רע"א 2259-23 רע"א 2259-23

לפנַי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' דורות) ברע"א 27017-01-23 מיום 7.3.2023, בה נדחתה בקשת ערעור שהגיש המבקש על החלטת בית משפט השלום בבית שמש (הנשיא ש' הרבסט) בת"א 65594-12-17 מיום 22.12.2022 אשר דחתה את בקשת המבקשים לעיכוב הליכים נוכח קיומה של תניית בוררות.

הרקע לבקשה

1.ברקע לבקשה הסכם שנכרת ביום 10.9.2013 בין המבקשים לבין חברת עינות ש.מ.א בניה ופיתוח 2009 בע"מ (להלן: עינות), שעניינו ביצוע עבודות לבניית ביתם של המבקשים בתחומי המושב מתתיהו (להלן: ההסכם ו-המושב, בהתאמה). ביום 31.12.2017 הגישה המשיבה תביעה נגד המבקשים לבית משפט השלום (להלן: התביעה). בתביעה היא טענה כי במהלך שנת 2014 עינות נקלעה לקשיים בביצוע התחייבויותיה כלפי המושב, וכי בעקבות זאת הומחו זכויותיה והתחייבויותיה על פי ההסכם אל המשיבה. המשיבה טענה כי המבקשים ידעו שהיא נכנסה בנעליה של עינות ואף פעלה להשלמת ביצוע העבודות, אולם חרף זאת הם התחמקו מלהסדיר את חובם כלפיה.

2.ביום 3.5.2018 הגישו המבקשים בקשה לעיכוב הליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות או החוק). הם טענו כי בסעיף 20.5 להסכם נקבע כי "מוסכם בזה במפורש כי לבית הדין הרבני בירושלים סמכות השיפוט הייחודית והבלעדית בכל המחלוקות ו/או הסכסוכים שנתגלעו בין הצדדים". לעמדתם, סעיף זה מהווה תניית בוררות מפורשת המעניקה את הסמכות לדון בסכסוכים בין הצדדים לבית הדין הרבני בירושלים, ולפיכך יש לעכב את ההליכים בתביעה שהגישה המשיבה.

3.בהחלטתו מיום 24.5.2018 דחה בית משפט השלום (השופטת ד' פיינשטיין) את הבקשה. נקבע כי ספק אם אכן מדובר בתניית בוררות שנערכה כדין, ואף בהינתן שכן – על פי ההלכה הפסוקה אין לפנות לבית הדין הרבני בהליכי בוררות. בקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי (השופטת ד' כהן-לקח) ביום 1.7.2018. נקבע בתמצית כי ספק אם סעיף 20.5 להסכם נועד להוות תניית בוררות וכי מכל מקום מנוסח הסעיף כלל לא ברור מיהו הגורם שאליו יש להפנות את הבוררות.

4.בחלוף כארבע שנים מההחלטה האמורה, לאחר שתמו הליכי ההוכחות בתביעה והוגשו סיכומי המשיבה, הגישו המבקשים ביום 8.6.2022 "בקשה חוזרת לעיכוב הליכים בשל תניית בוררות". הם טענו כי מאז שנדחתה בקשתם לעיכוב הליכים התגלו על ידם עובדות חדשות המצדיקות עיון חוזר בהחלטתו של בית המשפט. ראשית נטען כי עו"ד משה כהן זאדה (להלן: עו"ד זאדה), בעליה של המשיבה אשר שימש כיועץ המשפטי של המושב בתקופה הרלוונטית ואף ערך את ההסכם, הודה בעדותו מיום 27.12.2020 כי נתבקש על ידי הצדדים לכלול בהסכם תניית בוררות והוא עשה כרצונם. שנית נטען כי במסגרת הליכים שנוהלו מול ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין נוכח טענת המבקשים כי עו"ד זאדה מצוי בניגוד עניינים, טען בא-כוח המשיבה כי המשיבה מעולם לא העלתה כל טענה נגד תניית הבוררות בהסכם. ושלישית נטען כי בתצהיר העדות הראשית של עו"ד זאדה נחשף הסכם בין המשיבה לבין מנהל המושב בתקופה הרלוונטית, המלמד כי עניינים שונים בין הצדדים הוסדרו בבית הדין הרבני שעל יד הרבנות הראשית והמועצה הדתית ירושלים.

5.בקשה זו נדחתה על ידי בית משפט השלום ביום 5.7.2022 בציינו כי משעה שהמבקשים לא נקטו הליך ערעורי נגד דחיית בקשתם הראשונה לעיכוב הליכים, הדבר מלמד כי השלימו עמה. ביום 3.8.2022 התקבלה בקשת רשות ערעור שהגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בהסכמת המשיבה ונקבע כי הדיון יוחזר לבית משפט השלום למתן החלטה לגופה של הבקשה.

6.בהמשך לכך, ביום 22.12.2022 דחה בית משפט השלום (השופט ש' הרבסט) את הבקשה בשנית בקבעו כי לא חל שינוי נסיבות מהותי המצדיק סטייה מההחלטות הקודמות שניתנו בעניין. ראשית, טענות המבקשים הנוגעות להליכים קודמים בין גורמים אחרים הקשורים לסכסוך, אשר נדונו בבית הדין לממונות, עמדו לנגד עיניו של בית המשפט המחוזי. כמו כן, באותה החלטה נקבע כי אף אם סעיף 20.5 להסכם נועד להיות תניית בוררות, הסעיף אינו ברור ועל כן אינו יכול להיחשב כתניית בוררות. מכאן שלא היה בעובדות החדשות הנטענות כדי לשנות את החלטתו של בית המשפט המחוזי, וממילא אין בהן כדי להצדיק עיון חוזר בהחלטה. בית המשפט הוסיף והדגיש כי גם עיתוי הגשת הבקשה החוזרת תומך במסקנה כי יש לדחותה. הבקשה הוגשה בחלוף כשנה וחצי לאחר עדותו של עו"ד זאדה, תקופה שבמהלכה המשיך ההליך להתנהל וכל שנותר הוא להמתין לסיכומי המבקשים וליתן פסק דין. מדובר בשיהוי משמעותי במיוחד הפוגע בהליכים ובאינטרס הציבורי, ומהווה כשלעצמו שיקול משמעותי לדחיית הבקשה.

7.על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר נדחתה ביום 7.3.2022. נקבע כי נוכח העובדה שהתערבות ערכאת הערעור בהחלטות מעין אלו מצומצמת ביותר, ובשים לב לעיתוי הגשת הבקשה, אין מקום להיעתר לבקשה.

8.מכאן הבקשה שלפנַי בה טוענים המבקשים כי נגרם להם עיוות דין חמור המחייב מתן רשות ערעור. לעמדת המבקשים, שגה בית משפט השלום בכך שדחה את בקשתם מטעם פרוצדורלי של שיהוי, תוך גרימת אי צדק מהותי והנצחת העוול שנגרם להם. עוד הם טענו כי בקשתם לעיכוב הליכים לא נסובה רק על עדותו של עו"ד זאדה אלא גם על מסמכים ועדויות שנתגלו בהמשך ההליכים, כאשר הבקשה הוגשה מיד עם הגעתו של המסמך האחרון והמכריע ביניהם לידי המבקשים. בית משפט השלום כלל לא התייחס לאותם מסמכים ועדויות בהחלטתו, וגם בית המשפט המחוזי לא נתן דעתו אליהם. המבקשים הדגישו כי לא ניתן לזקוף לחובתם שיהוי באי-הגשת בקשה חוזרת מיד לאחר עדותו של עו"ד זאדה, שכן סברו כי יתכן שבית המשפט יקבע שחרף העדות סעיף הבוררות עדיין מעלה ספקות כפי שאכן נעשה בפועל. עוד הוסיפו המבקשים כי סוגיית השיהוי עמדה לפני בית המשפט המחוזי כאשר הורה על החזרת הדיון בבקשה לבית משפט השלום לצורך הכרעה לגופה, ומשכך לא היה מקום לדחות את הבקשה לעיכוב הליכים מטעמי שיהוי. בנוסף הם ציינו כי בקשתם היא שההליך המתנהל בין הצדדים יעבור לבית הדין לממונות להמשך מאותה נקודה בה הוא מצוי כעת, וכי משעה שרבות מטענות המשיבה בסיכומיה מסתמכות על מסמכים בהליכים שהתנהלו בבית הדין לממונות, הוא המתאים להכריע בהליך.

דיון והכרעה

9.לאחר עיון בבקשה ובתיקי בית המשפט במערכת "נט המשפט" (שעה שמסמכים רלוונטיים רבים הושמטו מהבקשה), הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתשובת המשיבה.

10.הלכה מושרשת היא כי רשות ערעור בענייני בוררות תינתן במקרים חריגים בלבד, המעוררים שאלה משפטית עקרונית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים, או כאשר נדרשת התערבות בית משפט זה משיקולי צדק או למניעת עיוות דין חמור (ראו מיני רבים לאחרונה: רע"א 1566/23 עיריית בת ים נ' בית וגן בע"מ, פסקה 8 (6.3.2023); רע"א 9004/22 מרכז הספורט של מכבי תל אביב בע"מ נ' שיכון ובינוי נדל"ן בע"מ, פסקה 7 (3.1.2023); רע"א 8218/22 ביט אפ דיגיטל בע"מ נ' שטיינר, פסקה 10 (29.12.2022)). הלכה זו חלה מקל וחומר במקרים שבהם מדובר בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (רע"א 6922/21 פרימנגר נ' גרוס, פסקה 4 (26.10.2021); רע"א 6264/21 טל הל יסכה בע"מ נ' נ.ע.ב סחר וניהול בע"מ, פסקה 9 (6.10.2021)). המקרה שלפנַי רחוק מלעמוד באמות מידה מחמירות אלו. הבקשה אינה מעוררת שאלה עקרונית כלשהי, ולא בכדי המבקשים לא טענו לכך. כמו כן, לא התרשמתי כי נגרם למבקשים עיוות דין. אדרבה, אף אילו היה ממש בטענותיהם של המבקשים, היעתרות לבקשתם בשלב כה מאוחר של ההליך כאשר הוגשו סיכומי המשיבה, היא שהייתה מביאה לעיוות דין. מוקשה מאוד שהליך כמו זה שלפנינו אשר כמעט והגיע לסיומו בבית המשפט, יועבר לבוררות. יפים בהקשר זה דבריה של השופטת א' פרוקצ'יה ברע"א 8024/06 Dolphin Maritime Ltd נ' קרוז וורלד דיזנהויז בע"מ (28.5.2007):

"ראוי להבטיח כי לא תיגרם לבית המשפט ולבעלי הדין האחרים טרחה יתירה באופן שלאחר שהוקדש זמן שיפוטי ניכר והושקעו משאבים וזמן בדיון לגופה של התובענה, יופסק הדיון ויועבר לבוררות. הפגיעה הנגרמת לצדדים ולאינטרס הציבורי בניהול הליכי סרק מובנת מאליה" (שם, פסקה 13).

ובהמשך:

"העלאת הבקשה לעיכוב הליכים בהזדמנות הראשונה נועדה למנוע ניצול לרעה של הליכי בית המשפט, ובמיוחד 'בחירת ערכאות' על-ידי נתבע, קרי: לשלול מצב שבו הנתבע ימתין עם טענתו עד לשלב מתקדם בהליך, ואז יחליט על-פי ההתפתחות הדיונית אם ברצונו שהענין ימשיך להתברר בבית המשפט, או יעדיף להעבירו אז לבוררות" (שם).

בהקשר זה לא למותר לציין כי טענת המבקשים לפיה הליך הבוררות יימשך מאותה נקודה בה מצוי ההליך קמא אינה יכולה להישמע, בפרט בהינתן העובדה שקוימו הליכי הוכחות ונחקרו עדים. עצם העלאת הטענה שהראיות אשר נגבו בבית המשפט יהוו ראיות להליך הבוררות הנכסף מראה, עם כל הכבוד, עד כמה שהטענה בלתי הגיונית ואינה ניתנת להתקבל.

11.למעלה מן הצורך אוסיף כי לא נפל כל פגם בהחלטות בית המשפט המחוזי ובית המשפט השלום. ראשית ייאמר, כי כלל לא ברור שלמבקשים עמדה הזכות להגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטה הדוחה בקשה לעיכוב הליכים מכוח סעיף 5 לחוק הבוררות (וראו: רע"א 4472/10 Proneuron Biotechnologies, Inc. נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ (6.10.2010); רע"א 3313/18 אברמוביץ נ' גלית, פסקה 8 (16.5.2018)). שנית, אף בהניח כי אכן עמדה להם זכות כאמור, מקובלת עליי קביעתו של בית משפט השלום לפיה בקשתם החוזרת של המבקשים לעיכוב הליכים הוגשה בשיהוי ניכר. בקשה זו, אשר הוגשה כאמור ביום 8.6.2022, נסובה על "עובדות חדשות שנתגלו בחודש האחרון" המצדיקות שינוי מהכרעתו החלוטה של בית משפט השלום אשר ניתנה ארבע שנים קודם לכן. אלא שהלכה למעשה, בעיקרו של דבר נסמכה הבקשה על דברים שנאמרו על ידי עו"ד זאדה בעדותו שנמסרה כשנה וחצי קודם לכן, ביום 27.12.2020; וכן על מסמכים שצורפו לתצהיר העדות הראשית מטעמו, אשר הוגש ביום 2.12.2020. אמנם, נוסף על כך הפנו המבקשים גם למכתב שנשלח לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין בחודש אפריל 2022, אולם ברי כי לא הייתה כל מניעה מהמבקשים להעלות את טענותיהם אף בהיעדרו. המבקשים טענו כי לא הגישו בקשה חוזרת מיד לאחר עדותו של עו"ד זאדה שכן "סברו... כי יתכן שבית המשפט יבחר להתעלם משיקולי האמת הצדק והיושר", אולם טענה זו אינה יכולה להישמע. בקשתם של המבקשים הייתה נגועה אפוא בשיהוי עמוק ודי בכך כדי להצדיק את דחייתה.

12.בהקשר זה אוסיף כי אין ממש בטענת המבקשים לפיה לא היה מקום לדחות את הבקשה לעיכוב הליכים מטעמי שיהוי נוכח החלטת בית המשפט המחוזי מיום 3.8.2022. כל שנקבע באותה החלטה הוא כי על בית משפט השלום להכריע בבקשה לעיכוב הליכים לגופה, במנותק משאלת נקיטתו של הליך ערעורי נגד דחיית הבקשה המקורית בשנת 2018. באותו מועד כלל לא עמדה לפני בית המשפט טענה לשיהוי בהגשת הבקשה, וממילא לא נקבע דבר בנוגע אליה.

13.נוסף על האמור, אף בהיעדר שיהוי לא היה כל מקום להיעתר לבקשת המבקשים. זאת שכן כפי שציין בית משפט השלום, דחיית בקשתם המקורית בשנת 2018 נסובה בעיקרו של דבר על הפגמים הלשוניים שדבקו בסעיף 20.5 להסכם. בתוך כך נקבע באופן מפורש כי אף אם אכן כוונת הצדדים הייתה לכלול בהסכם תניית בוררות, נפל פגם שורשי באופן בו מנוסח הסעיף. פגם שורשי זה אינו ניתן לריפוי באמצעות עדותו של עו"ד זאדה ובאמצעות יתר המסמכים שצורפו לבקשה.

14.נוכח כל האמור, ובפרט בשים לב להלכה לפיה התערבות ערכאת הערעור בהחלטות שעניינן עיכוב הליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות תיעשה במקרים נדירים בלבד שבהן נפלה בהחלטה טעות של ממש (ראו למשל: רע"א 8120/22 פלטינום קפיטל 38 אחזקות בע"מ נ' בן יהודה, פסקה 8 (27.2.2023); רע"א 1941/22 לים בע"מ נ' סקאל טויס בע"מ, פסקה 5 (30.3.2022)), אין מקום להתערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

הבקשה נדחית אפוא. ככלל, משלא מתבקשת תשובה לבקשה לא ניתן צו להוצאות. ברם מקרה זה הוא קיצוני במהותו ועל כן יש לחייב את המבקשים בהוצאות, ולוּ מתונות, לטובת אוצר המדינה בסך של 5,000 ש"ח.