רע"א 2897/22 אסי-אלי שמש נ. עו"ד גיורא רובננקו - תפקידו כמנהל המיוחד לנכס

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז בלוד (כב' השופט מיכאל קרשן ) מיום 12.4.2022 בפש"ר 17252-10-16, במסגרתה נדחתה בקשת המבקש לעיון מחדש בהחלטת בית המשפט מיום 4.1.2022. לצדה של הבקשה, הוגשה בקשה לעיכוב ההליכים המתנהלים לפני בית המשפט המחוזי.

רקע והשתלשלות העניינים

1.

המשיב 2, ישראל קומה (להלן: הנושה ), הגיש בשנת 2003 תביעה נגד המבקש, אסי-אלי שמש (להלן: המבקש ) ואביו, עובדיה שמש (להלן: האב ), לבית משפט השלום ברמלה (ת"א (רמלה) 1059-03) בטענה כי המבקש והאב חייבים לו כספים, בין היתר, בגין הלוואה שנטל לכיסוי חובות של השותפות שהקים ביחד עם המבקש והאב (להלן: ההלוואה ).

2.

ביום 22.2.2005 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום בתביעה (להלן: פסק הדין ), במסגרתו חויבו המבקש והאב לשלם לנושה סך כולל של 538,500 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית (להלן: סכום החיוב ). עוד נקבע בפסק הדין כי מסכום החיוב יש להפחית את תשלומי החזר ההלוואה אשר שולמו זה מכבר על ידי האב. בהמשך, הנושה הגיש בקשה לביצוע פסק הדין ללשכת ההוצאה לפועל ברמלה (תיק הוצל"פ מס' 34-03072-05-4).

3.

מספר שנים לאחר מכן, ביום 13.10.2016, הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי מרכז בלוד בקשה למתן צו כינוס לנכסיו ולהכרזתו כפושט רגל. ביום 30.10.2016 ניתן צו הכינוס שהתבקש, ועו"ד גיורא רובננקו מונה כמנהל המיוחד לנכסי המבקש (המשיב 1. להלן: המנהל המיוחד ). בהמשך לכך, הגיש הנושה, על יסוד פסק הדין, תביעת חוב נגד המבקש, בסכום כולל של 1,361,213 ש"ח. בתגובה, המנהל המיוחד פנה לבא-כוחו של הנושה וביקש ממנו, בין היתר, לפרט מהו היקף הסכומים אשר שולמו זה מכבר על ידי האב על חשבון ההלוואה. בא-כוחו של הנושה השיב לפנייה זו כי לא שולמו כספים כלשהם על ידי האב. בהסתמך על תשובה זו, אישר המנהל המיוחד את תביעת החוב של הנושה, והעמידה על סך כולל של 1,074,427 ש"ח.

למען שלמות התמונה, יצוין כי לתיק בעניינו של המבקש הוגשה תביעת חוב נוספת מטעם בנק הפועלים בע"מ (להלן: בנק הפועלים ), אשר אושרה על ידי המנהל המיוחד, והועמדה על סך של 98,328 ש"ח.

4.

בהמשך, ביום 17.11.2021 הגיש המבקש בקשה למתן הוראות לבית המשפט קמא (להלן: הבקשה למתן הוראות ), במסגרתה טען כי בפסק הדין נקבע כממצא עובדתי כי האב שילם כספים על חשבון ההלוואה, ואולם, הנושה, כך נטען, לא הפחית מסכום תביעת החוב שהגיש את הסכומים ששולמו. אי לכך, בית המשפט התבקש להורות למנהל המיוחד לבדוק בשנית את תביעת החוב שהגיש הנושה, וזאת בהתבסס על סמכותו של המנהל המיוחד לעשות כן מכוח תקנה 95 לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה-1985 (להלן: התקנות ).

5.

בתגובת המנהל המיוחד לבקשה למתן הוראות, נטען כי על פני הדברים נראה כי הנושה אכן לא פעל כמצוות פסק הדין, ולא הפחית את סכום התשלומים ששולמו על ידי האב על חשבון ההלוואה מסכום החיוב. משכך, המנהל המיוחד סבר כי על בית המשפט להורות על בירור הסוגיה. מנגד, הכונס הרשמי (המשיב 3) סבר כי דין הבקשה להידחות שכן בטרם הכריע המנהל המיוחד בתביעת החוב של הנושה, הוא פנה למבקש לקבלת הבהרות, ואולם המבקש בחר שלא להשיב לפניות אלו. עוד ציין הכונס הרשמי כי הבקשה למתן הוראות הוגשה באיחור ניכר ללא כל נימוק המצדיק זאת, ולא צורפו לה מסמכים או אסמכתאות אשר לא היו לפני המנהל המיוחד עת זה הכריע בתביעת החוב של הנושה. באופן דומה, גם הנושה טען בתגובתו כי דין הבקשה להידחות כיוון שזו הוגשה בחלוף המועד שנקבע בפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה ) להגשת ערעור על הכרעת בעל תפקיד בתביעת חוב. עוד הבהיר הנושה, למען הסר ספק, כי למיטב ידיעתו לא שולמה פרוטה על חשבון סכום החיוב על ידי מאן דהוא.

6.

ביום 4.1.2022 דחה בית המשפט קמא את הבקשה למתן הוראות (להלן: ההחלטה מיום 4.1.2022 ). בתוך כך, בית המשפט ציין כי לפי סעיף 184 לפקודה, ערעור על הכרעת בעל תפקיד בתביעת חוב מכוח סעיף 150 לפקודה יש להגיש בתוך 45 יום. במקרה דנן, המבקש הגיש את הבקשה למתן הוראות בחלוף למעלה משלוש שנים ממועד ההכרעה בתביעה, ולכן, ככל שבקשה זו תבחן בהתאם לסעיף 150 לפקודה, הרי שדינה להידחות. בית המשפט ציין בהמשך לכך כי אמנם המבקש ביסס את הבקשה למתן הוראות על תקנה 95 לתקנות, ואולם ראשית תנאי מקדים לתחולת תקנה זו הוא שהמנהל המיוחד ימצא שההכרעה בתביעת החוב לא אושרה כיאות, ובענייננו המנהל המיוחד לא הודיע כי תביעת החוב לא אושרה כיאות. שנית , לגישת בית המשפט קמא, תקנה 95 בוטלה במסגרת סעיף 4 לתקנות פשיטת הרגל (תיקון), התשע"ט-2019 (להלן: התיקון לתקנות ), ומשכך היא חסרת כל תוקף בהליך דנן. שלישית , לתפיסת בית המשפט, בהינתן סתירה בין הפקודה אשר מגבילה את המועד במסגרתו ניתן לערער על הכרעה בתביעת חוב ל-45 ימים בלבד, לבין התקנות אשר אינן מגבילות את המועד להגשת בקשה מכוח תקנה 95 לתקנות לביטול או הפחתה של תביעת חוב שאושרה, יגברו הוראות הפקודה. אי לכך, בית המשפט קבע כי המועד להגשת בקשה מכוח תקנה 95 לתקנות מוגבל גם הוא ל-45 ימים בלבד.

7.

לאחר מכן, ביום 12.4.2022 הגיש המבקש לבית המשפט קמא בקשה לעיון חוזר בהחלטה מיום 4.1.2022, במסגרתה התבקש בית המשפט, בין היתר, להורות למנהל המיוחד לבדוק בשנית את תביעת החוב שהוגשה על ידי הנושה (להלן: הבקשה לעיון חוזר ). בתוך כך, המבקש טען כי לאחר שניתנה ההחלטה מיום 4.1.2022, עלה בידו לאתר בביתו של אביו אסמכתאות בגין חלק מהתשלומים שביצע האב על חשבון ההלוואה בסך כולל של 53,000 ש"ח, וכן תצהיר שהוגש מטעם הנושה בהליך מושא פסק הדין בו הוא מאשר כי המבקש והאב הפקידו כספים על חשבון ההלוואה. המבקש הסביר בבקשה כי איתורם של מסמכים אלו מהווה שינוי נסיבות המצדיק עיון מחדש בהחלטת בית המשפט. ואולם, עוד באותו היום, דחה בית המשפט קמא את הבקשה לעיון חוזר, בקבעו כי לא קמה עילה לשינוי ההחלטה מיום 4.1.2022 (להלן: ההחלטה מיום 12.4.2022 ).

טענות הצדדים

8.

על ההחלטה מיום 12.4.2022 הוגשה בקשת רשות הערעור דנן, במסגרתה טוען המבקש כי שגה בית המשפט קמא כאשר דחה את הבקשה לעיון חוזר. לגישת המבקש, לבקשה לעיון חוזר צורפו ראיות חדשות, אשר לא עמדו לפני בית המשפט קמא כאשר זה נתן את ההחלטה מיום 4.1.2022, ובראיות אלו יש כדי להוכיח מעל לכל ספק את טענותיו. בנסיבות אלו, לתפיסת המבקש, לא היה מקום כי בית המשפט קמא יעדיף את הפרוצדורה על פני עשיית צדק, וזאת בפרט בהינתן שקבלת טענות המבקש בעניין זה צפויה להביא להפחתה משמעותית של סכום תביעת החוב שהגיש הנושה. המבקש מוסיף כי ככל שתביעת החוב של הנושה תיבדק בשנית ותופחת, יעלה בידו להציע הסדר חוב לנושיו מבלי לאבד את דירת מגוריו. כמו כן, לטענת המבקש החלטת בית המשפט קמא לדחות את הבקשה לעיון חוזר, הגם שהראיות החדשות שהוגשו מבססות טענת מרמה באופן אמין וחד משמעי, עומדת בניגוד להלכה הפסוקה לפיה "המרמה מבטלת את הכל", ובכלל זאת אף פסקי דין שהפכו סופיים. לבסוף, המבקש טוען כי בית המשפט שגה כאשר לא נימק כהלכה את החלטתו, וכי די בכך כדי לבסס עילה לקבלת הבקשה למתן רשות ערעור.

9.

בתשובתו לבקשת רשות הערעור, הנושה גורס כי האסמכתאות שהמבקש צירף לבקשה לעיון חוזר להוכחת התשלומים אשר לכאורה שולמו על ידי האב, אינן בגדר עובדה חדשה המצדיקה עיון חוזר בהחלטה מיום 4.1.2022. לגישת הנושה, ככל שהמבקש סבר כי בית המשפט קמא שגה בהחלטתו מיום 4.1.2022, היה עליו להגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו, ואולם, הוא נמנע מלעשות כן. עוד מוסיף הנושה כי בטרם הוכרעה תביעת החוב שהגיש, המנהל המיוחד פנה למבקש וביקש את התייחסותו לתביעת חוב זו, אך המבקש נמנע מלהעביר את תגובתו. משכך, לטענת הנושה, המבקש החמיץ את ההזדמנות להעלות את טענותיו, ובשלב זה קיים קושי לשחזר את העובדות כהווייתן.

בתשובה שהוגשה מטעם המנהל המיוחד נטען כי נוכח מצבת הנשייה בעניינו של המבקש, ובהינתן כי לטענותיו בעניין הכספים ששולמו עשויות להיות השלכות משמעותיות על היקף תביעת החוב של הנושה, יהיה זה נכון וצודק לבחון בשנית תביעת חוב זו. לתפיסת המנהל המיוחד, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן, על עקרון סופיות הדיון לסוג לשם מניעת עיוות דין, ואין מקום להותיר הכרעת חוב שגויה, ככל שאכן כך ייקבע, אך בגין שיהוי. עוד מוסיף המנהל המיוחד כי בדיקה חוזרת של תביעת החוב שהגיש הנושה יכולה להסתיים בתוך פרק זמן קצר.

הכונס הרשמי טען בתשובתו לבקשת רשות הערעור כי דין הבקשה להידחות, תוך שיובהר כי אין בכך כדי למנוע מהמנהל המיוחד או מבנק הפועלים להגיש בקשה מטעמם להפחתת תביעת החוב של הנושה, על יסוד תקנה 95 לתקנות. לתפיסת הכונס, הבקשה למתן הוראות נדחתה מטעמים פרוצדוראליים, ולא נבחנה לגופה. אי לכך, הגם שהתגלו ראיות חדשות, הרי שאין בהן כדי להצדיק עיון חוזר בהחלטה מיום 4.1.2022 בראי נימוקיו של בית המשפט קמא בהחלטתו זו. יחד עם זאת, הכונס הרשמי סבור כי בית המשפט קמא שגה כאשר קבע כי תקנה 95 לתקנות בוטלה. לשיטתו, תקנה זו עודנה חלה על ההליך שלפנינו, ולכן המנהל המיוחד רשאי לעשות שימוש בסמכות המסורה לו מכוח התקנה להפחית את תביעת החוב שהגיש הנושה. עוד מציין הכונס הרשמי כי לתפיסתו המנהל המיוחד אינו כפוף בהפעלת סמכותו זו למסגרת הזמנים הקבועה בפקודה לעניין הגשת ערעור לבית המשפט על החלטת בעל תפקיד. כמו כן, לגישת הכונס, כיוון שתקנה 95 לתקנות עודנה חלה על ההליך דנן, הרי שגם בנק הפועלים, כנושה של המבקש, רשאי לפנות בעצמו לבית המשפט בבקשה להפחתת שיעור תביעת החוב של הנושה.

10.

בתגובתו לתשובות שהוגשו, טוען המבקש כי עמדת הכונס הרשמי לפיה ישנה אפשרות כי המנהל המיוחד או בנק הפועלים יגישו בקשה דומה במהותה לבקשה למתן הוראות, אינה פרקטית וצפויה להביא לבזבוז זמן שיפוטי. המבקש מדגיש כי לתפיסתו, לא נדרש כי שינוי הנסיבות המקים עילה לעיון מחדש בהחלטה שניתנה יהיה בעל רלוונטיות לנימוקים אשר עמדו ביסוד ההחלטה, אלא די בכך שהמדובר בשינוי נסיבות מהותי, כבמקרה דנן. בנוסף, וביחס לתשובתו של הנושה, לטענת המבקש, הנושה מנסה להיאחז בטיעונים פרוצדוראליים כדי למנוע את בירור תביעת החוב מחדש, ולא מספק כל התייחסות עניינית לאסמכתאות שצורפו לבקשה לעיון חוזר.

דיון והכרעה

11.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתגובות שהוגשו, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות, תוך שיובהר כי המנהל המיוחד רשאי לפעול כחוכמתו בהתאם לסמכות המוקנית לו מכוח תקנה 95 לתקנות. אפרט.

12.

בענייננו, בית המשפט קמא דחה את הבקשה למתן הוראות בהחלטה מיום 4.1.2022, לאחר שקבע כי לא קיים בסיס משפטי לבחינה חוזרת של תביעת החוב שהוגשה על ידי הנושה. ודוק, בית המשפט לא בחן את הבקשה למתן הוראות לגופה, אלא דחה אותה על הסף משלא מצא לה כל עיגון משפטי. המבקש לא הגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו, ומשכך היא הפכה לחלוטה (ראו: רע"א 3508/13 חנפי נ' מרג'יה , פסקה 5 (16.7.2013); רע"א 4145/21 אדטו נ' כונס הנכסים הרשמי , פסקה 15 (7.10.2021); רע"א 8602/21

פרנקוביץ נ' מלכה , פסקה 17 (17.3.2022)). בנסיבות אלו, ומשההחלטה מיום 4.1.2022 הייתה נעוצה כולה בהעדר בסיס משפטי, להבדיל מבסיס עובדתי, לביצוע בדיקה חוזרת של תביעת החוב, אין בצירופן של ראיות חדשות, חזקות ומהימנות ככל שיהיו, כדי להוות טעם המצדיק עיון מחדש בהחלטה זו. במצב דברים זה, בדין דחה בית המשפט קמא את הבקשה לעיון חוזר.

13.

יחד עם זאת, מצאתי לנכון להבהיר כי התיקון לתקנות לא ביטל את תחולתה של תקנה 95 לתקנות על הליכי פשיטת רגל אשר, כבמקרה דנן, נפתחו עובר למועד התחולה של חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: חוק חדלות פירעון ). בהקשר זה, ראו סעיף 373(ב) לחוק חדלות פירעון אשר קובע כי על הליכים לפי פקודת פשיטת הרגל שהיו תלויים ועומדים בעת כניסתו לתוקף של חוק חדלות פירעון, ימשיכו לחול הוראות הדין אשר חלו עליהם ערב כניסת החוק לתוקף, ובכלל זאת גם תקנה 95 לתקנות. עמד על כך גם השופט שאול שוחט ברע"א 2251/22 שפייזמן נ' עו"ד כהן , פסקה 11 (12.4.2022):

למען שלמות התמונה יצוין כי תקנה 95 לתקנות פשיטת הרגל בוטלה במסגרת סעיף 4 לתקנות פשיטת הרגל (תיקון), התשע"ט-2019 (ק"ת 8275, מיום 19.9.2019). עם זאת, תקנות פשיטת הרגל בנוסחן המקורי נכון לערב התיקון, עודן חלות על ענייננו – בהתאם לסעיף 373(ב) לחוק חדלות פירעון ושיקול כלכלי, התשע"ח-2018 ובשים לב למועד פתיחתו של הליך הפירוק מושא הבקשה דנן.

הנה כי כן, כיוון שהליך פשיטת הרגל בעניינו של המבקש נפתח בשנת 2016, וחוק חדלות פירעון נכנס לתוקף רק בשנת 2019, הרי שתקנה 95 לתקנות עודנה חלה על הליך זה, והמנהל המיוחד רשאי לעשות שימוש בסמכות המסורה לו מכוח תקנה זו.

14.

עוד יובהר כי אין בסעיף 184 לפקודה כדי להגביל את מסגרת הזמנים בה יכול המנהל המיוחד לעשות שימוש בסמכות הנתונה לו לפי תקנה 95 לתקנות. הסיבה לכך היא שסעיף 184 לפקודה מגדיר את מסגרת הזמנים להגשת ערעור לבית המשפט של פשיטת רגל על החלטת בעל תפקיד. ואולם, עניינה של תקנה 95 לתקנות אינו בערעור על החלטת בעל תפקיד, אלא במצב דברים בו בעל התפקיד עצמו מוצא לנכון לשנות מהחלטה קודמת שלו בעניין תביעת חוב עקב מידע חדש אשר הובא לפניו. אי לכך, למסגרת הזמנים הקבועה בסעיף 184 לפקודה אין כל תחולה על תקנה 95 לתקנות, וממילא הפעלת הסמכות המסורה לבעל התפקיד מכוח תקנה זו אינה מוגבלת על ידי המועדים שנקבעו בסעיף זה.

15.

סוף דבר : בקשת רשות הערעור נדחית איפוא, וממילא נדחית הבקשה לעיכוב ההליכים המתנהלים לפני בית המשפט קמא. מובהר, עם זאת, כי המנהל המיוחד רשאי לעשות שימוש בסמכות המסורה לו מכוח תקנה 95 לתקנות, ובכלל זאת להגיש בקשות בנושא זה לבית המשפט קמא, והכל בהתאם למיטב שיקול דעתו. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.