רע"א 2773-24 רע"א 2773-24

1.בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 4.2.2024, בע"ו 45433-07-21 (השופטת ש' ליבוביץ). בפסק הדין, נדחה ערעור שהגיש המבקש, על החלטת הוועדה הרפואית העליונה (להלן: הוועדה), מיום 2.3.2021, בה הוחלט שלא לקבוע לו דרגת נכות מיוחדת לפי תקנה 5(א)(4א) לתקנות הנכים (כללים לקביעת דרגת נכות מיוחדת), התשכ"ו-1965 (להלן: תקנות הנכות המיוחדת).

2.המבקש – גיבור ישראל, מוכר כנכה צה"ל לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק הנכים) בעקבות פציעה שנגרמה לו עת נלחם בגבורה במוצב המזח במלחמת יום הכיפורים ומחמת היותו פדוי שבי. על עוז הרוח שהפגין בקרב קיבל המבקש עיטור מופת מהרמטכ"ל דאז, מרדכי (מוטה) גור.

3.ביום 19.1.2020, דחתה הוועדה הרפואית המחוזית את טענתו כי החמרה במצבו הרפואי מצדיקה קביעת דרגת נכות מיוחדת לפי תקנה 5(א)(4א) לתקנות הנכות המיוחדת. על יסוד בדיקה גופנית שנערכה למבקש ולאחר עיון במסמכים שהיו לפניה, קבעה הוועדה המחוזית כי חרף החמרה שחלה בתפקוד ידו השמאלית – היא אינה מקנה דרגת נכות מיוחדת. המבקש ערער על כך לוועדה הרפואית העליונה, אשר התכנסה לדון בעניינו ביום 2.3.2021, ולא מצאה לשנות מהחלטת הוועדה המחוזית. בהחלטת הוועדה הרפואית העליונה נכתב כי "מתיאור [המבקש] ומהבדיקה הגופנית, ברור כי אין מצב של אובדן מוחלט של תפקוד הגפה השמאלית. לעניין זה, הוועדה אינה מקבלת את טענת בא כח [המבקש]"; הבקשה – נדחתה.

4.המבקש לא השלים עם החלטת הוועדה הרפואית העליונה, וערער לבית המשפט המחוזי. מעיון במערכת 'נט המשפט' בתיק שהתנהל בבית המשפט המחוזי, עולה שבית המשפט המחוזי עשה מאמצים כבירים להביא לפתרונות שונים, מתוך התחשבות במצבו של המבקש. אך בסופו של דבר מאמצים אלו העלו חרס, וניתן פסק דין. תחילה הובהר גדר המחלוקת בין הצדדים: "השאלה מהם המבחנים שעל הוועדה להשתמש בהם על מנת לקבוע אם קיים 'אובדן מוחלט של תפקוד אותה גפה' כמשמעותו בתקנה 5(4א) לתקנות הנכות המיוחדת". לאחר מכן, צוינה ההלכה כי נוכח תכליתן של תקנות הנכות המיוחדת יש לפרשן באופן דווקני וצר. על יסוד זאת, ובשים לב לקביעות הרפואיות-עובדתיות של הוועדה על מסוגלותו של המבקש ללפות חפצים – נקבע כי אין עילה להתערבות בהחלטת הוועדה העליונה; הערעור – נדחה.

בחיתום פסק הדין הוסיף בית המשפט המחוזי מספר הערות ביחס לדין הרצוי לגבי תקנות הנכות המיוחדת, ואף פירט על ניסיונות שנעשו לתיקון התקנות, במקביל לניהול ההליך. בית המשפט המחוזי הוסיף: "לא ניתן שלא להתפעל ולהעריך את עוצמות הנפש הטמונות [במבקש]. [המבקש] פעל בגבורה עילאית במלחמת יום הכיפורים ופועל בגבורה לא פחותה מכך בקרב חייו – קרב מתמשך וסיזיפי לבצע פעולות יומיומיות פשוטות, שאנו לוקחים כמובן מאליו, כגון אכילה, שתייה, נהיגה וכדומה. הוא עשה כן במשך שנים ארוכות מבלי לבקש דרגת נכות מיוחדת. [המבקש] הסביר בדיון את הנסיבות האישיות שהובילו אותו להגיש לראשונה בקשה כאמור. מן הראוי כי הגורמים הרלבנטיים יקחו את דבריו לתשומת לב ויבחנו באופן מעמיק ומושכל את הצורך לתקן את תקנות הנכות המיוחדת למען [המבקש] ולמען אחרים במצבו".

מכאן הבקשה שלפנַי.

5.כבר בפתח בקשתו, טוען המבקש כי יש ליתן לו רשות ערעור, מאחר שעניינו מעורר שאלה חשובה ועקרונית "כלפי ציבור נכים עם קטיעת גפה ואובדן תפקוד בגפה השניה", והיא: מהי פרשנותו הנכונה של המונח "אובדן מוחלט של תפקוד אותה הגפה". כחיזוק לטענתו זו, מפנה המבקש לע"ו (מחוזי ת"א) 37345-05-13 עמפלי נ' קצין התגמולים (26.12.2013) (להלן: עניין עמפלי במחוזי), שבו קרא בית המשפט המחוזי למתקן התקנות להגדיר מונח זה ביתר בהירות. לתוספת חיזוק, הפנה המבקש לפסק הדין של בית המשפט המחוזי מושא הערעור דנן, אותו הוא תוקף, ובו צוין כי "תקנות הנכות המיוחדות מעוררות קשיים אשר על הרגולטור ליתן דעתו עליהם ולבחון את הצורך לתקנם". בהקשר זו ציין המבקש כי חוזר הממונים הארציים על הוועדות המחוזיות והוועדות העליונות שכותרתו "חוזר ממונה – הגדרת אובדן מוחלט של תפקוד גפה עליונה ותחתונה", מגדיר אובדן מוחלט של תפקוד גפה עליונה כמצב בו נבדק "אינו מסוגל לבצע שום פונקציה מפעולות היד ללא עזרים". המבקש סבור כי יש בהגדרה זו משום אי-סבירות קיצונית.

6.עוד נטען בבקשה כי ראוי היה לתקן את התקנות בהתאם להצעת יו"ר ארגון נכי צה"ל, לפיה תבוטל הדרישה להוכיח אובדן מוחלט של תפקוד הגפה ודי יהיה בקביעת 50% נכות לגפה; הצעה שבסופו של יום – לא אומצה. המבקש סבור כי מחמת העובדה שמדובר "בשיקולים תקציביים שגברו במקרה הזה על העמדה הרפואית" וכי "בסופו של יום מסיבות תקציביות!! לא תוקנו התקנות ולפיכך ניתן פסק הדין נשוא בר"ע זו" – לדידו "די בכך כדי להוביל לקבלת הבר"ע והערעור עצמו".

7.עוד כבל המבקש על שגגות שנפלו, כך לטענתו, בקביעות הרפואיות-עובדתיות של הוועדה; שורה ארוכה של קביעות ביקש לקעקע. לעמדת המבקש, אם וכאשר יפורש הביטוי 'אובדן מוחלט' של תפקוד הגפה באופן המקל עם אוכלוסיית הנכים – אזי, אף עניינו-שלו ראוי לבוא בקהל מקרים אלו; ולצורך כך יש לסטות מן הקביעות הרפואיות שנקבעו לגביו.

8.עוד הוסיף המבקש לטעון, כי ראוי לקבוע לו דרגת נכות מיוחדת מחמת קל וחומר שבין מצבו החמור, לבין מצבים אחרים, קלים יותר, שלגביהן נקבעת דרגת נכות מיוחדת. טענה זו מסמיך המבקש על הערת בית המשפט המחוזי, שלפיה: "יתכנו מקרים שבהם הנכות ממנה סובל הנכה קשה יותר מהנכות שנקבעה בתקנות, אולם הוא לא יהיה זכאי להכרה בנכות המיוחדת נוכח לשון התקנה [...] דוגמא מובהקת למקרה כזה הוא המקרה דנן".

9.לבסוף, נטען כי בעניינו של נכה צה"ל אחר, שהובא לפני ועדה רפואית שונה, נקבעה נכות מיוחדת, חרף העובדה שאותו נכה מסוגל לבצע פעולות רבות באמצעות ידו. מכאן, שמתקיימת הפליה כנגד המבקש, שלא קיבל דרגת נכות מיוחדת. בהקשר זה פירט המבקש על חשיבות השוויון, וטען כי הפליה "מהווה טעם לקבלת עתירה גם בהיעדר זכות עצמאית של העותר לקבל את טובת ההנאה".

10.לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה שניתנה לה, בנספחים שצורפו להן, בהחלטות הוועדות הרפואיות, ובפסק הדין של בית המשפט המחוזי – באתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות.

11.כידוע, רשות ערעור על פסק דין שניתן על-ידי בית משפט מחוזי, בשבתו כערכאת ערעור על החלטת הוועדה הרפואית העליונה, שמורה למקרים נדירים, שבהם מתעוררת שאלה משפטית כללית ועקרונית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או כאשר הדבר נדרש על מנת למנוע עיוות דין (ראו: רע"א 2006/22 פלוני נ' קצין תגמולים משרד הביטחון אגף השיקום, פסקה 4 (26.5.2022); רע"א 7358/16 פלוני נ' קצין התמלוגים אגף שיקום נכים היחידה לתביעות וקביעת זכאות משרד הביטחון, פסקה 8 (8.12.2016)). חרף ההבנה למצבו הרפואי המורכב של המבקש מלכתחילה, ובפרט נוכח ההתדרדרות שחלה בעת האחרונה, לא מצאתי כי העניין דנן ממלא אחר התנאים האמורים, אשר רק בהתקיימם ניתן 'לפרוץ' את המחסום הדיוני הנוגע למתן רשות ערעור. סבורני כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי – בדין יסודו, ואין מנוס מהתוצאה אליה הגיע, בפרט בשים לב להכרעותיה הרפואיות של הוועדה הרפואית המחוזית והוועדה הרפואית העליונה.

12.ההחלטות בעניינו של המבקש, מיוסדות על קביעות רפואיות-עובדתיות של הוועדות הרפואיות, הנוגעות לפונקציות שונות שלגביהן נקבע שהמבקש מסוגל לעשותן. בית המשפט המחוזי סיכם: "בענייננו הוועדה קבעה כי [המבקש] מסוגל ללפות חפצים גדולים כגון טלפון נייד, כוס ובקבוק. כמו כן, הוא מצליח לייצב את החפצים אותם הוא מחזיק ולהשתמש בהם. נקבע כי קיימת תנועת מלקחיים בין האגודל לאצבע 3 ותנועת אדוקציה בין האגודל לאצבע 2 שמאפשרת אחיזה בדברים ותפקוד. [המבקש] דיווח כי נוהג ברכב למרחקים לא ארוכים. בנסיבות אלה, הוועדה קבעה כי לא מתקיים התנאי של חוסר תפקוד מוחלט של הגפה". על רקע ממצאים אלו, קבעו הוועדות כי לא מתקיימת הדרישה בדבר 'אובדן מוחלט של תפקוד אותה גפה', כאמור בתקנה 5(4א) לתקנות הנכות המיוחדת. מדובר בקביעות רפואיות עובדתיות; בדין ובצדק לא מצא בית המשפט המחוזי עילה להתערבות בהן, בפרט נוכח הוראותיו המפורשת של סעיף 12א לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] המקנה זכות ערעור "בנקודה משפטית בלבד". ואם כך בבית המשפט המחוזי, הדברים קל וחומר שעה שמצויים אנו בבקשת רשות ערעור (רע"א 2321/21 פלוני נ' קצין התגמולים – משרד הביטחון (8.4.2021)).

13.גם איני מוצא הצדקה להתערב באופן שבו פרשה הוועדה את לשון תקנה 5(4א) לתקנות, הנשענת על מובנן הפשוט של התיבות 'אבדן מוחלט של תפקוד'. גם בעניין עמפלי במחוזי, ממנו שואף המבקש להיבנות, נקבע: "הוועדה קבעה כי מתוך התרשמותה שלה מתפקוד המערער הוא אינו מצוי במצב של אובדן מוחלט של תפקוד הגפה השמאלית. זו לכל הדעות קביעה רפואית שהיא בסמכות הוועדה. כאשר בפניי ממצא עובדתי זה לצד לשונו של החוק כפשוטה, נראה לי שלא ניתן לומר שנפל פגם משפטי בהחלטת הוועדה שיהיה בו כדי להצדיק התערבותו של בית המשפט". המבקש מַפנה לניסיון שנעשה, במסגרת הצעת יו"ר ארגון נכי צה"ל, להביא לשינוי התקנות; ואולם, מבלי לנקוט כל עמדה ביחס להצעה זו, אין מחלוקת שהתיקון המוצע – לא התקבל. כשלעצמי, גם איני סבור כי היבטים תקציביים, מהווים שיקולים זרים ולא-רלבנטיים במסגרת תיקון התקנות. אך על כל פנים, משלא תוקנו התקנות – אין מנוס אלא לפסוק בהתאם לתקנות הקיימות. כפי שנקבע על ידינו בעבר, "תקנות אלו תוחמות בצורה ברורה את מעגל הזכאות ומפרטות את התנאים שבהתקיימם ניתן לקבוע דרגת נכות מיוחדת" (רע"א 701/14 עמפלי נ' קצין התגמולים אגף השיקום, פסקה 5 (7.5.2014)); אכן, בזוכרנו כי "ההסדר הסטטוטורי בעניין הנכות המיוחדת הוא מפורט ודקדקני, ועולה ממנו באופן חד משמעי כי פניהן של התקנות להסדיר באופן פרטיקולרי את המצבים הנופלים לגדרן של תקנות הנכות המיוחדת, ולא לקבוע מבחנים גמישים" (רע"א 8289/13 גאנם נ' קצין התגמולים, פסקה 18 (17.2.2014)) – איני סבור שנפל פגם ביישום התקנות בעניין דנן.

14.כאמור, המבקש מוסיף ודורש 'קל וחומר' ממצבי נכות אחרים, קלים יותר מזה שלו, לטענתו, המזכים בדרשת נכות מיוחדת. גם טענה זו אינה יכולה להתקבל. לא אחת נשמעת לפנינו הטענה כי בעטיו של קל וחומר בין הסדרים שונים, נדרשים אנו להשלים תקנה פלונית או למלא חוק אלמוני. איני סבור שכך ראוי; הן משום שעיון מדוקדק בהסדרים מגלה דרך כלל את הגיונם, הן מחשש שמא תארע תקלה על ידינו, ובמקום לתקן – נקלקל. אין זה נכון שנהפוך סדרי בראשית בכל פעם שטענת קל וחומר נשלפת; דיון כאמור צריך להיעשות בכובד ראש וברצינות. במסגרת הבקשה לא הונחה תשתית מספקת לדיון כזה, רחוק מכך. יש קושי אפוא בהרחבת התקנות במסגרת פסק דין, אגב מקרה פרטי, מבלי שניתנה הדעת על שיקוליו של המתקן, מבלי שהנושא לוּבן כל-צרכו, ומבלי שנבחנו השפעות התיקון בהרחבה.

15.לבסוף, גם את טענתו של המבקש שלפיה החלטה אחרת של הוועדה, בעניינו של נכה אחר, הפלתה לטובה את אותו נכה על פני המבקש, ועל כן זכאי המבקש לסעד מחמת זכותו לשוויון – אין ביכולתי לקבל. משהגעתי למסקנה כי בהחלטת הוועדה ובפסק הדין של בית המשפט המחוזי לא נפל פגם ביישום התקנות על עניינו של המבקש, אזי אין בכוחה של הטענה כי אדם אחר הופלה לטובה, להוליך למסקנה כי על המדינה לסטות מן השורה גם בעניינו של המבקש, ולהעניק לו דרגת נכות מיוחדת בניגוד להוראת התקנות. "זאת מאחר שכידוע, מקום שבו ניתנה טובת הנאה בחוסר סמכות, אין בעקרון השוויון להוליך למסקנה שיש לחייב את הרשות לפעול בחוסר סמכות ביחס לאחרים" (דנג"ץ 7335/21 שרת הפנים נ' מרינצ'בה, פסקה 17 והאסמכתאות שם (13.11.2023)).

16.צר לי, צר לי מאוד; המבקש, גיבור ישראל, עתיר זכויות. ואולם, אינני סבור כי דינו עוות. בקשת הרשות לערער נדחית אפוא בזאת.

בנסיבות העניין שעל הפרק, אין צו להוצאות.