של בקשה למתן הוראות (רע"א 5156/17 קובלנץ נ' קובלנץ, פסקה 8 (24.8.2017); עניין עוזיאל, בפסקה 17. כן ראו עניין אזוגי, בפסקאות 7-5 לפסק דינו של השופט דוד מינץ).

22.זאת ועוד, ענייננו נמנה עם אותם מקרים שבהם הסוגיה שבלב הבקשה למתן הוראות היא תביעה המושרשת בהליך חדלות הפירעון ממש – תביעה לכינוס נכסי קופת הנשייה, שעניינה גביית חוב חוזי, שאין חולק כי אמור להיות משולם לחברה שבפירוק (התמורה), ואשר לשיטת המנהל המיוחד טרם נפרע, ואילו לשיטת המבקשת (החייבת בתשלום התמורה) נפרע זה מכבר בתשלום לצדדים שלישיים. תביעות מסוג זה הם לחם חוקו של בית המשפט של חדלות פירעון, ודרכן להתברר, ככלל, באמצעות בקשה למתן הוראות, שבשגרה הוא ההליך היעיל, האפקטיבי והראוי להכריע בהן (וזאת בניגוד לתביעות תאגידיות נגד נושאי משרה ובעלי שליטה, כפי שהערתי במסגרת ע"א 3284/19 שיף הזנפרץ נאמנים (2004) בע"מ נ' בר (31.1.2021)).

23.סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית. ממילא, נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.