רע"א 2700/15 רמונה קשמה (נחמיאס) נ. בנק הפועלים בע"מ

מונחת בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ת"א בע"א (ת"א) 47907-10-13 (מפי כב' השופטים י' שנלר , ד"ר ק' ורדי ו ח'

ברנר) . בית משפט קמא דחה את ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום, ופסק כי עליה לשלם לבנק את חובה, העומד על סך של 423,000 ₪. על כך הוגשה הבקשה.

רקע

1.

נפתח ברקע עובדתי קצר. מדובר בתיק שהעסיק מספר רב של ערכאות שיפוטיות במשך למעלה משבע שנים.

המבקשת, שאינה מיוצגת, ניהלה בית עסק בשם "פיצוחיית רמונה", ואת חשבונה העסקי ניהלה בסניף הבנק של המשיב. במרץ 2007, בעקבות טעות של פקידת המשיב, הופקדו בחשבונה של המבקשת צ'קים של אנשים אחרים שלא יועדו עבורה, בסך כולל של 36,000 ₪. המבקשת כנראה לא הייתה מודעת לכך, וזאת בשל העובדה כי מדובר בחשבון עסקי, שאליו נכנסים ויוצאים סכומי כסף שונים באופן תדיר. המבקשת קיבלה מהבנק מסגרת אשראי (אוברדרפט) עד למקסימום של 50,000 ₪ באותה תקופה, וכבר נטלה בשנה שקדמה לסיפור המעשה הלוואות מהבנק על סך 250,000 לשם עמידה במסגרת הנדרשת. הבנק גילה את ההפקדה השגויה רק בתאריך 09.04.2007, יותר מחודש לאחר שהכסף הופקד בחשבונה, ודרש מהמבקשת להשיב לו את הכסף באופן מיידי. למרות בקשתה לאפשר לה פרק זמן סביר להתארגן להשבת סכום כסף כה גדול, סכום הכסף נמשך מחשבונה יומיים בלבד לאחר מכן, מה שגרם לו לעמוד על יתרת חובה של 97,412 ₪. בעקבות כך, חלק מן הצ'קים שאותם נתנה המבקשת לספקיה סורבו, והיא עברה לשימוש במזומן, וחדלה מלהפקיד כסף בחשבון. מעשה זה גרם לחובה לתפוח עוד יותר, ולאחר פרק זמן נוסף העמיד הבנק את האשראי לפירעון מיידי.

בעקבות השתלשלות העניינים הנ"ל נפתחו שני הליכים משפטיים שונים. המשיב הגיש תביעה בסדר דין מקוצר לבית משפט השלום בת"א על סכום החוב (להלן: ההליך הראשון ), ואילו המבקשת הגישה לבית משפט השלום באשדוד תביעה ובו תקפה את החלטת הבנק לסרב לפרוע 13 שיקים שנמשכו מחשבונה (להלן: ההליך השני ). בהליך הראשון נדחתה בקשתה של המבקשת להתגונן, והכרעה זו נהפכה לאחר מכן במחוזי, שהגדיר את הפלוגתא באופן מצומצם יותר, ועליה אישר להתגונן. התיק חזר לשלום, שנתן פסק דין לחובתה של המבקשת. פסק דין זה אושר במחוזי, שעליו מוגשת הבקשה הנוכחית.

במקביל, התרחש ההליך השני, ובו נפסק כי הבנק לא רשאי היה לסרב לכבד את השיקים, וכי משיכת הכסף מחשבונה של המבקשת תוך פרק זמן כה קצר היה מעשה לא סביר ובלתי הוגן מצד הבנק. בנוסף נקבע כי הבנק הביא, בטעותו שלו, להגבלת חשבונה של המבקשת. הכרעה זו אושרה על ידי בית משפט המחוזי בבאר שבע.

2.

פסק דינו של המחוזי בערעור על ההליך הראשון נכתב תוך התייחסות להכרעה בהליך השני. נפסק כי אין בעניין זה כדי לשנות את התוצאה הסופית. נקבע כי הבנק היה רשאי לבטל את מסגרת האשראי של המבקשת, ולהעמיד את האשראי לפירעון מיידי. בהתאם לקביעותיו העובדתיות, חלה התדרדרות הדרגתית אך קבועה לכל הפחות מאז חודש דצמבר 2006 בחשבונה של המבקשת, דבר שהביא את חשבונה של המבקשת לפי פחת. מכיוון שלמבקשת לא הייתה זכות קנויה לכספים שהוכנסו לחשבונה, משיכת הכספים איננה הגורם שהביא להתדרדרות חשבונה, ולכל המאורעות שהתרחשו לאחר מכן. לפיכך, רשאי היה הבנק לבטל את מסגרת האשראי שלה, ולהעמידה לפירעון מיידי.

לתוצאה דומה הגיעה ערכאה קמא גם בשאלה השניה, הנוגעת בהשלכות סירוב הבנק לכבד שיקים של המבקשת. נקודת המוצא כאן הינה קביעתו של בית משפט השלום באשדוד בהליך השני, כי הבנק לא היה רשאי לסרב לכבד את השיקים. אולם, אף כאן נדחתה התביעה, מהסיבה שהמערערת לא הוכיחה את הנזק שנגרם לה בעקבות כך. היא לא הביאה ראיות בדבר הנזק שנגרם לה מחמת הגבלת החשבון, כגון נתונים כספיים על העסק שבבעלותה, או נתונים רלוונטיים אחרים. בהתאם לכך, הערעור נדחה.

דיון והכרעה

3.

דין הבקשה להידחות. אכן, כפי שנאמר בהליך השני, פעל הבנק כלפי המבקשת באופן לא ראוי:

"בנסיבות אלה, יש לקבוע, כי דרישתו של הבנק להחזר סך של 36,000 ₪, בתוך מס' ימים ופעולתו לביטול שיקים ולהגבלת חשבון בתוך כ- 3 ימים מיום העברת ההודעה למבקשת אודות הטעות – הייתה פעולה בלתי סבירה ובלתי הוגנת מצד הבנק, ולא יהיה זה בלתי סביר להניח שהיא נבעה מתוך העובדה שסניף הבנק או עובד הבנק, שהיה אחראי לטעות, נכנס למצב של לחץ בעקבות הטעות ופעל בצורה "אגרסיבית" ובלתי מידתית כלפי המבקשת."

ואכן, בנק הינו מוסד בעל כוח רב וידע עודף, ולפיכך חב בחובת תום לב מוגברת. כפי שהוזכר בבית משפט קמא, פעולה חד צדדית של הבנק עלולה לגרום לפגיעה קשה בעסקים התלויים באשראי הניתן להם כאוויר לנשימה, והדבר נכון על אחת כמה וכמה בעניינם של עסקים קטנים, שאינם בעלי נגישות לשוק ההון.

אולם, למרות האמור לעיל, יש לזכור כי הנטל העומד על המבקשת הוא כפול. ראשית, עליה להוכיח כי התנהגותו של הבנק אינה כשורה, ואינה תואמת את דרישות הדין והפסיקה. בהוכחת תנאי זה עמדה המבקשת. שנית, יש להוכיח כי מחדלו של הבנק גרם למבקשת נזק. המבקשת לא הוכיחה תנאי זה. כך לגבי שיעור הנזק, והעיקר – כך לגבי סוגיית הקשר הסיבתי בין ההפרה לבין הנזק שנגרם לה. די בחסר זה כדי להביא לדחיית הבקשה.

4.

הבקשה נדחית. בנסיבות אלו, אין צו להוצאות. כנגזר מכך, יש להורות על מחיקת הבקשה לעיכוב ביצוע.