רע"א 1749-24 רע"א 1749-24

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים י' אטדגי, ט' לוי-מיכאלי, ו-א' צימרמן), מיום 8.2.2024, בע"א 17390-05-23. בפסק הדין נדחה ערעור המבקשים על פסק הדין של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופטת א' בוסני), מיום 14.2.2023, בת"א 58497-01-20, שבו התקבלה תביעת המשיבה ונדחתה טענת הקיזוז של המבקשים.

רקע הדברים

1.בשנים 2019-2016 רכשה המבקשת 1, חברה בבעלות המבקש 2 העוסקת בשיווק והפצה של מצברים לרכב, מצברים בכמות גדולה, מהמשיבה, חברה העוסקת ביבוא ושיווק מצברים לרכבים. בתאריך 5.7.2017 נחתם בין הצדדים הסכם להסדרת פעילותם המשותפת (להלן: ההסכם). בסעיף 4(ג) להסכם נקבע כי המשיבה תמציא תעודת אחריות לכל מצבר שיסופק למבקשת 1, וכי כל מצבר באחריות שלא יהא תקין יוחלף. כן נקבע בסעיף זה כי: "החלפת מצבר באחריות רק עם תעודת אחריות וחשבונית". לצד זאת, הוסכם בין הצדדים כי תקופת האחריות תעמוד על 24 חודשים.

2.ביום 26.1.2020 הגישה המשיבה תביעה לבית משפט השלום בתל אביב-יפו על סך של 1,855,504 ש"ח, כנגד המבקשת, בגין יתרת חוב בשל אספקת מצברים למבקשת 1 במהלך השנים 2019-2016. המבקשים טענו מנגד כי המשיבה הפרה את התחייבותה לאספקת מוצרים תקינים ולמתן שירות ואחריות. המבקשים טענו כי יש על כן לקזז מהחוב סך של 2,186,000 ש"ח בגין מצברים תקולים שהיו באחריותה של המשיבה. המשיבה טענה, בתשובתה, כי מדובר בטענות חסרות בסיס שהומצאו על ידי המבקשים רק לאחר הגשה התביעה כנגדם.

3.ביום 14.2.2023 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום (השופטת א' בוסני), במסגרתו התקבלה במלואה תביעתה של המשיבה.

בית המשפט קבע כי לא הייתה מחלוקת בדבר יתרת החוב של המבקשת 1 למשיבה, ובדבר ערבותו האישית של המבקש 2 למילוי התחייבויותיה של המבקשת 1. לעומת זאת, נקבע כי הצדדים חלוקים ביחס לטענת המבקשים כי יש לקזז סכומים בגין מצברים תקולים שבאחריות המשיבה.

בית המשפט לא מצא את עדויותיהם של עדי המבקשים מהימנות, וקבע כי נמצאו בהן פרכות, עדויות כבושות וגרסאות משתנות. מנגד בית המשפט ראה לנכון לתת אמון בעדויות מטעם המשיבה מהן התרשם לחיוב, והעדיף אותן.

ביחס לטענת הקיזוז קבע בית המשפט, כי האחריות להחלפת המצברים הותנתה בכך שהמצברים אכן תקולים, ובהצגת תעודת אחריות בתוקף וחשבונית המעידה על הרכישה מהמשיבה, ביחס לכל מצבר. בית המשפט קבע כי לא הוצגו על ידי המבקשים, במסגרת ההליך שבפניו, תעודות אחריות הנוגעות למצברים התקולים וחשבוניות המעידות על רכישתם מהמשיבה, וכי מדובר במחדל מובהק של המבקשים, הפועל לחובתם.

תחת זאת הציגו המבקשים "תעודות החזרה" שהתקבלו מהלקוחות. ביחס לתעודות אלה קבע בית המשפט כי הן אינן תעודות אחריות כנדרש לפי סעיף 4(ג) להסכם. בנוסף, ביקר בית המשפט את חוסר תום ליבם הדיוני של המבקשים וניסיונם להטעותו, באמצעות הוספתן של תעודות ההחזרה לעותק הנייר של תצהיר עדות המבקש 2, אף שלא צורפו בעת הגשת התצהיר לתיק האלקטרוני של בית המשפט ולמשיבה. בשל כך, קבע בית המשפט, בהחלטת ביניים שניתנה על ידו, כי עותקי תעודות ההחזרה לא יתקבלו כראיה.

בית המשפט הוסיף וקבע כי טענת המבקשים בדבר קיומם של 5,465 מצברים תקולים הועלתה לראשונה בכתב ההגנה המתוקן, בעוד שבכתב ההגנה המקורי נטען לכ-1,600 מצברים תקולים בלבד, וכי לא סופק הסבר משכנע לשינוי זה. בתוך כך, נקבע כי המבקשים לא עמדו בנטל להוכיח את קיומם של מצברים תקולים שהינם באחריות המשיבה, ולא הניחו תשתית ראייתית התומכת בכך שהמצברים שסופקו על ידי המשיבה אכן היו תקולים.

בנוסף, במהלך ההליך, לאחר הגשת כתב ההגנה המקורי (שם נטען ל-1,600 מצברים תקולים) ולפני הגשת כתב ההגנה המתוקן (בו "קפץ" המספר ל-5,465 מצברים תקולים), המבקשים העבירו למחזור את המצברים שהיו ברשותם. בכך למעשה השמידו המבקשים את המצברים התקולים מושא טענת הקיזוז. בית המשפט קבע כי השמדת המצברים מקשה לקבל את גרסת המבקשים לקיומם של מצברים תקולים, באחריות המשיבה, בכמות הנטענת. זאת, בפרט כאשר המצברים הועברו למחזור לפני הגשת כתב ההגנה המתוקן, שבמסגרתו טענו לכמות מצברים תקולים הגדולה פי כמה מזו שנטענה בכתב ההגנה המקורי. בית המשפט אף קבע כי המבקשים לא היו עקביים בגרסתם לגבי הסיבה לפינוי המצברים הנטענים למחזור, ולא קיבל את הסבריהם השונים בעניין זה, שלא נתמכו במסמכים מתבקשים.

לצד האמור, קבע בית המשפט כי אין בתעודות המשלוח וחשבוניות פינוי המצברים של חברת כ-רים שיווק והפצה בע"מ (להלן: חברת כ-רים), אשר פינתה את המצברים עבור המבקשים, כדי להוכיח את קיומם וכמותם של המצברים התקולים שבאחריות המשיבה. זאת, בין היתר, לנוכח קשיים שמצא בעדותו של הנהג מטעם חברת כ-רים שכלל לא ספר את כמות המצברים או בדק את תקינותם, ובשל בחירתם של המבקשים שלא להעיד נציג מוסמך של חברת כ-רים ביחס לחשבוניות שמסרה. בית המשפט אף עמד על כך שלא הוצגה ראיה שהסכומים שצוינו בחשבוניות שסיפקה חברת כ-רים, אכן שולמו, וכי בחשבוניות לא צוינו נתונים בנוגע למועד ביצוע העבודה ולאופן התשלום.

בנוסף, עמד בית המשפט על כך שהמבקשים לא הציגו בדל ראיה לכך שנאלצו לספק ללקוחות מצברים חלופיים וכי שילמו מכיסם את הסכומים הנטענים על ידם.

אשר לטענת המבקשים כי המשיבה הפרה את התחייבויותיה בכך שסיפקה מצברים לא תקינים ולא סיפקה שירות ואחריות ללקוחות, נקבע כי מדובר בטענות בעלמא שלא הוצג מצע ראייתי התומך בהן. בדומה, גם ביחס לטענה לעיכוב של 8 חודשים בהגעת המצברים לישראל ולקיצור חיי המדף של המצברים בשל כך, נקבע כי היא נטענה בעלמא ללא בדל של תימוכין.

לנוכח האמור קיבל בית המשפט את תביעת המשיבה במלואה ודחה את טענות הקיזוז שהעלו המבקשים. בית המשפט חייב על כן את המבקשים לשלם למשיבה סך של 1,855,504 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, וכן חייב את המבקשים בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום של 65,000 ש"ח.

4.על פסק דינו של בית משפט השלום הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי, וביום 8.2.2024 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופטים י' אטדגי, ט' לוי-מיכאלי, ו-א' צימרמן), אשר דחה את הערעור.

בית המשפט המחוזי קבע כי אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שבפסק דינו המנומק של בית משפט השלום, כי ממצאים אלו תומכים במסקנותיו של בית משפט השלום, וכי אין כל טעות שבחוק בפסק דינו. על כן, נקבע כי די בכך לדחות את הערעור בהתאם לתקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות).

למעלה מן הצורך, בית המשפט המחוזי קבע כי אין ממש בטענות שטענו המבקשים בפניו. כך, ביחס לאי צירוף תעודות ההחזרה לתצהירי העדות הראשית, נקבע כי המבקשים התקשו להציג טיעון מדוע יש להכיר בצירופן. בית המשפט הוסיף וקבע כי המבקשים כלל לא נפגעו מכך שבית המשפט סירב לקבל את תעודות ההחזרה כראיה בתיק, שכן בית משפט השלום, למרות האמור, נדרש לתעודות ההחזרה וקבע כי הן אינן בגדר תעודות אחריות שאותן נדרשו המבקשים להציג לפי סעיף 4(ג) להסכם, ומשכך אין בהן כדי לבסס את טענת הקיזוז.

לנוכח האמור דחה בית המשפט המחוזי את ערעור המבקשים וחייב אותם בהוצאות המשיבה בערעור בסך 30,000 ש"ח.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

בקשת רשות הערעור

5.המשיבים, חוזרים בבקשתם על הטיעונים העובדתיים שהושמעו על ידם בפני הערכאות קמא ונדחו.

בנוסף, המבקשים טוענים כי אין בהסכמת הצדדים שלפיה החלפת המצברים מותנית בהצגת תעודות אחריות וחשבוניות, כדי לגרוע מחובתה של המשיבה להחליף מוצר שמודבקת עליו מדבקת אחריות הכוללת את מועד פקיעת האחריות. זאת, לנוכח הוראות סעיף 18א(א1)(2) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הצרכן), הקובע כי לא ידרוש העוסק מהצרכן להציג את תעודת האחריות, כאשר הצרכן הציג לעוסק טובין שמודבקת עליהם מדבקת אחריות תקפה ומקורית. לשיטת המבקשים התניה הקבועה בסעיף 4(ג) להסכם הינה על כן פסולה בהיותה מנוגדת להוראותיו הקוגנטיות של חוק הגנת הצרכן.

6.מעבר לאמור לעיל, המבקשים סבורים כי עניינם נמנה עם אותם מקרים חריגים שבהם יש לקבל את הבקשה ולהעניק רשות ערעור ב-"גלגול שלישי" וזאת כדי למנוע עיוות דין. המבקשים טוענים כי היה ביכולתה של המשיבה לבדוק את מספרם הסידורי של המצברים או את המדבקה המודבקת עליהם, ולאשר כי האחריות חלה, גם מבלי שהמבקשים ימסרו את תעודות האחריות. לשיטתם, המשיבה נהגה כך בעבר, ושינוי מדיניותה עולה לכדי חוסר תום לב והפרת ההסכם בין הצדדים.

7.עוד מלינים המבקשים על כך שהערכאות מטה לא קיבלו את תעודות ההחזרה כראיה. לטענתם, תעודות אלה הוגשו לתיק האלקטרוני של בית המשפט ואך בשל כשל טכני לא הוצגו כראוי. לשיטתם, בית המשפט פסל ראיות אלה שלא בצדק וזאת למרות הפגיעה שנגרמה למבקשים בשל כך. על כן, כך לשיטת המבקשים, יש מקום להתיר את הבאת הראיות כעת, ויש לראות בהן תעודות אחריות לפי סעיף 4(ג) להסכם.

דיון והכרעה

8.לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות, מבלי להידרש לתשובת המשיבה.

9.הלכה היא כי רשות ערעור ב-"גלגול שלישי" תינתן במשורה, במקרים שבהם מתעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים להליך, או מקום שבו מתעורר חשש מפני עיוות דין חמור (ראו, מיני רבים: רע"א 1019/24 שרחה נ' שומאן, פסקה 10 (8.7.2024); רע"א 375/23 מקס מצברים בע"מ (מקסים קוברין) נ' לדיקו בע"מ, פסקה 5 (16.1.2023)). איני סבור כי המקרה דנן עונה על אמות המידה הללו.

פסק דינו של בית משפט השלום הינו מפורט ומנומק ומבוסס על קביעות עובדתיות מובהקות, הנסמכות על התרשמותו הישירה של בית המשפט מהעדויות שבפניו. פסק דינו של בית המשפט המחוזי מאשר את קביעותיו ומסקנותיו של בית משפט השלום. בנסיבות אלו, העניין דנן מגלם מקרה מובהק שבו אין מקום ליתן רשות ערעור במסגרת "גלגול שלישי" (וראו, מיני רבים: רע"א 5183/23 רפפורט נ' החברה לניהול התחנה המרכזית החדשה בת"א 1988 בע"מ, פסקה 8 (18.10.2023)).

10.כאמור לעיל, טענתם המשפטית העיקרית של המבקשים הינה כי סעיף 4(ג) להסכם סותר את הוראות חוק הגנת הצרכן. אף אם היה בטענה זו כדי לעורר שאלה החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, ואף אם היה בה ממש, טענה זו לא הועלתה בפני הערכאות קמא, כך שדינה להידחות ולו מטעם זה בלבד (ראו, למשל: רע"א 2564/23 בן דב נ' צימרמרן, פסקה 16 (18.9.2023).

למעלה מן הצורך אציין כי אף אם טענה זו הייתה נדונה לגופה, ואפילו הייתה מתקבלת, הרי שאין בה כדי לשנות את התוצאה. זאת, נוכח קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה אף אם תעודות ההחזרה היו מתקבלות כראיה, היה קושי לשייך אותן למשיבה ולהסיק מהן את כמות המצברים התקולים שבאחריותה. גם בטעם זה יש כדי להצדיק את דחיית הבקשה (ראו: רע"א 4443/22 פרץ נ' שוחט, פסקה 19 (7.8.2022)).

בנוסף, ואף זאת למעלה מן הצורך, אציין כי טענתם של המבקשים לפיה על מערכת היחסים בין המבקשת לבין המשיבה חל חוק הגנת הצרכן, הינה, לגופה, טענה שאין לקבלה.

הגדרת צרכן, בסעיף 1 לחוק הגנת הצרכן, היא: "מי שקונה נכס או מקבל שירות מעוסק במהלך עיסוקו לשימוש שעיקרו אישי, ביתי או משפחתי". הפסיקה אמנם הכירה בכך כי בנסיבות מסוימות גם לקוחות עסקיים עשויים להיכלל בהגדרה זו. כך לדוגמא, נקבע כי לקוחות "עסקיים" של חברה המספקת שירותי סלולר (וביניהם עמותות, אגודות, ועסקים קטנים וזעירים המחזיקים בתעודת עוסק מורשה או תעודת עוסק פטור), העושים בשירותי הסלולר שימוש שעיקרו אישי ופרטי, ואשר יש יסוד להניח כי פערי הכוחות המובנים בינם לבין החברה אינם שונים מפערי הכוחות הקיימים במצב הצרכני הטיפוסי העומד בבסיס חוק הגנת הצרכן, חוסים תחת הגדרת "צרכן" (רע"א 4159/21 חברת פרטנר תקשורת בע"מ נ' כרמי, פסקאות 29-26 (29.5.2023)).

בענייננו, עסקינן בהתקשרות עסקית מובהקת בין יבואן טובין לבין קמעונאי, המפעיל מספר סניפים, המוכר את אותם טובין ומתקינם. הטענה כי גם כאשר מדובר בהתקשרות מסוג זה, עדיפות נטענת בכוח הכלכלי של הגורם המוכר על פני הגורם הרוכש, יש בה כדי להחיל את חוק הגנת הצרכן על מערכת היחסים המסחרית הנ"ל, הינה טענה חסרת בסיס.

11.באשר לעניין אותן תעודות החזרה והחלטתו של בית משפט השלום שלא לקבלן, מקובלת עלי הנמקתו של בית המשפט המחוזי.

יצוין כי המבקשים טענו כי בידיהם ראיה חדשה המלמדת כביכול שהמסמכים כן צורפו לתצהיר במסגרת ההגשה המקוונת ב"נט המשפט" ולא נקלטו בשל תקלה טכנית. ברם, טיעון זה, מעבר לכך שאין בו כדי להועיל מהטעם שהובהר על ידי בית המשפט המחוזי, לא נסמך על בקשה מתאימה להגשת ראיות נוספות בערעור, ולו משום כך דינו להידחות.

12.סיכומו של דבר: הבקשה נדחית בזאת. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.