רע"א 1896/12 מטרת מיזוג חברות בע"מ נ. אולטרה שייפ מדיקל

1.

מונחת לפני בקשה מטעם משיב 2 (להלן: גורביץ) לחילוט עירבון, אשר הופקד על ידי המבקשות כתנאי לקבלת סעד זמני.

2.

בין גורביץ לבין משיבה 1 (להלן: אולטרה) נחתם הסכם התקשרות, ולפיו יוקצו לגורביץ 24.99% ממניות אולטרה תמורת 4 מיליון דולר. הסכם ההתקשרות אושר על ידי דירקטוריון אולטרה. המבקשות הגישו לבית המשפט המחוזי תביעה כנגד אולטרה, הדירקטורים שלה וגורביץ. לטענתן, הסכם ההתקשרות לא קיבל את האישורים המתאימים באורגנים של אולטרה. בנוסף העלו המבקשות טענות שונות כנגד התנהלות נושאי המשרה של אולטרה סביב אישור ההסכם.

יחד עם ההליך העיקרי הגישו המבקשות בקשה דחופה למתן צו מניעה זמני, כדי למנוע מאולטרה להקצות לגורביץ את המניות. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה למתן צו מניעה זמני, והמבקשות הגישו בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. ביום 5.4.2012 נעתרתי לבקשה, והוריתי כי המניות שבמחלוקת יוּשבו לחברה ויוחזקו בידהּ עד להכרעת בית המשפט המחוזי בתובענה העיקרית. כתנאי למתן הסעד הוריתי למבקשות להפקיד עירבון בסך 250,000 ₪. העירבון הופקד והסעד הזמני נכנס לתוקף.

ביום 16.7.2012 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בהליך העיקרי. התביעה נדחתה. נקבע כי הקצאת המניות לגורביץ נעשתה כדין, וכי לא נפל פגם בהתנהלות נושאי המשרה של אולטרה. עקב כך פקע תוקפו של הסעד הזמני שניתן למבקשות בבית משפט זה. מכאן הבקשה שלפניי של גורביץ לחילוט העירבון.

3.

במסגרת הבקשה טוען גורביץ כי הסעד הזמני שניתן לטובת המבקשות גרם לו נזקים כבדים. לדבריו, כתוצאה ממתן הסעד השתלטו המבקשות על אולטרה, ביצעו בה פעולות בלתי-הפיכות וסיכלו הלכה למעשה את הסכם ההתקשרות המקורי בין גורביץ לבין אולטרה. לשיטת גורביץ, בקשת הסעד הזמני לא הייתה סבירה בנסיבות העניין, ולוותה בהצגת מצג כוזב מצד המבקשות כלפי בית המשפט.

4.

תקנה 371(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת:

פקע הצו הזמני יהיה בית המשפט הדן בתובענה רשאי, לאחר שנתן לצדדים הנוגעים בדבר הזדמנות להשמיע את טענותיהם, להורות על חילוט העירבון, כולו או מקצתו, בין לפני מתן פסק הדין ובין לאחריו, לטובת מי שאליו מופנה הצו, אם ראה כי נגרמו לו נזק או הוצאות עקב מתן הצו, וכי הבקשה לא היתה סבירה בנסיבות הענין; חילוט העירבון אינו מותנה בהוכחת גובה הנזק שנגרם.

לשון התקנות ברורה: בקשה לחילוט עירבון תידון בפני "בית המשפט הדן בתובענה". ה"תובענה", כלשון מחוקק המשנה, היא התובענה העיקרית שהוגשה לבית המשפט המחוזי. מכאן שהסמכות העניינית במקרה דנא לדון בבקשה לחילוט מסורה לבית המשפט המחוזי, שכן הוא זה שדן בתובענה העיקרית. טעם הדבר הוא מובן: בידי בית המשפט שדן בתובענה העיקרית מצויים הכלים המתאימים לברר את השאלות – כערכאה ראשונה, שההכרעה בהן דרושה לשם קבלת החלטה בעניין חילוט העירבון. העובדה הדיונית שערכאת הערעור התערבה בשלב מקדמי במשפט, וקבעה כי יש מקום להעניק צו זמני עם עירבון, איננה משנה את התמונה לפיה הערכאה שבפניה התנהלה התובענה – היא המתאימה לדון בבקשה לחילוט עירבון. כך גם ניתן לשמור על זכותו של צד, שאיננו מרוצה מהתוצאה, להגיש בקשת רשות ערעור.

5.

לנוכח האמור, ומתוקף סמכותי לפי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הנני מורה על העברת הבקשה לדיון בפני בית המשפט המחוזי.