רע"א 3146/10 מרבי טופז נ. בנק לאומי לישראל בע"מ

1.

בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט מ' רניאל) קיבל את בקשת המשיב, בנק לאומי לישראל בע"מ, וחייב את המבקש להפקיד ערובה להוצאות המשיב בסך 200,000 ש"ח, שאם לא כן תסולק התביעה שהגיש המבקש נגד המשיב על הסף. המבקש חוייב גם בהוצאות בסך 2,000 ש"ח בתוספת מע"מ. על החלטתו זו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.

2.

המבקש הגיש נגד הבנק תביעה על סך 100,000,000 ש"ח. המבקש מיוצג על ידי לשכת הסיוע המשפטי, ועל כן הוא פטור מאגרה. לטענתו של המבקש ההחלטה בגינה מוגשת בקשה זו פוגעת ללא תקנה בזכות הגישה לערכאות, ויוצרת "חסינות" לגופים גדולים, דוגמת הבנק. לטענתו ההחלטה חוסמת למעשה את האפשרות שיגיש תביעה נגד הבנק.

3.

בית המשפט קבע בהחלטתו כי כתב התביעה שהגיש המבקש אינו מעלה עילת תביעה מבוררת. עוד קבע כי התביעה היא תביעת סרק שאין לה, כפי שהיא, סיכויי של ממש. המבקש טוען כי בכך שגה בית המשפט. לטענתו טעה בית המשפט בהבנת כתב התביעה. עוד שגה לדבריו בית המשפט כשסבר שהתביעה היא בגין אבדן רווחים לחברת טופבן בע"מ (אותה עזב המבקש). התביעה, כך טוען המבקש, היא תביעה אישית שלו נגד הבנק אשר בגין מעשיו או מחדליו נאלץ המבקש, לטענתו, לוותר על חלקו בחברה הנזכרת לטובת שותפיו. ועוד: בית המשפט מזכיר בהחלטתו הליכים קודמים בהם נקט המבקש נגד הבנק כשהוא היה בלתי מיוצג. ואולם, עתה נוסחה תביעתו על ידי הלשכה לסיוע משפטי והיא מעלה, הפעם, לטענת המבקש בבירור את עילת התביעה.

4.

לא אכחד, כי במבט ראשון נראית הדרישה לחייב תובע, ועוד תובע המיוצג על ידי הלשכה המשפטית, בערובה כה גבוהה – בגדר חסימת אפשרות הגישה לערכאות. ואולם לאחר שקראתי ושבתי וקראתי את המסמכים המונחים לפני הגעתי למסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. אדגיש כבר בפתח הדברים עתה כי גובה הערובה שהוטלה על המבקש הוא תוצאה של הסכום הגבוה, גבוה עד למאוד, אותו תבע המבקש. בית המשפט הבהיר לעניין זה כי לפי כללי לשכת עורכי הדין שכר הטרחה בגין תביעה בסדר גודל כזה עשוי להגיע ליותר מ-3 מליון שקל. עם זאת, ומכיוון שלא נהוג לקבוע סכומים קרובים לסכומים אלה, העמיד בית המשפט את סכום הערובה על 200,000 ש"ח. כאן אומר כי אפילו יתברר כי המערער צודק בכל הטענות שהעלה בכתב התביעה מתקשה אני לראות כיצד יחויב הבנק בסכום שנתבע או בסכום קרוב אליו. לא התעלמתי מכך שהמבקש הגיש לערכאה זו מסמכים שונים לגביהם טען כי הם או רובם היו בפני הבנק , אך הוא לא טען כי הם היו בפני הערכאה הראשונה, ובכך די כדי שלא אתייחס אליהם כלל. אכן, המבקש פטור מאגרה, אין פירוש הדברים כי לצורך ערובה להוצאות יכול הוא להעלות על הנייר כל סכום התביעה העולה על דעתו. בלי שיהיה לדבר השלכות.

5.

פתחתי דווקא בשאלת גובה הערובה. עתה אחזור לשאלה אם היה מקום להטיל ערובה. על כך שהמבקש חסר יכולת כלכלית לשלם את הוצאות הנתבע אם יפסיד – לא היתה למעשה מחלוקת. המבקש גם לא שילם הוצאות שהוטלו עליו בהליכים קודמים שנמחקו. המבקש, כך עולה מהמסמכים המצויים בפני ניהל הליכים רבים, ולא רק נגד המשיב שלפני.

6.

בית המשפט בחן את סיכויי התביעה והגיע, כאמור, לכלל מסקנה כי התביעה אינה מעלה עילת תביעה מבוררת, וכי מדובר בתביעה שאין לה סיכויי של ממש. המבקש טוען, כאמור, כי בית המשפט שגה בהבנת התביעה. שבתי וחזרתי וקראתי את כתב התביעה ואף את כתב ההגנה של הבנק. אודה ואתוודה: התקשיתי בהבנת כמה אבני יסוד במבנה התביעה, מדוע נאלץ המבקש, לשיטתו, בגין מעשי הבנק, לוותר על חלקו בחברה ומה היקפו של הנזק שנגרם לו. האם נזקו אינו נגזר מהנזק הצפוי לחברה בה היה שותף ועוד, ועוד ועוד. אף שהפעם נוסחה התביעה בידי עורך דין קשה להבין אותה. אני מנסה להיזהר עם זאת מלחרוץ משפט בטרם עת (ראו – רע"א 2241/01 נינה הופ נ' ידיעות תקשורת בע"מ (לא פורסם, 17.4.2001)) ובפרט כשמדובר בהחלטה של ערכאת הערעור. על כן שמתי את הדגש בהחלטתי במיוחד על סכום התביעה. צודק המבקש בטענתו כי אין הוא צריך "להוכיח" בשלב זה את סכום התביעה, עם זאת לסכום, הנראה על פניו נטול קשר לאירועים הנטענים - חייב להיות משקל.

7.

על כן החלטתי שלא להתערב בהחלטת בית המשפט, והכל תוך הבהרה שאם בעקבות מחיקת התביעה תוגש תביעה חדשה ובה ייתבע סכום סביר יהיה מקום לשקול מחדש את נושא הערובה להוצאות, ובוודאי את היקף הסכום.

8.

הבקשה נדחית.