רע"א 212-24 רע"א 212-24

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ש' ליבוביץ) מיום 1.8.2023 בת"א 33496-09-17, בה התקבלה באופן חלקי בקשת המבקש להוספת ראיות.

1.ביום 13.9.2017 הגיש המבקש תביעה נגד המשיב לבית המשפט המחוזי בירושלים, בטענה כי המשיב מסרב לשלם לו את הכספים המגיעים לו בתמורה להשקעותיו בפרויקטים שונים אותם קידם המשיב.

2.לאחר שהושלמו ההליכים המקדמיים בין הצדדים והוגשו ראיותיהם, הגיש המבקש ביום 4.6.2023 בקשה להוספת ראיות. בבקשה עתר המבקש לצירוף של הקלטות ותמלילים של שיחות שהתקיימו ביום 5.4.2012 וביום 11.5.2021 בינו לבין גב' פרידה ליכט (להלן: פרידה) ובעלה המנוח – אשר על פי הנטען ניהלו אף הם קשרים עסקיים עם המשיב והשקיעו באותם פרויקטים נושא התביעה (להלן: השיחות מיום 5.4.2012 ו-השיחות מיום 11.5.2021, בהתאמה). המבקש הבהיר, בנמקו את הבקשה, כי בשיחות נאמרו על ידי פרידה אמירות ספונטניות, משוללות כל מניע, המלמדות על התנהלות המשיב בפרויקטים נושא התביעה; מוכיחות את שיטת הפעולה בה נקט המשיב; ומחזקות את גרסתו של המבקש.

באשר לעיתוי בו הוגשה הבקשה, ציין המבקש כי בתחילה הוא היה מעוניין להימנע מחשיפת השיחות הללו בשל רגישותן, שכן יש בהן פן פלילי הנוגע לא רק למעשי המשיב אלא גם למעשיהם של אחרים; ומאחר שהן הוקלטו על ידיו ללא ידיעתה של פרידה וחשיפתן עלולה לפגוע בשיתוף הפעולה עמה. עם זאת, משהבין כי גרסתו זקוקה לתמיכה בראיות מחזקות, הוא החליט להגישן חרף האמור.

3.לאחר שהוגשה תשובת המשיב, ניתנה ביום 1.8.2023 החלטה המקבלת את הבקשה באופן חלקי. בכל הנוגע לשיחות מיום 5.4.2012 דחה בית משפט קמא את הבקשה. זאת, מהטעם שבמסגרת תצהיר גילוי המסמכים שנתן המבקש ביום 28.3.2018 הוא הצהיר כי מצויה בחזקתו "קלטת שיחה של התובע עם ה"ה פרידה והארי ליכט (חסוי)". בית המשפט הדגיש כי על פי הפסיקה, כאשר בעל דין מצהיר בתצהיר גילוי המסמכים מטעמו כי מסמך מסוים הוא "חסוי", הוא מנוע מלעשות בו שימוש במהלך המשפט. על כן, קבע בית המשפט כי משהצהיר המבקש שהקלטת שבידיו היא חסויה, הוא גילה בכך את דעתו כי הוא אינו מתכוון להגישה כראיה לצורך הוכחת תביעתו. בית המשפט סבר כי די בכך כדי לדחות את בקשתו בכל הנוגע לקלטת השיחות מיום 5.4.2012. מעבר לדרוש, הוסיף בית משפט קמא כי המבקש כלל לא ציין בבקשתו להוספת ראיות את העובדה שבמסגרת ההליכים המקדמיים הוא סיווג את קלטת השיחות מיום 5.4.2012 כחסויה, ולא טען כי חרף האמור הוא רשאי להסיר את החיסיון בשלב זה.

באשר לשיחות מיום 11.5.2021 (המאוחרות לתצהיר גילוי המסמכים מטעם המבקש), נעתר בית משפט קמא לבקשה. הוא ציין תחילה כי הקלטת השיחות הייתה בידי המבקש מיום 11.5.2021, כך שלא הייתה כל מניעה להגישה בשלבים מוקדמים יותר, עובר להגשת ראיות המשיב. כן צוין כי המבקש לא נתן כל הסבר מניח את הדעת לעיכוב שחל בהגשת ההקלטה; וכי אין כל הצדקה לכך שתובע ימתין עד להגשת ראיות הנתבע, ורק אם ימצא כי גרסתו אינה מבוססת דיה, יערוך "מקצה שיפורים" באמצעות הגשת ראיות נוספות.

לצד זאת, קבע בית המשפט כי טענת המבקש לפיה מדובר בראיה רלוונטית שיש לה חשיבות רבה להוכחת תביעתו לא נסתרה; וכי על אף האיחור בהגשת הבקשה, היא הוגשה בטרם החלה שמיעת הראיות. לאור מכלול האמור, התיר בית המשפט את הגשת הקלטת השיחות מיום 11.5.2021 ותמלולן.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

4.לטענת המבקש, בית משפט קמא שגה בכך שדחה את בקשתו ביחס להקלטת השיחות מיום 5.4.2012. זאת, הואיל ומדובר בראיה רלוונטית שהיא חיונית לבירור האמת, ובשים לב לכך שהבקשה הוגשה בשלב מוקדם יחסית של ההליך – בטרם החל שלב ההוכחות.

בכל הנוגע לקביעתו של בית המשפט לפיה בתצהיר גילוי המסמכים מטעמו הצהיר המבקש כי מדובר בראיה חסויה, נטען בין היתר כי הקלטת שהוזכרה בתצהיר גילוי המסמכים אינה אותה הקלטת שהמבקש עותר להגישה בשלב זה. כן נטען כי גם לו היה מדובר באותה קלטת, עדיין לא היה מקום לשלול מהמבקש את האפשרות להגישה. זאת שכן התמשכות ההליכים בתיק והתפתחות גרסאות המשיב הביאו למיקוד הפלוגתות העובדתיות אותן יש לבררן; ואך טבעי הוא שיתאפשר למבקש להציג ראיות בהתאם לכך – אף כאלה שלא היה ברור שהן נחוצות בתחילת ההליך.

עוד מוסיף המבקש כי העובדה שהמשיב בחר שלא לבקש לעיין בקלטת שנזכרה בתצהיר גילוי המסמכים ולא העלה טענות נגד ה"חיסיון" הנטען, מהווה טעם נוסף המצדיק להתיר את הגשתה.

לבסוף, טוען המבקש כי הפסיקה אליה הפנה בית המשפט – לפיה בעל דין הטוען לחיסיון של מסמך מנוע מלעשות בו שימוש כראיה בהמשך ההליך – איננה רלוונטית לענייננו.

5.לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות אף ללא צורך בתשובת המשיב. ההחלטה נושא בקשת רשות הערעור דנן, שעניינה במתן היתר להגשת ראיות נוספות, היא מסוג ההחלטות הדיוניות המובהקות בהן מוקנה לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב. בהתאם, ככלל תימנע ערכאת הערעור מלהתערב בהחלטות מסוג זה, אלא במקרים חריגים (ראו מני רבים: רע"א 5727/23 אייש נ' ארביב, פסקה 10 (6.9.2023); רע"א 8597/21 יעקב נ' נבואני, פסקה 14 (21.2.2022)). אינני סבורה כי המקרה שלפניי נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות.

6.ראשית, כפי שציין בית משפט קמא, הפסיקה קבעה זה מכבר כי "בעל דין המכתיר מסמך מסוים בתצהיר גילוי המסמכים מטעמו כ'חסוי' לא יוכל לעשות בו שימוש במהלך המשפט" (רע"א 5982/16 ק.ב. גורמה ויזמות בע"מ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, פסקה 8 (15.9.2016). ראו גם: רע"א 5422/12 פינקלשטיין נ' הפול – המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ, פסקה 6 (12.8.2012); רע"א 3670/19 פלוני נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פסקה 8 (28.7.2019); רע"א 4263/19 פלוני נ' קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פסקה 7 (4.9.2019)).

סיווגו של מסמך כ"חסוי" הוא החלטה משפטית בעלת משמעות, שנתונה למי שהמסמך מצוי בחזקתו. הצד המבקש לחסות את המסמך, מצהיר בכך כי על אף שמדובר במסמך רלוונטי – קרי מסמך שעשוי אולי להועיל בהכרעה בהליך, ובכלל זה עשוי להועיל לצד שכנגד, הוא אינו מתכוון לגלות את תוכנו. אכן, הצד שכנגד רשאי לכפור בסיווג הזה ולבקש לחלוק עליו. אולם כל עוד הוא לא עשה כן – הצד שכנגד מודע לקיומו של המסמך אולם הוא אינו רשאי להיחשף לאמור בו.

משכך, להחלטה לעמוד על חיסיון תוכנו של המסמך יש משמעות מבחינת הצד האחר בהליך ומבחינת כמות המידע העומדת לרשותו. אין מקום להתיר לצד שמלכתחילה עמד על סיווג המסמך כ"חסוי", לשנות את עמדתו רק משום שגילה בדיעבד שהוא עצמו זקוק לו וכי גילוי המסמך הוא הכרחי מבחינתו. מתן אפשרות כזו יאפשר לצדדים להליך לעשות שימוש אסטרטגי ומשתנה בסיווג – קרי להחליט אם לגלות מסמך אם לאו בהתאם לאינטרס העצמי המשתנה שלהם ולא בהכרח בהתאם לאופיו של המסמך.

בענייננו, בתצהיר גילוי המסמכים של המבקש מיום 28.3.2018 הוא הצהיר כי בין המסמכים המצויים בחזקתו ישנה קלטת של שיחה שהתקיימה בינו לבין פרידה ובעלה המנוח, כאשר לצידה צוין בסוגריים "חסוי". על כן, לא יכול המבקש – לאחר שכבר הוגשו ראיות המשיב וההליך מצוי ערב שלב ההוכחות – לבקש להגיש כראיה את אותה הקלטת שיחה אשר לגביה הוא טען במסגרת ההליכים המקדמיים כי היא חסויה. זאת, אף מבלי שניתן כל טעם מבורר שעשוי להצדיק זאת. מדובר בהתנהלות שאיננה ראויה וצדק בית המשפט בהחלטתו שלא להתירה.

אומנם, לטענת המבקש הקלטת שאליה הוא התייחס בתצהיר גילוי המסמכים איננה אותה הקלטה של השיחות מיום 5.4.2012. ואולם, מעבר לעובדה שטענה זו לא הועלתה על ידי המבקש במסגרת ההליך בבית משפט קמא (על אף שהייתה לו הזדמנות לעשות כן בתגובתו לתשובת המשיב לבקשה להוספת ראיות); הרי שגם במסגרת הבקשה שלפניי הועלתה הטענה בעלמא. המבקש לא הבהיר לאיזו קלטת הוא כן התייחס בתצהיר גילוי המסמכים, ומדוע לא גילה על אודות קיומה של הקלטת השיחות מיום 5.4.2012.

על כן, ומשאין חולק כי הקלטת השיחות מיום 5.4.2012 הייתה בידי המבקש במועד בו ניתן תצהיר גילוי המסמכים – אני סבורה כי צדק בית משפט קמא בהנחתו כי הקלטת שנזכרה בתצהיר ושלגביה נטען כי היא חסויה, היא אותה קלטת של השיחות מיום 5.4.2012 אותה מעוניין המבקש להגיש כעת. גם טענתו של המבקש כי המשיב לא ביקש לעיין בקלטת ולא טען נגד חסיונה – אין בה כדי להועיל לו.

7.מעבר לכך, אף לו הייתי מקבלת את טענת המבקש כי הקלטת שנזכרה בתצהיר גילוי המסמכים מטעמו איננה הקלטת אותה הוא מבקש להגיש עתה, גם אז לא היה מקום להיעתר לבקשתו. בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, בעל דין שאינו מגלה מסמך שיש לגלותו, אינו רשאי להגיש את המסמך כראיה מטעמו אלא ברשות בית המשפט לאחר שנוכח כי היה לאותו בעל דין הצדק סביר למחדלו (ראו: תקנה 114א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אשר חלות על ההליך נושא הבקשה דנן. הוראה דומה מופיעה גם בתקנה 60(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018)).

בענייננו כאמור, המבקש אינו חולק על כך שקלטת השיחות מיום 5.4.2012 הייתה בחזקתו במועד בו ניתן תצהיר גילוי המסמכים (ואף זמן רב לפני כן). על כן, אף אם נניח שהקלטת שנזכרה בתצהיר גילוי המסמכים מטעם המבקש אינה אותה הקלטה של השיחות מיום 5.4.2012 אותה הוא מבקש להגיש כעת – הרי שהמבקש לא הציג כל נימוק שיש בו כדי להצדיק את מחדלו לגלות על אודות קיומה של ההקלטה בתצהיר גילוי המסמכים. גם מטעם זה לא ראיתי מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא.

8.בקשת רשות הערעור נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה – אין צו להוצאות.