רע"א 1566-23 רע"א 1566-23

לפנַי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת י' שבח) בת"א 12464-09-22 ובת"א 56865-09-22 מיום 24.1.2023, בו נדחתה בקשת המבקשת לביטול פסק בוררות בערעור.

הרקע לבקשה

1.ברקע לבקשה מחלוקת בנוגע למקרקעין בעיר בת ים (להלן: המקרקעין), אשר רשומים על שם המשיבה בגלגולה הקודם כאגודה שיתופית שהתאגדה לצורך הקמת שכונה בעיר בת ים. מדובר בשטחים אשר הפרישו חברי האגודה לצרכי ציבור, ועליהם הקימה המשיבה בית ספר. בשנת 1957 העבירה המשיבה למבקשת (להלן: העירייה) את הסמכויות לנהל ולהפעיל את בית הספר. בשנים 1986 ו-1989 חתמו הצדדים על הסכמים המקנים לעירייה רשות להשתמש במקרקעין ובבית הספר ללא תמורה לתקופה של 15 שנים. בתום התקופה ביקשה העירייה להאריך את ההרשאה, אולם המשיבה דרשה כי העירייה תישא בתשלום דמי שכירות עבור השימוש במקרקעין ובבית הספר. בין הצדדים התנהל משא ומתן בנוגע לגובה דמי השכירות, במהלכו אף שלחה העירייה למשיבה טיוטת הסכם שכירות שניסחה. אולם משא ומתן זה לא הבשיל, ולבסוף הגישה המשיבה לבית משפט השלום בתל-אביב תביעה לחיוב העירייה בתשלום דמי שכירות (ת"א 32735-06-10). העירייה כפרה בחובתה לשלם דמי שכירות למשיבה, ובשלב מסוים החליטה על הפקעת המקרקעין.

2.בעקבות זאת, נוסף על המחלוקת שנסובה בין הצדדים בנוגע לדמי השימוש המגיעים למשיבה לטענתה עד למועד ההפקעה, נתגלעה ביניהם מחלוקת נוספת בקשר לפיצוי אשר מגיע למשיבה עקב ההפקעה. ביום 21.3.2013 חתמו הצדדים על הסכם בוררות בו הוסכם כי השופט בדימוס י' שמעוני ימונה כבורר (להלן: הבורר) להכרעה במחלוקות השונות. על הבורר הוטל לקבוע את שווי הזכויות של המשיבה במקרקעין, את שווי הפיצוי המגיע לה בגין ההפקעה ואת שווי דמי השימוש המגיעים לה עד למועד ההפקעה. כמו כן נקבע בהסכם הבוררות כי לצדדים תינתן זכות להגיש ערעור על פסק הבוררות לפני בורר בערעור.

3.בהליך הבוררות עתרה המשיבה לתשלום פיצויי הפקעה ודמי שימוש חודשיים בסך כולל של כ-34,000,000 ש"ח. העירייה מנגד כפרה בזכויותיה הנטענות של המשיבה במקרקעין וטענה לראשונה כי חרף רישומה של המשיבה כבעלים, העירייה היא זו הרשאית לעשות שימוש במקרקעין כבעלים. בתוך כך נטען כי מדובר במקרקעי ציבור המוחזקים על ידי המשיבה בנאמנות. לחלופין נטען כי המקרקעין ובית הספר הוקנו לעירייה או הוקדשו לה כהקדש ציבורי; כי בתכנית בי/90 שפרסמה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בת ים בשנת 1967 (להלן: תכנית בי/90) הסכימה המשיבה מפורשות שחלק מן המקרקעין יירשם על שם העירייה ללא פיצוי או תמורה; וכי המשיבה אינה זכאית כלל לתשלום פיצויי הפקעה כיוון שהמקרקעין רשומים על שם "אגודת בית וגן" בגלגוליה הקודמים של המשיבה, טרם הפיכתה לחברה. ביום 4.7.2018 ניתנה החלטה הבורר "בשאלת החבות" ובה נדחו טענות המבקשת. תחילה ציין הבורר כי על פניו על פי הסכם הבוררות הוא נדרש לבחון רק את סוגיית שווי הפיצוי ודמי השימוש המגיעים למשיבה, ולא להידרש לשאלת עצם קיומן של זכויות כאמור. יחד עם זאת, מצא הבורר לדון בטענות המבקשת לגופן. בסקרו את השתלשלות העניינים במשך עשרות שנים, ובהתייחס להסכמים השונים שנחתמו בין הצדדים, נמצא כי המשיבה לא הקנתה לעירייה זכויות בעלות במקרקעין. גם ניסיונה של העירייה להסתמך על תכנית בי/90 נדחה. בהמשך לכך, בפסק דינו מיום 6.4.2021 קבע הבורר, לאחר שאימץ את חוות דעתו של השמאי המומחה שמונה בהליך, כי על העירייה לשלם למשיבה פיצויי הפקעה בסך של 17,530,000 ש"ח ודמי שימוש בתוספת הצמדה וריבית עבור השנים 2013-2009 בסך הנע בין כ-1,145,000 ש"ח לכ-1,400,000 ש"ח לשנה, בניכוי השקעות העירייה בסך של 4,580,000 ש"ח. כן נקבע כי העירייה תישא בתשלום שכר טרחה בסך של 150,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

4.לאחר מתן פסק הבוררות הגישה העירייה ערעור על הפסק, שהתברר לפני השופטת בדימ' ה' גרסטל (להלן: הבוררת בערעור). בערעורה שבה העירייה על טענותיה כי המשיבה כלל אינה זכאית לפיצוי או לתשלום דמי שימוש. בנוסף הלינה העירייה על גובה ההוצאות שנפסקו לטובת המשיבה, בעוד שהמשיבה הגישה ערעור שכנגד בו הלינה אף היא על גובה ההוצאות שנפסקו לזכותה. ביום 14.7.2022 ניתן פסק הבוררות, בו נבחנו כל טענות העירייה אחת לאחת ונדחו לגופן. כמו כן נדחו טענותיהם ההדדיות של הצדדים לעניין ההוצאות.

5.ביום 6.9.2022 הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בקשה לאישור פסק הבוררות בערעור, וביום 28.9.2022 הגישה העירייה בקשה לביטולו בהסתמך על העילות המנויות בסעיפים 24(9) ו-24(10) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות או החוק). בבקשתה טענה העירייה כי פסק הבוררות נוגד את תקנת הציבור שכן הוא מזכה את המשיבה בפיצויי הפקעה על חשבון ציבור תושבי העיר, בלי להתחשב בכך שמקור בעלות המשיבה בקרקע הוא בהפרשה לצרכי ציבור. זאת על אחת כמה וכמה שעה שנעשה שינוי באופייה של המשיבה שאינה פועלת עוד לטובת ציבור תושבי בת ים ופעילותה הפכה להיות עסקית בלבד. כמו כן נטען כי הפסק נוגד את תקנת הציבור נוכח העובדה שהמשיבה הסכימה בתכנית בי/90 כי חלק מהמקרקעין יירשם על שם העירייה ללא פיצוי או תמורה. בנוסף נטען כי הכרעת הבורר בקשר לבעלות המשיבה במקרקעין נעשתה בניגוד לחוק הבוררות, שכן מדובר בעניין שאינו יכול להתברר במסגרת הליך בוררות בהיותו בעל אופי קנייני כלפי כולי עלמא.

6.בפסק דינו של בית המשפט מיום 24.1.2023 נדחתה בקשת העירייה לביטול פסק הבוררות והפסק אושר. נקבע כי את טענותיה העיקריות של העירייה לעניין מקור בעלות המשיבה במקרקעין היה מקום לדחות כבר בהליך הבוררות לפני הבורר לאור העובדה שבהסכם הבוררות הובהר כי הסוגיה המועברת להכרעתו היא אך ורק שאלת שווי הפיצוי המגיע למשיבה בגין ההפקעה ושווי דמי השכירות. יתרה מכך, מעיון בהסכמים שנערכו בין הצדדים לאורך השנים כמו גם בטיוטת הסכם השכירות שניסחה העירייה בשנת 2009 עולה כי העירייה ראתה במשיבה בעלים של המקרקעין. משכך, העירייה מנועה מלכפור בבעלות המשיבה במקרקעין ולטעון להיעדר זכאותה לפיצוי. העירייה גם מושתקת מלטעון שהבעלות במקרקעין אינה נושא שניתן לדון בו בבוררות כיוון שהיא זו שהעלתה שאלה זו בבוררות, חרף טענת המשיבה כי הבורר אינו מוסמך להכריע בכך. גם יתר טענות העירייה נדחו בשל היותן נושאות אופי ערעורי מובהק ומכיוון שאינן נכנסות בגדרם של סעיפים 24(9) ו-24(10) לחוק הבוררות.

7.מכאן הבקשה שלפנַי. לטענת העירייה בקשתה מעוררת שאלת רוחב בעלת חשיבות ציבורית בנוגע לקביעת פיצויי הפקעה בגין מקרקעין שמקורם בהפרשות לצרכי ציבור. עוד טענה העירייה כי שגה בית המשפט בקבעו כי טענותיה אינן נכנסות בגדר המקרים החריגים המצדיקים את ביטול פסק הבוררות; כי שגה בית המשפט בקבעו שהיה על הבורר לדחות את טענותיה מחמת היעדר סמכות או מחמת השתק ומניעות; וכי שגה בית המשפט מכך שהתעלם מטענתה לפיה פסיקת פיצויי הפקעה על חלק מהמקרקעין המיועד להירשם על שם העירייה ללא תמורה לפי תכנית בי/90 מנוגדת לתקנת הציבור ולעקרונות הצדק.

דיון והכרעה

8.לאחר עיון בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות ללא צורך בתשובה. רשות ערעור על החלטת בית המשפט בענייני בוררות תינתן רק במקרים חריגים המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין חמור (ראו למשל לאחרונה: רע"א 9004/22 מרכז הספורט של מכבי תל אביב בע"מ נ' שיכון ובינוי נדל"ן בע"מ, פסקה 7 (3.1.2023); רע"א 7938/22 אספנדי נ' חוביאן, פסקה 10 (28.12.2022)). הדברים מקבלים משנה תוקף מקום בו עוסקת בקשת רשות הערעור בביטול פסק בוררות בערעור, שאז גדר התערבותו של בית משפט זה מצומצמת ביותר (רע"א 8218/22 ביט אפ דיגיטל בע"מ נ' שטיינר, פסקה 10 (29.12.2022) (להלן: עניין ביט אפ); רע"א 4448/21 ברנן נ' דרול, פסקה 8 (6.7.2021) (להלן: עניין ברנן)). בענייננו, חרף ניסיונה של העירייה לשוות לבקשתה אצטלה עקרונית, היא נטועה כולה בדל"ת האמות של הסכסוך הפרטני שבין הצדדים, ואינה מעוררת כל שאלה עקרונית. גם לא התרשמתי כי נגרם עיוות דין המצדיק היעתרות לבקשה.

9.למעלה מן הצורך אעיר כי גם לגופם של דברים דין הבקשה להידחות. הצדדים הסמיכו את הבורר באופן מפורש וחד-משמעי לדון ולקבוע את "שווי הזכויות של בית וגן בנכס, את שווי הפיצוי המגיע לבית וגן בגין ההפקעה... את שווי דמי השימוש המגיעים לבית וגן עד למועד ההפקעה ותשלום הפיצויים בגינה" (פסקה 1 להסכם הבוררות; ההדגשה אינה במקור). כפי שציין בית המשפט המחוזי, סוגיית השווי היא זו שעמדה על הפרק ולא עצם קיומה של זכות. אם לא די בכך, בשורה ארוכה של הסכמים שנחתמו בין הצדדים במשך השנים הכירה העירייה באופן מפורש בבעלותה של המשיבה במקרקעין. העירייה אף הגדילה לעשות וניסחה בשנת 2009 טיוטת הסכם שכירות (אשר לא הבשילה לכדי הסכם מחייב בשל המחלוקת על גובה דמי השכירות) בו הגדירה את המשיבה כ"משכירה" ואותה כ"שוכרת". בנסיבות אלו, בצדק נקבע כי העירייה מנועה מלטעון כי המשיבה איננה הבעלים של המקרקעין, מסיבה זו או אחרת.

10.על כך יש להוסיף ולציין את התנהלותה הדיונית הפסולה של העירייה, אשר הביעה בכל אחד מההליכים עמדה שונה בעניין סמכותו של הבורר לדון בסוגיית הבעלות. כך, העירייה היא זו אשר העלתה לראשונה במסגרת הליכי הבוררות טענות בקשר לזכויות הבעלות הנטענות של המשיבה במקרקעין. לאחר הכרעת הבורר ומתן פסק הבוררות בערעור, משראתה שהרוח אינה נושבת לכיוונה, טענה בבית המשפט המחוזי כי הלכה למעשה סוגיית הבעלות כלל אינה יכולה לשמש נושא להליך בוררות. ואולם בבקשה שלפנַי חזרה העירייה לטענה כי כוונת הצדדים הייתה להסמיך את הבורר לדון גם בטענות הנוגעות לבעלות הנטענת במקרקעין, תוך שטענה כי המשיבה היא המושתקת לטעון נגד סמכות זו. זאת לא ניתן להלום.

הבקשה נדחית וממילא נדחית גם בקשת העירייה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי. משלא נתבקשה תשובה, לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.