רע"א 1694-24 רע"א 1694-24

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת מ' עמית-אניסמן) מיום 1.1.2024 בת"א 55296-01-22, בה נדחתה בקשת המבקשים להורות על עיכוב הליכים בתביעה שהגיש נגדם המשיב בהתאם להוראת סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968.

1.ביום 8.6.2018 התקשר המבקש 1, מר עדי קייזמן, בהסכם הלוואה עם מלווה בשם מר ברוך איבצ'ר, שהוא איננו צד לבקשה שלפניי (להלן: ההסכם או הסכם הלוואה, קייזמן ו-איבצ'ר, בהתאמה). בהסכם נקבע כי איבצ'ר יעמיד הלוואה על סך 2,000,000 אירו לטובת קייזמן. עוד נקבע כי סכום זה יושב לאיבצ'ר תוך 12 חודשים, בתוספת ריבית שנתית של 10%. תקופת פירעון ההלוואה הוארכה בהסכמה מאוחרת על ידי הצדדים עד ליום 30.11.2019.

הסכם ההלוואה כלל תנית בוררות, שלפיה כל מחלוקת שתתעורר בין איבצ'ר ובין קייזמן תופנה להכרעתו של המשיב – מר רן רהב – כבורר מוסכם בין הצדדים (להלן: תנית הבוררות). ובלשון ההסכם:

7.4. מוסכם בין הצדדים כי במצב של מחלוקת, מבוי סתום (dead lock) ביניהם, חו"ח, מכיוון שהחברות היא ערך עליון ומכובד יפנו הצדדים להכרעתו המיידית של מר רן רהב שיפעל בתפקיד בורר מוסכם ע"י הצדדים (להלן: "הבורר"). מובהר כי לבורר תהא סמכות בלעדית ומכרעת לרבות סמכות אכיפה על מהצדדים. (הטעות במקור- ר.ר.)

2.מבקשת רשות ערעור עולה כי בחודש יולי 2020 נכרת הסכם בין איבצ'ר ובין המשיב. על פי הסכם זה, המחה איבצ'ר את כל זכויותיו על פי הסכם ההלוואה למשיב, כך שהמשיב נכנס לנעליו של איבצ'ר וזכאי לקבל במקומו את כל פירעון ההלוואה שאיבצ'ר היה זכאי לו על פי ההסכם (להלן: הסכם ההמחאה). זאת, כזכור, בשעה שהמשיב נקבע כבורר מוסכם במחלוקות בין הצדדים להסכם ההלוואה. לפי הנטען, הסכם המחאה זה ניתן כ"מתנה חברית".

3.ביום 25.1.2022 הגיש המשיב תביעה נגד קייזמן לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. על פי הנטען בתביעה, קייזמן חייב למשיב סך של 11,259,423 ש"ח, כשחלק הארי של סכום זה נתבע מכוח זכויותיו של איבצ'ר בהסכם ההלוואה שהומחו למשיב בהסכם ההמחאה. ביום 7.8.2022 הגיש קייזמן כתב הגנה בתיק (להלן: כתב ההגנה). בין יתר הטענות שהועלו בו, התבקש בית המשפט "בראש ובראשונה להורות על העברת התובענה לברור בפני בורר מוסכם תוך כדי הליך זבל"א" (סעיף 90 לכתב ההגנה).

4.ביום 6.12.2022 ביקש המשיב לתקן את כתב התביעה ולהוסיף אליו את המבקשת 2 – היא בת זוגו של קייזמן – כנתבעת בהליך. בקשה זו התקבלה בהעדר תגובה של קייזמן, והמשיב הגיש כתב תביעה מתוקן ביום 10.1.2023.

5.ביום 13.2.2023 הגיש בא-כוחו של קייזמן בקשה לעיכוב ההליכים (שלא מטעמי בוררות), בעקבות תאונה שעבר קייזמן, שכתוצאה ממנה נבצר ממנו להגיב על הבקשה לצירוף המבקשת 2 להליך. הבקשה נדחתה בהחלטת בית המשפט מיום 16.2.2023. בהמשך, ביום 3.4.2023 התקיימה ישיבת קדם משפט בתיק, ולאחריה הורה בית המשפט על מועדים להגשת ראיות התביעה וההגנה.

6.ביום 24.12.2023 – לאחר שהוגשו ראיות התביעה וארבעה ימים לפני המועד שנקבע להגשת ראיות ההגנה – הגיש המבקש בקשה לעיכוב הליכים מכוח סעיף 5 לחוק הבוררות. בבקשה נטען כי מכוח תניית הבוררות בהסכם ובהתאם לסעיף 5 לחוק הבוררות, על בית המשפט להורות על עיכוב ההליכים על מנת לאפשר לצדדים למצות את הליכי הבוררות ביניהם.

המשיב התנגד לבקשה. לעמדתו, התובענה מתנהלת בבית המשפט מזה שנתיים וההליכים בה התקדמו. לכן אין מקום בשלב זה לקבל בקשה לעיכוב הליכים לצורך העברת הסכסוך להכרעה בבוררות. כן נטען כי למעט אזכור לקוני בכתב ההגנה, התנהלות המבקשים לאורך ההליך מלמדת על כך שהם זנחו את טענת הבוררות – ועל כן אין לקבלה בשלב מתקדם של ההליך.

7.ביום 1.1.2024 דחה בית משפט קמא את הבקשה לעיכוב הליכים. בית המשפט קבע כי לא התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 5 לחוק הבוררות. בפרט נקבע כי היה על קייזמן לפנות בבקשה לעיכוב ההליכים בטרם העלאת טענות לגופה של התובענה, והוא לא עשה כן.

עוד נקבע כי הטענה בכתב ההגנה שהתייחסה לתנית הבוררות, התמקדה בעיקר בניגוד העניינים שבו נתון המשיב (שהוא כאמור גם צד להליך וגם הבורר המוסכם על פי הסכם ההלוואה). ואולם התנהלותו של קייזמן בהמשך ההליך העידה כי הוא זנח את טענת הבוררות, שכן הוא לא עמד על קיומה בשום דרך דיונית. בית משפט קמא ציין בהקשר זה כי קייזמן לא העלה את טענת הבוררות במסגרת קדם המשפט; בכתב ההגנה שהגישה המבקשת 2; ואף לא במסגרת הבקשה המוקדמת לעיכוב ההליכים שהוגשה ביום 13.2.2023.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.

8.לטענת המבקשים, בית משפט קמא שגה בקבעו כי טענת הבוררות לא עלתה בהזדמנות הראשונה – שכן היא נטענה כבר בכתב ההגנה שהוגש בתחילת ההליך. בית המשפט הוא זה שהתעכב ולא דן בבקשה זו עד להגשת הבקשה לעיכוב הליכים. המבקשים מציינים כי יש להביא בחשבון שבמקרה דנא הבורר המוסכם הוא התובע בהליך דלמטה, ומשכך הוא מצוי בניגוד אינטרסים המחייב מינוי של בורר אחר. עוד נטען כי יתר התנאים הקבועים בסעיף 5 לחוק הבוררות התקיימו, ובפרט כי המבקשים היו ועודם מוכנים לעשות את כל הדרוש לקיום הליכי הבוררות כמוסכם. המבקשים מוסיפים כי הם אינם תושבי ישראל מזה שנים רבות. משכך ניהול ההליך בבית משפט בישראל, חלף הליך הבוררות, מכביד עליהם פיזית וכלכלית. כמו כן העלו המבקשים בבקשת רשות הערעור גם טענות שונות לגופה של עילת התביעה, ובפרט בנוגע לטיבו ולתוקפו של הסכם ההמחאה.

9.לאחר עיון בבקשה על נספחיה, אני סבורה כי דינה להידחות, וזאת אף ללא צורך בתשובת המשיב.

הלכה היא כי רשות ערעור על החלטות בענייני בוררות תינתן במשורה. בית המשפט ייתן רשות ערעור בבקשות כאלה רק במקרים חריגים המעוררים שאלה משפטית או עניין בעל חשיבות ציבורית, כאשר השלכותיה של ההחלטה חורגות מעניינם הפרטי של הצדדים; או במקרים בהם ההתערבות מתחייבת משיקולי צדק או כדי למנוע עיוות דין. הלכה זו חלה ביתר שאת במקרים בהם מדובר בהחלטות בבקשות לעיכוב הליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, בהן תתערב ערכאת הערעור במקרים נדירים בלבד בהם נפלה טעות של ממש בהחלטה (רע"א 2259/23 איזנטל נ' כ.ז. משכנות יצחק בע"מ, פסקה 10 (13.4.2023); רע"א 8120/22 פלטינום קפיטל 38 אחזקות בע"מ נ' בן יהודה, פסקה 8 (27.2.2023); רע"א 5489/22 שאר נ' יהודה (18.8.2022)). הבקשה דנן אינה עומדת באמות מידה מחמירות אלה.

10.ראשית ייאמר כי הבקשה שלפניי נטועה כולה בד' אמותיו של המקרה הקונקרטי ואינה מעלה כל שאלה משפטית החורגת מהסכסוך שבין המבקשים והמשיב. למעשה, המבקשים אף לא טענו שהמחלוקת שהתגלעה ביניהם לבין המשיב מעלה שאלה משפטית הנושאת אופי עקרוני או נוגעת לסוגיה תקדימית.

יתרה מכך, אני סבורה כי טענות המבקשים אף לא מגלות עילה להתערבות משיקולי צדק או מחשש לעיוות דין. סעיף 5 לחוק הבוררות קובע כי כאשר נפתח הליך בבית משפט בעניין לגביו הוסכם בין הצדדים כי הוא יידון בבוררות, יעכב בית המשפט את ההליכים בין הצדדים לבקשת בעל-דין שהוא צד להסכם הבוררות וזאת בכפוף למספר תנאים (ראו, למשל: ע"א 1985/19 אורתם סהר הנדסה בע"מ נ' פרויקט אורנים בע"מ, פסקה 14 (6.1.2021)). אחד התנאים שקובע סעיף 5 הוא כי על המבקש להעלות את הבקשה לעיכוב הליכים בהזדמנות הראשונה שיש לו, ולא יאוחר מהמועד בו הוא טען לראשונה לגופה של התובענה (ראו: רע"א 8024/06 Dolphin Maritime Ltd נ' קרוז וורלד דיזנהויז בע"מ, פסקה 13 (28.5.2007) (להלן: עניין Dolphin).

ואולם, גם כאשר הטענה הועלתה בהזדמנות הראשונה – הפסיקה קבעה כי ניתן במצבים מסוימים לראות בעל דין כמי שזנח את טענת הבוררות, כאשר התנהלותו מעידה על כך (ראו: רע"א 8613/10 כספי תעופה בע"מ נ' JSC AEROAVIT AIRLINES, פסקה 28 (11.10.2012) (להלן: עניין כספי תעופה)).

11.במקרה דנן מתנהל ההליך בין הצדדים זה למעלה משנתיים. במהלך תקופה זו התקיימו הליכים מקדמיים בתיק, הוגשו עשרות בקשות דיוניות (ובתוכן אף בקשה לעיכוב הליכים אחרת שלא עסקה בתנית הבוררות אלא במצבו הבריאותי של קייזמן), והחל הליך הבאת הראיות.

בית משפט קמא קבע, לאור התרשמותו מהתנהלות המבקשים לאורך ההליך והשיהוי הניכר שבו הגישו את הבקשה לעיכוב הליכים, כי יש לראות בהם כמי שוויתרו על טענת הבוררות. קביעה זו של בית משפט קמא נטועה היטב בדין, והיא מבוססת על התרשמותו של בית המשפט מהתנהלות הצדדים, ולכן אין מקום להתערב בה.

12.אין די בכך שקייזמן העלה את טענת הבוררות בשולי כתב ההגנה, כדי להקנות לו זכות להעלות אותה שוב בכל שלב אחר של ההליך, מבלי שהוא הגיש בקשה נפרדת או פעל בדרך אחרת כלשהי כדי לעמוד על זכותו הנטענת לכך שהסכסוך יתברר במסגרת בוררות.

השאלה אם צד להליך זנח את טענת הבוררות איננה שאלה טכנית-פרוצדורלית גרידא, אלא היא נגזרת מאומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא נלמדת ממכלול התנהגותם הדיונית (עניין כספי תעופה, בפסקאות 29-28). יתרה מכך, קבלת עמדתו של קייזמן במקרה דנן, תאפשר התנהלות דיונית אסטרטגית של ציון הטענה לעיכוב הליכים בכתב ההגנה ואי עמידה עליה בשלבים הראשונים של ניהול המשפט; תוך שמירת האופציה לשוב ולהעלות אותה בשלבים מתקדמים של ההליך. מתן אפשרות כזו יפתח פתח לבחירה של נתבעים להעלות את הטענה באיחור – בין אם כדי לעכב את ההליכים ולסרבל אותם; ובין אם כדי "לשפר עמדות", כאשר מסתבר להם במהלך ניהול ההליך כי הסיכוי שטענותיהם יתקבלו על ידי המותב אינו גבוה.

מובן כי פתיחת פתח לדרך פעולה כזו אינה רצויה; והיא אף אינה מתיישבת עם תכליתו העיקרית של סעיף 5 לחוק הבוררות, "להבטיח כי לא תיגרם לבית המשפט ולבעלי הדין האחרים טרחה יתירה באופן שלאחר שהוקדש זמן שיפוטי ניכר והושקעו משאבים וזמן בדיון לגופה של התובענה, יופסק הדיון ויועבר לבוררות. הפגיעה הנגרמת לצדדים ולאינטרס הציבורי בניהול הליכי סרק מובנת מאליה" (עניין Dolphin, בפסקה 13).

13.אשר על כן, הבקשה נדחית.

משלא התבקשה תשובה, לא ייעשה צו להוצאות.