רע"א 23866-08-24 רע"א 23866-08-24

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט ע' כהן) בת"א 31384-07-24 מיום 04.08.2024 (להלן: ההחלטה). בגדרה של ההחלטה, דחה בית משפט קמא את בקשות המבקשת למתן סעדים זמניים, בנוגע לנכסים השייכים, לטענתה, לחברה משותפת; כן למינוי כונס נכסים זמני על נכסיה.

רקע והשתלשלות ההליכים

1.בתמצית, על פי הנטען בכתב התביעה, המבקשת היא חברה פרטית, שעיקר עיסוקה בגידול, אחסנה ושיווק של תוצרת חקלאית; משיבה 1 היא חברה פרטית שעיסוקה העיקרי הוא ביצוע עבודות עפר; משיב 2 הוא הבעלים של משיבה 1; משיב 3 הוא חקלאי, אביו של משיב 2; ומשיבה 4 היא חברה שהוקמה על-ידי המבקשת ומשיבה 1, כאשר כל אחת מהן מחזיקה מחצית מהמניות והזכויות בה (להלן: החברה המשותפת). לפי הנטען, החברה המשותפת הוקמה לצורך הוצאתו לפועל של הסכם שנכרת בעל-פה בין הצדדים, לשיתוף פעולה בדבר גידולים חקלאיים, ובהם גידולי בצל ותפוחי אדמה במושב תלמים (להלן: הגידולים בתלמים), וגידולים נוספים במושב בית הגדי. בעיקרם של דברים, נטען, כי המשיבים אספו את הגידולים, מכרו אותם, וסרבו לשלם למבקשת את חלקה.

2.הבקשה שלפניי מצטרפת לשורה ארוכה של הליכים משפטיים, שהתנהלו, וחלקם עודם מתנהלים, בין הצדדים בפני ערכאות שונות, על רקע סכסוך זה. הליכים אלו, עומדים גם ברקע להליך דנן, ומשכך יתוארו בתמצית אך הסוגיות הרלוונטיות לענייננו.

עובר להגשת התביעה דנן, המבקשת הגישה תביעה נגד משיבים 1 ו-3, לבית משפט השלום באשדוד (ת"א 52795-05-24), בגדרה עתרה למתן צו מניעה זמני, הנוגע אף הוא לגידולים בתלמים. ביום 17.06.2024, ניתן תוקף של החלטה להסכם פשרה בין הצדדים (כבוד השופטת ר' סלע), לפיו, בין היתר, הגידולים בתלמים יטופלו על-ידי משיב 3, תוך שסוכם מנגנון לאיסופם ומכירתם (להלן: הסכם הפשרה). בהמשך, בהתאם להסכמות הצדדים, התביעה נמחקה.

זאת ועוד, משיבה 1 הגישה בקשה להטלת עיקולים זמניים נגד המבקשת, לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (ת"א 49640-05-24), בדבר הגידולים במושב בית הגדי. ביום 23.05.2024 ניתן סעד ארעי (כבוד השופט ג' גדעון) כמבוקש (להלן: הסעד הארעי); אך זה בוטל ביום 26.05.2024, משניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים, לפיה הוסדר הטיפול בגידולים האמורים. מלבד האמור, ביום 20.06.2024, הגישו משיבה 1 ומשיב 2 תביעה נגד המבקשת (ת"א 38659-06-24) לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בדבר גידולים שנטען כי הם משותפים.

החלטת בית משפט קמא

3.ביום 14.07.2024 הוגשה התביעה מושא ההליך דנן. בכתב התביעה, התבקש להורות על ביטול או שינוי הסכם הפשרה, בשל הפרתו על-ידי המשיבים; לקבוע כי הגידולים בתלמים שייכים לחברה המשותפת, וכי המבקשת זכאית למחצית מהם או לתמורה בגינם; להורות על מתן חשבונות מהמשיבים בקשר לגידולים בתלמים; לפסוק פיצויים בגין הנזקים הנטענים בדבר הגידולים בתלמים, וכן בדבר הנזקים הנטענים שנגרמו למבקשת בשל הסעד הארעי; לחייב את משיב 3 בחלק מסכום הפיצוי; ולקבוע כי משיב 2 הפר את חובת האמונים שלו כדירקטור בחברה המשותפת.

4.הבקשה שלפניי, כאמור, עניינה החלטת בית משפט קמא שדחתה שתי בקשות שהוגשו על-ידי המבקשת למתן סעדים זמניים. כך, התבקש לאסור על המשיבים למכור את הגידולים בתלמים; ולקבוע שהמכירה תבוצע תחת פיקוחו של כונס נכסים זמני, כאשר התמורה תופקד בקופת בית המשפט עד להכרעה בתביעה (להלן: הבקשה הראשונה). נטען, כי הסעד נדרש על מנת להגן על זכויות החברה המשותפת, אשר לא הייתה צד להסכם הפשרה. בהמשך, ועוד טרם הוכרעה הבקשה הראשונה, הגישה המבקשת בקשה נוספת בה עתרה למינויו של כונס נכסים זמני על כלל נכסיה של החברה המשותפת, וזאת נוכח החשש שמא הגידולים בתלמים והתמורה בגינם 'יועלמו' על-ידי המשיבים (להלן: הבקשה השנייה). במסגרת החלטת בית משפט קמא מיום 18.07.2024 בבקשה השנייה, קבע כבוד השופט ע' כהן, כי הצדדים יודיעו אם הצליחו להגיע להסכמה בדבר הבקשה (להלן: ההחלטה מיום 18.07.2024) – ומשלא הושגה הסכמה, ניתנה החלטת בית משפט קמא, בגדרה נדחו שתי הבקשות, כמפורט להלן.

5.תחילה, נקבע כי דין שתי הבקשות להידחות מחמת שיהוי. זאת, שכן בכל הנוגע לגידולים בתלמים, המבקשת הגישה לראשונה בקשה למתן סעדים זמניים בעניין ביום 22.05.2024, בגדרי ההליך שהתנהל לפני בית משפט השלום באשדוד, המצוין לעיל. הוטעם, כי חרף כך שעוד אז התעורר הצורך במתן הסעדים, אלו הוגשו אך בגדרי ההליך דנן – בימים 12.07.2024 ו-18.07.2024. זאת ועוד, נקבע כי "עצם העובדה שהוגשה כבר בקשה ולאחר דיון, בהסכמה, נקבע מנגנון לטיפול בגידולים בתלמים, מונעת מהתובעת להגיש בקשה נוספת לסעדים זמניים באותו עניין, כל עוד ההסכמה לא בוטלה".

6.בנוסף, ומבלי לקבוע מסמרות, קבע בית משפט קמא כי סיכויי התביעה נמוכים ביחס לשלושת סוגי הסעדים שהתבקשו – ביטול או שינוי הסכם הפשרה; הנזק הנטען בשל הסעד הארעי; ויתר הסעדים שהתבקשו בכתב התביעה (להלן: הסעדים הנוספים). ראשית, הוטעם כי היה על המבקשת להגיש את בקשת ביטול הסכם הפשרה לבית משפט השלום באשדוד, שנתן לו תוקף של החלטה. כמו כן צוין, כי בית המשפט לא שוכנע שההסכם הופר; שנית, הובהר כי הסעדים הנוספים נוגעים לזכויות נטענות של החברה המשותפת, ומשהמבקשת מחזיקה במניותיה, הרי שהיה עליה להגיש בקשה להגשת תביעה נגזרת; ושלישית, הודגש כי לא נמצאה ראיה לנזקים הגבוהים הנטענים ביחס לסעד הארעי, וכי אין בעצם ביטולו, בהסכמת הצדדים, כדי ללמד על כך שהסעד לא היה ניתן ממילא, לו הייתה ניתנת החלטה לגופו של עניין. כמו כן נקבע, כי יש להגיש את הבקשה לערכאה שנתנה את הסעד הארעי, בהתאם לכתב הערבות או הערובה שהופקדו להבטחת הנזקים שייגרמו, אם ייגרמו, כתוצאה ממתן הסעד הארעי.

7.בכל הנוגע למאזן הנוחות נקבע, כי המבקשת לא עמדה בנטל להוכיח שזה מוטה לטובתה. כן הוטעם, כי ממילא הנזק שעלול להיגרם למבקשת הוא לכל היותר כספי, כך שאף אם התביעה תתקבל, תוכל המבקשת לתבוע את נזקיה מהמשיבים.

בקשת רשות הערעור

8.בגדרי הבקשה שלפניי, מתבקש "ליתן רשות ערעור, לדון בבקשה כרשות ערעור, לקבל את הערעור, ולהורות על ביטול החלטת בית המשפט קמא, ולהורות על מתן סעד זמני ו/או למנות כונס נכסים למשיבה 4 [...] לחילופין ו/או בנוסף, מבוקש להורות בדחיפות לבית המשפט קמא לקיים דיון נוסף, בבקשת המבקשת למתן סעדים זמניים [...] במסגרת זו, יתבקש בית המשפט הנכבד של ערעור ליתן סעד לעיכוב מנגנון מכירת היבול, או לקבוע מנגנון להפקדת כל הכספים, כתוצאה ממכירת היבול, בנאמנות, עד להכרעה בערעור". בפתח הדברים, הובהר כי הבקשה ממוקדת בגידולים בתלמים בלבד.

9.בעיקרם של דברים, ממקדת המבקשת את עיקר השגותיה לעניין קביעותיו של בית משפט קמא בנוגע לסיכויי התביעה; ותוך שמודגש בבקשה, כי הגידולים בתלמים שייכים לחברה המשותפת.

כך ביחס לקביעת בית משפט קמא בדבר הסמכות לדון בבקשה לביטול הסכם הפשרה נטען, כי מלבד טענת המבקשת להפרתו, נפל בהסכם פגם חמור, הנובע מכך שמנהלה של המבקשת לא הסכים למנגנון שנקבע בגדרו; כי ההסכמות היו זמניות בלבד, עד להגשת תביעות הדדיות; כי החברה המשותפת לא הייתה צד להסכם, ולכן ניתן לקבוע מנגנון חדש; כי לפי הפסיקה, יש להגיש תובענה לביטול הסכם פשרה לאותו בית משפט שנתן תוקף של החלטה להסכם, רק במקרה של פגם ברצון ולא במקרה של הפרת ההסכם. כך, שאין לבית משפט השלום באשדוד כל יתרון על פני בית משפט קמא, משלא נדרש בירור עובדתי מורכב באשר לרקע חתימת ההסכם.

עוד משיגה המבקשת על קביעת בית משפט קמא בדבר הסמכות לדון בנזקים שנגרמו לה בשל הסעד הארעי. נטען, כי על פי תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, קיים הסדר ממצה ביחס להשבת ערובה בלבד; זאת, בשונה מההסדר שהיה קבוע בתקנה 371 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. משכך נטען, כי ניתן להגיש תביעת נפרדת לפיצויים, ואין חובה לפנות לערכאה שנתנה את הסעד הארעי.

לעניין הסעדים הנוספים, לשיטת המבקשת, נתונה לה זכות להגיש תביעה אישית נגד המשיבים בעילה של קיפוח. בהקשר זה הודגש, כי מדובר בחברה פרטית, המהווה שותפות בין שתי בעלות מניות. לשיטתה, היא "זכאית אישית" למחצית מכלל ההכנסות המתקבלות ממכירת יבול החברה המשותפת.

10.מלבד האמור נטען, כי בית משפט קמא, למעשה, קיבל את הבקשה למינוי כונס נכסים זמני בהחלטתו מיום 18.07.2024, אך דחה אותה ביום 04.08.2024, מבלי שהסתמך על עדויות או ראיות הצדדים, כאשר "לא היה מקום לסטות מההחלטה הראשונית". לשיטת המבקשת, אין לחברה המשותפת נציג מוסמך, המייצג גם את האינטרסים שלה, כאשר המשיבים מסרבים לכנס אסיפת בעלי מניות על מנת לדון בכך – ובשל כך מבוקש הסעד של מינוי כונס נכסים זמני.

דיון והכרעה

11.לאחר עיון בבקשה ונספחיה, מצאתי כי דינה להידחות.

12.בהתאם להוראות סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, בית משפט זה ייעתר לבקשה למתן רשות ערעור על 'החלטה אחרת' רק אם שוכנע, כי "[...] אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה". משום כך, ככלל, יש לברר את טענות הצדדים על החלטות אחרות שניתנו במהלך הדיון, אגב הערעור על פסק הדין כולו; ואילו החריג לכך הוא מצב בו נדרש הדבר באופן מידי, להמשך ניהולו של ההליך באופן מלא והוגן (ראו, מיני רבים: רע"א 3170/24 רויכמן נ' קפיטל פוינט בע"מ ו-10 אח', פסקה 18 (14.08.2024)).

זאת ועוד, הלכה כי לערכאה הדיונית נתון שיקול דעת רחב בעניינים הנוגעים לסעדים זמניים, בין היתר בשל התרשמותה הישירה מהצדדים שבפניה (רע"א 1227/24 צרפתי צבי ושות' חברה לבניין לקבלנות בע"מ נ' גמול יהוד בע"מ, פסקה 39 (19.02.2024)). כפועל יוצא מכך, התערבות ערכאת הערעור בהחלטות מסוג זה תיעשה במקרים חריגים בלבד, בהם להכרעה בסעד הזמני יש השפעה בלתי הפיכה או מהותית על זכויות הצדדים (1400/24 חברת סנטר המושבה 975 נ' מנהל מס ערך מוסף, פסקה 11 (11.04.2024); רע"א 6449/23 רוקח נ' תושבי נוב – אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית בע"מ, פסקה 16 (26.09.2023), והאסמכתאות שם (להלן: עניין רוקח)).

הבקשה שלפניי לא כוללת טעם מבורר בעטיו יש ליתן רשות ערעור, על-פי אמת המידה המתוארת לעיל. הבקשה מעלה, בעיקרו של דבר, טענות ערעוריות על החלטת בית משפט קמא בעניין סיכויי התביעה, ודי בכך כדי לדחותה. יובהר כי אף בחינת טענות המבקשת בהתאם לאמת המידה, לא מעלה כי ההחלטה תסב לה נזק בלתי הפיך, שאינו ניתן לתיקון באמצעות פיצוי כספי. זאת, שכן כאמור בהחלטת בית משפט קמא, באי מתן סעדים אלו למבקשת עלול להיגרם נזק כספי גרידא, כך שאף אם תביעתה תתקבל, היא תוכל לתבוע בסיום ההליך את נזק זה מהמשיבים. משכך, לא מצאתי כל הצדקה ליתן רשות ערעור.

13.למעלה מן הצורך אציין, כי אף בחינת טענות המבקשת, לגופן, מובילה לטעמי לאותה מסקנה. כפי שנקבע בהחלטת בית משפט קמא, בבחינת השיקולים בדבר מאזן הנוחות, הרי המדובר בענייננו בנזק כספי גרידא, כך שעל פני הדברים, לא עלה בידי המבקשת להוכיח מדוע זה נוטה דווקא לטובתה.

14.אף בבחינת סיכויי התביעה, ומבלי לקבוע דבר ביחס להליך העיקרי שעוד ידון בין הצדדים, הרי שבעת זו ניצבות בפני המבקשת מספר משוכות לא מבוטלות – שעה שברקע הדברים, עומד הוא הסכם פשרה שגובש בין הצדדים, ואף קיבל תוקף של החלטה שיפוטית, וביטולו מותנה, בקיומו של פגם או הפרה, תוך הוכחת "טעם מיוחד, כבד-משקל ומשכנע" (רע"א 5954/21 פלונית נ' פלוני, פסקה 15 (05.09.2021)) – טענות אשר בעת זו טרם בוססו. כך גם בכל הנוגע להוכחת 'הנזקים הגבוהים' שנגרמו לה, לטענתה, בשל הסעד הארעי – כפי שקבע בית משפט קמא, בעת זו לא הובאו מטעם המבקשת די ראיות לכך. ביחס לסעדים הנוספים, לא מצאתי כי נדרש לדון בשלב זה בקביעות בית משפט קמא בדבר מנגנון הגשת התביעה – אולם, ממילא, ככל שבפי המבקשת טענות המושתתות על הסרת קיפוח ומתן סעדים מתאימים בעניין, ברי כי יהיה עליה לבסס תביעתה במישור זה בהתאם לתנאים הקבועים בדין בפסיקה. לצד כל אלו, אף השיהוי שדבק בהגשת הבקשה עומד למבקשת לרועץ, ולו מן הטעם שיש בו, כשלעצמו, כדי לשמוט את הקרקע תחת טענת הדחיפות המצדיקה מתן סעדים זמניים כמבוקש.

15.עוד מצאתי לציין, למען בהירות הדברים ושלמות התמונה – כי בניגוד לטענת המבקשת, בקשתה למינוי כונס נכסים זמני לא התקבלה בהחלטת בית משפט קמא מיום 18.07.2024. אלא, כפי שצוין כבר לעיל, כל שקבע בית משפט קמא ביחס לבקשתה זו, היא כי הצדדים יודיעו האם קיימת ביניהם הסכמה בנדון, ובהעדרה – תוגש עמדתו של כל צד בנפרד. משלא התקבלה הסכמה כאמור, דחה בית משפט קמא, גם בקשה זו, במסגרת ההחלטה נושא הבקשה דנא. כך או כך, מינויו של כונס נכסים זמני הוא ממילא סעד חריג, לו יעתר בית משפט קמא במקרים חריגים בלבד, ובמשורה (ראו, למשל: רע"א 9911/01 טלפז תדלוק והשקעות בע"מ נ' פז חברת נפט בע"מ פ"ד נו(6) 550, 555 (2002); וכן ראו: רע"א 5302/20 קבוצת אלירן בע"מ נ' שלם, פסקה 15 (27.08.2020)).

16.סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית, אפוא.

17.משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.