רע"א 2721/14 פלוני נ. פלוני

1.

בית המשפט המחוזי במחוז מרכז-לוד (כב' השופטת ו' פלאוט ) דחה בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש כלפי ארבע החלטות ביניים בעלות אופי דיוני, שניתנו על ידי בית משפט השלום ברמלה (כב' השופט ז' ימיני ) בגדרה של תביעה לפיצויים בגין לשון הרע שהגיש המבקש נגד המשיבים 3-1. מכאן בקשת רשות הערעור לבית משפט זה.

רקע והליכים קודמים

2.

המבקש, עורך דין במקצועו, הגיש תביעה לפיצויים בגין פרסום שיש בו, לטענתו, משום לשון הרע. הפרסום העומד בבסיס התביעה התייחס להליך קודם בו היה מעורב המבקש, שהתנהל בגדרה של התדיינות משפטית בינו לבין בנק (להלן: הבנק ) שהיה מיוצג על-ידי המשיבות 5-4 שהן עורכות דין במקצוען (להלן: ההליך הקודם ). מדובר בכתבה בעיתון כלכלי שהמשיבה 1 היא המוציא לאור שלו והמשיב 2 היה עורכו הראשי, שנכתבה על-ידי המשיב 3, אף הוא עורך דין. בין היתר טוען המבקש, כי בכתבה הוא הוצג כמי שניתן נגדו צו פשיטת רגל, בעוד שלאמיתו של דבר התנהל הליך בקשר עם התנגדות שהגיש המבקש לבקשתו של הבנק להמציא לידיו התראת פשיטת רגל. עוד נטען, כי בכותרת לכתבה כונה המבקש בכינוי מסוים, שמקורו בספר ילדים ידוע, באופן שיש בו כדי לבזות את המבקש. המבקש מוסיף וטוען, כי בכתבה נאמר שהוא לא שילם לבנק במלואם את סכומי ההוצאות בהם חויב על ידי בית המשפט בהליך הקודם. לטענת המבקש, המשיבות 5-4 סיפקו למשיב 3 חלק מהעובדות שפורסמו בכתבה. משיבות אלה היו גם הן נתבעות בתביעת המבקש. לאחר שהושג עימן הסדר נמחקה התביעה נגדן, אך המשיב 3 שלח להן הודעה לצד שלישי וכך הן צורפו שוב להליך.

3.

בקדם משפט שהתקיים ביום 2.3.2014 קיבל בית משפט השלום מספר החלטות העוסקות בניהול התובענה, כדלהלן:

א.

המבקש חויב להתחיל בהבאת הראיות;

ב.

המבקש חויב לצרף לתצהירו מסמכים שונים שהוזכרו על ידו במסמך גילוי המסמכים שהוגש על-ידו;

ג.

בית המשפט הורה למשיבה 4, אחת מבאות כוח הבנק בהליך הקודם, לאפשר לבאת כוח המשיב 3 לעיין בתיקי בית המשפט הנוגעים להליך הקודם כדי לאתר בהם החלטות שבגדרן חויב המבקש בתשלום הוצאות לבנק, כמו גם אישורים על תשלום ההוצאות על-ידי המבקש. יצוין, כי נוכח בקשת הבהרה שהוגשה לבית משפט השלום ניתנה ביום 3.4.2014 החלטה נוספת בענין האמור, לפיה מדובר ב"תיקים בתביעות הכספיות בהם ניתנו החלטות לתשלום הוצאות", כשבאת כוח המשיב 3 היא הרשאית לעיין בהם לצורך איתור אותן החלטות.

בקשת רשות הערעור מתייחסת להחלטה נוספת, רביעית, שניתנה על ידי בית משפט השלום ביום 25.3.2014, בה החליט בית המשפט כי על המבקש להגיש תצהיר עדות ראשית, זאת כאשר לטענת המבקש טרם הושלמו הליכי קדם המשפט ובהם הליכי הגילוי המוקדם.

4.

כאמור, על שלושת ההחלטות מיום 2.3.2014 ועל ההחלטה מיום 25.3.2014 הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. בקשה זו נדחתה במלואה. באשר להחלטות שחייבו את המבקש להחל בהגשת תצהירי העדות הראשית ולצרף לתצהירו מסמכים שנזכרו על ידו בכתב גילוי המסמכים, נפסק כי אין מקום ליתן עליהן רשות ערעור נוכח הוראות סעיפים 1(3) ו-1(6) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: הצו ). כמו כן נפסק בבית משפט קמא, כי דין זהה צריך לחול על ההחלטה מיום 25.3.2014, בגדרה הורה בית משפט השלום למבקש להגיש תצהירי עדות ראשית עוד בטרם הושלמו הליכי הגילוי המוקדם. בקשר עם ההחלטה שהתירה לבאת כוח המשיב 3 לעיין במשרדי המשיבה 4 במסמכי ההליך הקודם, נקבע כי כיוון שהוגשה בעניין זה שאלת הבהרה לבית משפט השלום כך שהדיון בסוגיה טרם הסתיים, אין מקום לבירורה במסגרת הליכי ערעור. כאמור לעיל, בית משפט השלום החליט בבקשת ההבהרה ביום 3.4.2014 (החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה באותו יום ממש, כמובן מבלי שהחלטת בית משפט השלום הובאה לעיונו).

על החלטת בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור דנא. טענות המבקש תובאנה במשולב עם הדיון בהן.

דיון והכרעה

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובות, החלטתי כי דין הבקשה להידחות. לא ראיתי מקום לאפשר למבקש להשיב לתשובות המשיבים לבקשת רשות הערעור.

6.

המבקש טוען, כי היה מקום להורות למשיבים 3-1 לפתוח בהבאת הראיות, כיוון שהם לא חלקו על עצם הפרסום ואחריותם לו, וטענותיהם נסבו על ההגנות העומדות להם ועל כך שאין בפרסום משום לשון הרע. בימים אלה נזדמן לי להתייחס למצב דברים כמעט זהה בפסק הדין שניתן במסגרת רע"א 1379/14 רוטר נ' מקור ראשון המאוחד (הצופה) בע"מ (25.8.2014), (להלן: ענין רוטר ). איני רואה לנכון לחזור על כל האמור בענין רוטר . די אם אציין כי, לטעמי, במצב הדברים בו הנתבע בתביעת לשון הרע אינו מכחיש את עצם הפרסום ואת אחריותו לפרסום וטוען לכך שאין הפרסום מהווה "לשון הרע" ו/או לקיומן של הגנות העומדות לו מכוח הדין, ככלל על הנתבע להתחיל בהבאת הראיות (בכפוף לפיצול הדיון באופן שתחילה תתברר סוגית האחריות). הטעמים לכך פורטו בהרחבה בפסק הדין בענין רוטר והמעוניין יעיין שם. עוד הבעתי דעתי, כי החלטה בשאלה על מי מבעלי הדין להתחיל בהבאת ראיותיו, אינה חסינה מפני ביקורת ערעורית מכוח הוראות הצו. גם הטעמים לכך פורטו בענין רוטר . לכאורה היה, אפוא, מקום לקבל את בקשת רשות הערעור דנא בכל הנוגע להחלטה המורה למבקש להגיש ראשון את תצהירי העדות הראשית. אלא שבנסיבות מקרה זה אני סבור שאין מקום למתן רשות ערעור בסוגיה זו. להלן אפרט טעמיי לכך.

ראשית , כבר בקדם המשפט שהתקיים ביום 13.1.2014 ביקש המבקש כי בית המשפט "יורה על העברת נטל הראיה". בית משפט השלום דחה בקשה זו בהחלטה שניתנה בסיום אותו דיון. נמצא, כי נושא סדר הבאת הראיות כבר הוכרע לפני הדיון מיום 2.3.2014, ועל כן אין מקום לאפשר הגשת בקשת רשות ערעור בנושא שכבר נדון והוכרע במועד מוקדם יותר, כשלא הוגשה בקשה כאמור לאחר ההחלטה הראשונה בסוגיה.

שנית , כפי שהוסבר בהרחבה בענין רוטר , הנפקות המעשית של הקביעה לפיה התובע יחל בהבאת ראיות בתובענה לפיצויים בגין לשום הרע אינה רבה; זאת נוכח פועלה של הוראת סעיף 18 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק ), המעניקה לתובע זכות מלאה להביא ראיות סותרות. המבקש עצמו עמד על כך בדבריו בדיון מיום 2.3.2014 באומרו: " ככל שאני מבין תצהיר שאני צריך להגיש ושבכוונתי להגיש לפחות בשלב הראשוני הוא תצהיר מאד קצר. כי בכוונתי להגיש את הכתבה מהעיתון ואת אותו חלק של העיתון שמופיע מי היה העורך, מי הכתב, מי המפרסם האחראי. זה הכל. כל היתר, אם להם יהיו טענות הגנה בפני זה, אני ארצה להגיש תצהיר נוסף ". מהלך דברים זה תואם את המתווה ששורטט בענין רוטר . אם כך, ההוראה למבקש להקדים ולהגיש תצהיריו אינה גורמת עיוות דין ואינה יוצרת מצב בלתי הפיך. אם נוסיף לכך את העובדה שההחלטה בענין סדר הבאת הראיות התקבלה, כאמור, כבר ביום 13.1.2014 והמבקש לא הגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו, נמצא כי אין מקום ליתן למבקש רשות ערעור בקשר להחלטה מיום 2.3.2014 בנושא הנדון. עם זאת יצוין, כי פסק הדין בענין רוטר אכן מבהיר את הדברים שיתכן שקודם לכך לא היו בהירים, ובכלל זה את טיעונו של המבקש לגבי זכותו להביא, בהמשך, ראיות סותרות כאמור בסעיף 18 לחוק. כאמור, זכות זו מקהה עד מאד את עוקצה של המחלוקת בשאלה מי יחל בהבאת הראיות. כיוון שכך, ספק אם היה מקום למצות את אפשרויות ההשגה בעניין זה (בענין רוטר כיניתי את ההתדיינות בנושא זה "סערה בכוס מים").

שלישית , כפי שנפסק בענין רוטר , נושא סדר הבאת הראיות קשור לנושא פיצול הדיון בין שאלת האחריות (לרבות ההגנות) ובין שאלת הנזק. במקרה דנא נראה שלא ניתנה החלטה בענין פיצול הדיון, ואם, מסיבה כלשהי, יראה בית משפט השלום לחרוג מהכלל הרגיל בדבר פיצול הדיון בתביעות לשון הרע, בוודאי שאין לשנות מסדר הדברים הרגיל לפיו התובע מתחיל בהבאת הראיות.

נוכח הטעמים המפורטים לעיל, כיוון שלא יגרם עיוות דין למבקש אם תידחה בקשתו בנושא הנדון, ומאחר שהסוגיה הובהרה רק לאחרונה בעניין רוטר כך שהפן הכללי של המחלוקת כבר זכה להתייחסות, לא ראיתי מקום למתן רשות ערעור בסוגית סדר הבאת הראיות.

7.

המבקש מוסיף וטוען, כי לא היה מקום לחייבו להגיש תצהיר עדות ראשית בטרם הסתיימו הליכי הגילוי המוקדם וגם לא היה מקום לחייבו לצרף לתצהירו מסמכים שפורטו על ידו בגילוי המסמכים מטעמו, שכן יש בכך כדי להתערב באוטונומיה המסורה לו להחליט אילו ראיות ברצונו להגיש.

ההחלטה בנוגע למועד הגשת תצהיר העדות הראשית נמנית במובהק על סוגי ההחלטות שלא תינתן לגביהן רשות ערעור לפי הוראת סעיף 1(6) לצו. לא זו אף זו – נוכח האמור לעיל בדבר היקף הראיות שעל המבקש להביא

בשלב הראשון, חיובו בהגשת תצהיר גם אם טרם הושלם הליך הגילוי המוקדם, אינו גורם לכל עיוות דין, נתון לשיקול דעת רחב של הערכאה הדיונית וגם אלמלא הצו לא היה מקום להתערב בכך. לא זו אף זו – המבקש עצמו הצהיר בפתח הדיון מיום 2.3.2014 כי מבחינתו: "אפשר לקבוע לתצהירי עדות ראשית". נוכח הצהרה זו, לא תשמע מפיו טענה לפיה טרם הגיעה השעה להגשת תצהיר עדות ראשית מטעמו.

לגבי ההחלטה על צירופם של עותקי המסמכים שפורטו בגילוי המסמכים לתצהיר העדות הראשית של המבקש – יש בכך פתרון מסוים לסוגית העיון במסמכי המבקש, אליו הגיע בית המשפט במקרה דנא נוכח הקשיים הלא מעטים שהערים המבקש בסוגיה זו, כפי שהדבר משתקף בבירור מפרוטוקול בית משפט השלום. אין בהחלטה זו כדי לחייב את המבקש להגיש מסמכים אלה כראיות מטעמו, אלא אך לגלותם במלואם למשיבים ולאפשר להם לעיין בהם. גם בכך אין מקום להתערב, ללא קשר לשאלה (הלא פשוטה) האם מדובר בהחלטה שלא ניתן לבקש לגביה רשות ערעור על פי הוראות הצו. גם בעניין זה מדובר בנושא הנתון לשיקול דעת רחב ביותר של הערכאה הדיונית, שלא גורם למבקש לכל עיוות דין ושאין כל מקום שערכאת הערעור תעסוק בו במסגרת בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים, שכן אין מדובר בענין שראוי להיבחן בערכאת הערעור במסגרת ערעור ברשות נוכח הוראת סעיף 52(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ).

8.

נותרה לדיון הסוגיה שעניינה האפשרות שניתנה לבאת כוח המשיב 3 לעיין "בתיקים הכספיים", כלומר – במסמכי ההתדיינות שבין הבנק לבין המבקש בהליך הקודם, המצויים בידי המשיבה 4, כדי לאתר החלטות שעניינן חיוב המבקש בהוצאות ואישורים על תשלומן.

לענין זה אציין תחילה, כי נוכח טענת המבקש, לפיה הפרסום שייחס לו אי קיום חיובים בהוצאות הוא בגדר לשון הרע, סוגיית היקף החיוב בהוצאות ופירעונן הוא חלק מהמחלוקות, והמסמכים הנוגעים בדבר רלוונטיים להליך. לפיכך זכאים בעלי הדין לעיין בהם. משמסמכים אלה לא הומצאו במלואם על ידי המבקש, שטען כי "מסובך" לו לאתרם ויש לו "קשיים פיזיים" להגיע לחומר (פרוטוקול מיום 13.1.2014), מצא בית משפט השלום דרך מעשית להתגבר על הקושי. איני סבור שיש בכך פגיעה בלתי מידתית בפרטיות המבקש, כנטען על ידו, שהרי הוא שהגדיר את המחלוקת וכלל בה את נושא ההוצאות בהן חויב בהליך מול הבנק. המבקש אמור היה לצפות מראש שהגשת התובענה תיאלץ אותו לחשוף עניינים שונים שחשיפתם עלולה לפגוע בו בדרך כלשהי (רע"א 8551/00 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ נ' מדינת ישראל פ"ד נה(2) 102, 104 (2000); רע"א 8765/11 פלונית נ' סיאם 2000 מועדון ספורט ימי (1998) בע"מ (24.6.2012)). אוסיף, כי המבקש לא הראה שאותן החלטות שעניינן חיובו בהוצאות היו חסויות מטעם כלשהו. מדובר בהחלטות שניתנו במסגרת התדיינות בבית משפט בהליך פומבי. גם מבחינה זו אין להלום את הטענה כי מדובר בפגיעה בלתי ראויה בפרטיות המבקש.

בסוגיה זו דין הבקשה להידחות אף מטעם נוסף. כזכור, בעת שנדונה בקשת רשות הערעור בבית משפט קמא, היתה תלויה ועומדת בבית משפט השלום בקשת הבהרה בנוגע לסוגיה הנדונה. בית המשפט המחוזי פסק כי אין מקום להיזקק לנושא כל עוד לא הושלם הדיון בבית משפט השלום. בכך לא נפלה כל שגגה, ומכאן שאין מקום ליתן רשות ערעור "בגלגול שלישי" לבית משפט זה.

סיכום והוצאות

9.

מבין ארבעת ההחלטות של בית משפט השלום שבקשר אליהן הוגשה בקשת רשות הערעור דנא, לאחר דחיית הבקשה בבית משפט קמא, רק הסוגיה שעניינה סדר הבאת הראיות עוררה, עובר למועד הגשת הבקשה, שאלה בעלת השלכות רוחב. כאמור, סוגיה זו נדונה בהרחבה לאחרונה בענין רוטר ולכן לא היה צורך לשוב ולהידרש לכך בגדר ההחלטה בהליך דנא.

ואולם, יתר הסוגיות שהעלה המבקש בבקשה אינן ראויות כלל למתן רשות ערעור "בגלגול שלישי" (ללא קשר להוראות הצו): אין להן השלכות רוחב כלליות החורגות מעניינם של בעלי הדין ואין מדובר בעיוות דין קשה שאף לא ניתן יהיה לתקנו בשלב הערעור בזכות, עד שהדבר מצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". מטעם זה, ולאחר שהבקשה דנא (ולוּ ביחס לעניינים הנ"ל) הצריכה קבלת שלוש תשובות, יש מקום לחיוב המבקש בהוצאות.

10.

אשר על כן הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבים 1 ו-2 בסך 5,000 ש"ח, בהוצאות המשיב 3 בסך 5,000 ש"ח ובהוצאות המשיבות 4 ו-5 בסכום זהה. מבוטל עיכוב הביצוע עליו הוחלט ביום 13.4.2014.

איסור פרסום

11.

הצדדים הסכימו, בכל הערכאות, לבקשת המבקש לאיסור פרסום. ביום 13.12.2012 הורה בית משפט השלום על איסור פרסום "ההליכים" בתיק. החלטות בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי ניתנו "בדלתיים סגורות". המבקש צירף גם לבקשת רשות הערעור דנא בקשה לאיסור פרסום "על כל ההליכים בתיק בקשת רשות הערעור". גם בפניי הסכימו המשיבים 2-1 ו- 5-4 לבקשה זו. המשיב 3 לא התייחס לכך.

12.

בבקשת המבקש לאיסור פרסום נטען, כי עצם פרסום ההליכים יהיה בגדר "פרסום בשנית של לשון הרע כנגד [המבקש]". עוד מציין המבקש, כי בהיותו עורך דין במקצועו, פרסום ההליכים עלול לפגוע לא רק בפרטיותו, אלא גם בעסקו, ואף להשפילו ולבזותו. המבקש מפנה לסעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט לפיו רשאי בית המשפט לאסור פרסום "לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיותו של בעל דין", כמו גם לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בבית משפט השלום הפנה המבקש גם להוראת סעיף 21 לחוק.

13.

נוכח הסכמת הצדדים לא נטענו בפניי טענות לענין איסור הפרסום ועל כן אמנע מלהכריע בסוגיה שלא התלבנה תחילה בערכאה הדיונית. עם זאת, מצאתי לנכון לייחד מספר מילים כלליות לנושא חשוב זה.

תחילה יצוין, כי כשמדובר בתביעות לפי החוק, קיימת בנושא איסור הפרסום הוראה ספציפית המעוגנת בסעיף 21 לחוק. על כן, בצד ההוראות הכלליות המצויות בסעיפים 68 ו-70 לחוק בתי המשפט, יש ליתן את הדעת גם להוראות סעיף 21 לחוק. לענין הסעיף האמור ראו: ע"א 772/88 הוצאת מודיעין בע"מ נ' חובב פ"ד מו(5) 441 (1992), (להלן: ענין מודיעין ); אורי שנהר

דיני לשון הרע 447-445 (1997).

שנית, בכל הנוגע לבקשות לאיסור פרסום, כאשר אין מדובר בהליך שהדין קובע לגביו כ"ברירת מחדל" שיש לקיימו בדלתיים סגורות (כגון דיונים בעניינו של קטין או בבית המשפט לענייני משפחה), אין בית המשפט כפוף להסכמת הצדדים והוא רשאי לסטות ממנה במקרה המתאים. זאת, כיוון שלעיתים "נוח" לבעלי הדין שהדיון יתקיים שלא בפומבי. אלא ששומה על בית המשפט לתת את דעתו גם לאינטרס הציבורי שבשמירה על עקרון פומביות הדיון. לא פעם נפסק שעקרון זה הוא "כלל יסוד בעל מעמד חוקתי על-חוקי בשיטתנו המשפטית ... חריגה מעקרון הפומביות אפשרית, איפוא, רק על יסוד הוראה מפורשת בחוק, או על פי החלטת בית המשפט מכח עילות מפורשות שנקבעו בחוק" (ע"א 2763/09 לוי נ' כונס הנכסים הרשמי , פסקה 3 (21.2.2013)). לפיכך, ככלל ראוי שבית המשפט ינמק החלטתו בענין זה, ולו בקצרה, גם בהעדר מחלוקת בין בעלי הדין, ולא יסתפק באימוץ הסכמות הצדדים. יש לזכור כי איסור פרסום, אף בתביעות שעל-פי החוק, הוא החריג ולא הכלל ולא יינתן כדבר שבשגרה (ענין מודיעין בעמ' 445). מבלי לטעת מסמרות, אסתפק בהערה כי במקרה דנא אין זה מובן מאליו שיש מקום לאיסור פרסום.

שלישית, בתום ההליך ראוי בכל מקרה לשקול שוב את הסוגיה, שכן לעיתים נוכח תוצאת פסק הדין משתנה מערכת השיקולים, לרבות האינטרס הציבורי, כמו גם האינטרסים של בעלי הדין. גם הוראת סעיף 21 לחוק קובעת הסדר ספציפי למצב בו פסק הדין הפך לחלוט.

14.

כאמור, כיוון שבסוגיה זו לא נשמעו טענות, אסתפק בהערות הנ"ל ולא אשנה את ההחלטות שניתנו בעניין בערכאות הקודמות. לעניין פרסום ההחלטה דנא, לכאורה לא אמורה להיות מניעה לפרסמה תוך איסור פרסום שמות בעלי הדין, שכן נדמה כי בהחלטה לא כלול כל פרט שיש בו כדי לזהות את המבקש. למען הזהירות, בשלב זה אסורה ההחלטה בפרסום. אם עד ליום 10.9.2014 לא ינמק המבקש מדוע ייאסר פרסום ההחלטה אף ללא זהות בעלי הדין, יאושר פרסומה.

כאמור בפסקה 10 דלעיל, הבקשה נדחית.