רע"א 3374/11 מקובר 24 [1995] בע''מ ע'י מנהלה דוד מקובר נ. בנימין נחום

זוהי בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ו' אלשיך) מיום 4.4.2011, בה נדחתה בקשת המבקשת 1 (באמצעות המבקש 2) לביטול פסק-דין מיום 21.10.2010, אשר ניתן בהעדר המבקש 2 ואשר במסגרתו ניתן צו לפירוקה של המבקשת 1.

העובדות והטענות העיקריות הצריכות לעניין הן אלה:

1.

המבקשת 1 (להלן: החברה ) הינה חברה פרטית מוגבלת שעיסוקה, בין היתר, בייזום פרויקטים הקשורים בבניה. המבקש 2 הינו בעל מניות בחברה ומנהלה היחיד. במוקד ההליך העיקרי שהתנהל בבית משפט קמא עמדה בקשתם של המשיבים 1-2 לפירוקה של החברה (להלן: בקשת הפירוק ). על-פי הנטען בבקשת הפירוק, במהלך חודש ספטמבר 1999, רכשו המשיבים 1-2 מן החברה דירה בבניין אותו בנתה (להלן: הדירה ) ואף שילמו לה על חשבון רכישת הדירה כספים בסכום כולל של 296,590 ש"ח. המשיבים 1-2 הוסיפו וטענו כי במסגרת המשא ומתן שהתנהל בין הצדדים לרכישת הדירה ואף במסגרת הסכם המכר עצמו הציגה החברה בפניהם מצג לפיו בניית הבניין כולו וכן הדירה תעשה בהתאם להיתר בניה שהוצא כדין. אלא, שבדיעבד התברר למשיבים 1-2 כי בניית הבניין והדירה נעשו בניגוד לתנאי היתר הבניה שניתן. עוד טענו המשיבים 1-2 כי לאחר הדברים הללו וכתוצאה מקריסתה הכללית של החברה הוגשה בקשה למינוי כונס נכסים על הבניין והדירה בכלל זה, וכן בקשה לפינוים ממנה. לפיכך, פנו המשיבים 1-2 לבית המשפט בהמרצת פתיחה בה עתרו למתן צו שימנע את מימוש הדירה (להלן:

המרצת הפתיחה ) אך בהסדר פשרה שהושג באותו הליך פינו המשיבים 1-2 את הדירה ובהמשך שלחו הם ביום 24.1.2010 לחברה ולמבקש 2 מכתב התראת פירוק ודרישה לתשלום חובה של החברה כלפיהם בגין הכספים ששילמו על חשבון רכישת הדירה.

2.

בחלוף כארבע חודשים משלא שולם החוב ואף לא נתקבלה כל תגובה מאת החברה או המבקש 2 לדרישת התשלום האמורה, פנו המשיבים 1-2 לבית משפט קמא בבקשה לפירוק החברה ובה טענו, בין היתר, כי במצב הדברים הקיים לא יעלה בידה של החברה להשיב להם את הסכומים ששילמו בגין רכישת הדירה וכי יש להורות על פירוקה של החברה מחמת חדלות פרעון, בהתאם להוראת סעיפים 257 ו – 258 לפקודת החברות (להלן: פקודת החברות ).

ביום 21.10.2010 התקיים דיון בבקשת הפירוק אליו לא התייצב המבקש 2. לאחר שהוברר כי הודעה על דבר הפירוק פורסמה כדין, כי הומצאה תעודה מאת הרשם לפי תקנה 7 לתקנות החברות (פירוק), התשמ"ז – 1987 וכי לא הוגשה כל התנגדות לבקשת הפירוק, נתן בית משפט קמא (כבוד השופטת ו' אלשיך) פסק-דין ובו צו לפירוקה של החברה (להלן: פסק-הדין ).

3.

ביום 28.10.2010 הגישה החברה (באמצעות המבקש 2) לבית משפט קמא בקשה לביטול פסק-הדין (להלן: בקשת הביטול ) בה טען המבקש 2 כי לא ידע על פתיחת תיק בית המשפט בקשר עם בקשת הפירוק ועל מועד הדיון שנקבע. לטענתו כל שקיבל לידיו הוא בקשה שנתקבלה אצל המשיב 4 (כונס הנכסים הרשמי – להלן: הכונ"ר ) בתאריך 26.5.2010 ואשר הדף הראשון בה לא נשא מספר תיק או חותמת "נתקבל" מאת בית המשפט. עוד נטען בבקשה כי המבקשים אינם חייבים למשיבים 1 - 2 דבר וכי תביעת המשיבים 1-2 להחזר המקדמה ששילמו למבקשים תלויה ועומדת בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. לבסוף, נטען כי עומדות למבקשים "תביעות קיזוז ותביעות שכנגד שגם הם נידונים בימים אלו בבית המשפט". בנסיבות אלו ונוכח הנזקים אשר על-פי הנטען נגרמו לחברה בגין צו הפירוק, עתרה החברה כאמור לביטולו של פסק-הדין שניתן בהעדר המבקש 2.

להשלמת התמונה יצוין כי מכתבי הטענות בבקשת הביטול עולה כי המשיבים 1-2 הגישו נגד המבקשים ואחרים תובענה לבית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (ת.א. 32848-06-10), בה עתרו לאכיפת הסכם מכר הדירה ולחלופין לתשלום סכום של 598,648 ש"ח, בגין הכספים ששילמו עבור הדירה ובגין הוצאות, פיצויים מוסכמים ועוגמת נפש. במסגרת תובענה זו ניתן נגד המבקשים פסק-דין בהעדר הגנה ביום 19.9.2010 (קרי במועד שלאחר הגשת בקשת הפירוק אך טרם מתן צו הפירוק). ביום 11.11.2010 (קרי לאחר מתן צו הפירוק), נעתר, עם זאת, בית המשפט המחוזי לבקשת המבקשים וביטל את פסק-הדין הנ"ל, בכפוף לתשלום הוצאות בסכום של 7,500 ש"ח. בהחלטתו קבע בית המשפט כי לא נשמע אמנם מפי המבקשים כל הסבר מניח את הדעת לאיחור בהגשת כתב הגנתם והוא אף לא שוכנע כי סיכויי הגנתם טובים, אך למרות זאת סבר כי אין מדובר בסיכויים כה קלושים עד כי יש לשלול מן המבקשים את יומם בבית המשפט. ביטול פסק-הדין מיום 19.9.2010 הועלה על ידי המבקשים כטעם נוסף המצדיק את ביטול צו הפירוק שניתן בעניינה של החברה.

4.

ביום 4.4.2011 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ו' אלשיך) את בקשת החברה לביטול פסק-הדין שהורה על פירוקה. ראשית, עמד בית המשפט על כך שהעתק מבקשת הפירוק, אף אם לא מלא, נשלח אל החברה. בנסיבות אלו, כך נקבע, קשה לקבל את טענת "אי הידיעה" שהעלתה החברה ואם בחרה היא לשקוט על שמריה, אין לה להלין בעניין זה אלא על עצמה. אף לגופם של דברים, כך קבע בית המשפט, לא עמדה החברה בנטל המוטל עליה להוכיח כי אם יערך הליך מחודש בעניינה, סיכוייה לזכות בו טובים. זאת בהינתן העובדה כי טענות החברה נגד החוב נושא בקשת הפירוק נטענו בעלמא, ללא כל פירוט ומבלי שצורפו כל אסמכתאות לתמיכה בהן.

בקשת החברה לעיכוב ביצוע פסק-הדין שהורה על פירוקה, נדחתה אף היא בהחלטת בית משפט קמא מיום 7.4.2011 והוא קבע כי הבקשה נסמכה על ההנחה כי עיכוב הביצוע המבוקש לא יהא בו כדי לגרום כל נזק ועל ההנחה הנוספת לפיה טענת החברה להעדר חוב נכונה, אף שהנחה זו אין לה על מה לסמוך. בקשה נוספת לעיכוב ביצוע פסק-הדין שהגישה החברה, נדחתה על ידי בית משפט קמא ביום 17.4.2011.

5.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני ועימה בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית משפט קמא מיום 21.10.2010. במסגרת בקשת רשות הערעור, שבים המבקשים וטוענים כי לא ידעו על פתיחת תיק בית המשפט ובו בקשת הפירוק, על מספרו של התיק או על מועד הדיון הרלוונטי. לטענתם, המסמך היחיד שנשלח אליהם מטעם המשיבים 1-2 הינו העתק הבקשה לפירוק, אשר נשאה את חותמת הכונ"ר, אך לא כללה את מספר תיק בית המשפט ולא צורף אליה כל מסמך מאת בית המשפט אשר יש בו כדי להעיד על פתיחת התיק, לא כל שכן על מועד הדיון שנקבע. עוד שבים המבקשים וטוענים כי החברה אינה חייבת דבר למשיבים 1-2. בעניין זה נטען כי פסק-הדין הכספי שניתן לטובת המשיבים 1-2 בוטל ולא עלה בידיהם להוכיח קיומו של חוב חלוט מצד החברה כלפיהם. על כן, כל אשר עומד לזכותם של המשיבים 1-2 הינה טענת חוב המוכחשת על ידי החברה ואינה מקימה עילה לפירוקה. לבסוף, טוענים המבקשים כי פירוקה של החברה ללא בסיס יש בו כדי לגרום לה לנזקים כבדים ואף בכך יש כדי להצדיק את ביטולו של צו הפירוק שניתן.

6.

המשיבים 1-2 מצידם, סבורים כי דין בקשת רשות הערעור כמו גם בקשת עיכוב הביצוע להידחות. המשיבים 1-2 מציינים כי לאחר הגשת בקשת הפירוק לבית משפט קמא, הם המציאו עותק הימנה לידי החברה וזאת עוד ביום 31.5.2010, כפי שהדבר עולה מאישור המסירה שבתיק. כמו כן מציינים המשיבים 1-2 כי הומצא לחברה מסמך המאשר את פתיחת הבקשה, ובו כלולים הפרטים בדבר מספר התיק ובית המשפט שאליו הוגשה הבקשה. לכל אלו מצטרפת העובדה כי החברה עצמה מודה כי קיבלה לידיה את בקשת הפירוק ואם בכך לא די, הרי שבהתאם לדרישות הדין פורסם דבר הגשת הפירוק הן ברשומות והן בעיתון יומי, כאשר פרסום זה כלל פירוט אודות מספר תיק בית המשפט, מועד הדיון שנקבע והאפשרות להגיש התנגדות לבקשת הפירוק. לאור כל האמור, סבורים המשיבים 1-2 כי בדין קבע בית משפט קמא שהחברה בחרה לשקוט על שמריה ואין לה להלין בעניין זה אלא על עצמה. לבסוף, טוענים המשיבים 1-2 כי טענת המבקשים, לפיה החברה אינה חבה להם דבר נטענה בעלמא והיא אינה מתיישבת עם העובדה כי החברה לא הגיבה כלל לדרישת החוב שנשלחה אליה, לא הגישה התנגדות לבקשת הפירוק ואף לא הגישה כל תביעה מצידה נגד המשיבים 1-2.

7.

הכונ"ר סבור אף הוא כי דין בקשת רשות הערעור להידחות והוא מציין כי פסק-דינו של בית משפט קמא שהורה על פירוקה של החברה, ניתן לאחר שבית המשפט בדק ומצא כי המשיבים 1-2 עמדו בדרישות כלל הוראות הדין הרלוונטיות. יתרה מכך. טענתם של המבקשים בדבר אי ידיעתם על קיומו של ההליך ועל מועד הדיון נבחנה בהרחבה על ידי בית משפט קמא ונדחתה על ידו בהסתמך על חומר הראיות שהונח בפניו. מדובר על כן בקביעות עובדתיות אשר בהן אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב. אשר לבקשה לעיכוב ביצוע טוען הכונ"ר כי נוכח סיכוייה הקלושים של בקשת רשות הערעור יש לדחותה והוא מוסיף ומציין כי טענת המבקשים לנזקים כבדים שנגרמו לחברה נטענה בעלמא וספק אם יש בה ממש נוכח אי הבהירות באשר להיות החברה פעילה עדיין ובהינתן העובדה שמונה כונס נכסים הפועל למימוש פרוייקט הבניה בו מצויה הדירה.

המשיב 3 לא הגיש תגובתו לבקשת רשות הערעור ומשיחה טלפונית אשר קיימה עמו מזכירות בית המשפט עולה כי אין לו עניין בהליך דנן.

8.

דין הבקשה להידחות.

אין תימה כי בית משפט קמא התקשה לקבל את טענת המבקשים לפיה לא היו מודעים לקיומו של ההליך המשפטי ולדיון שנקבע בהתחשב בכל העובדות שפורטו לעיל. ראוי להוסיף ולציין כי עיון בתיעוד הרלוונטי במערכת נט-המשפט מלמד אף הוא כי הודעה על מועד הדיון הומצאה לחברה כדין במשרדה הרשום (באמצעות דואר רשום בצירוף אישור מסירה). זאת ועוד. בית משפט קמא קבע ובצדק כי החברה לא עמדה בנטל המוטל עליה להראות כי טובים סיכוייה לזכות בהליך אם יתקיים דיון מחודש בעניינה ו כבר נפסק בעבר, כי בהתקיים התנאים המנויים בסעיף 258 (1) לפקודת החברות קמה חזקה לפיה החברה הינה חדלת פרעון ללא צורך בהוכחת מצבה של החברה בפועל (ע"א 877/07 גפן ואח' נ' ג'ירוטק השקעות בע"מ ואח' (טרם פורסם, 2.9.2010) (להלן: עניין גפן )), ובלבד שהחברה אינה חולקת בתום לב ובכנות על קיומו של החוב ( עניין גפן , בפסקה לח). בקשת הפירוק שהגישו המשיבים 1-2 נסמכה על טענתם כי החברה חייבת להשיב לידיהם את הכספים ששילמו על חשבון רכישת הדירה. לתמיכה בטענתם זו צירפו המשיבים 1-2 מסמכים שונים ובהם: צילומי שני שיקים – האחד בסכום של 127,230 ש"ח הרשום לפקודת "דוד מקובר" (הוא המבקש 2) והאחר בסכום של 169,360 ש"ח הרשום לפקודת "מקובר" וכן חשבונית מס עבור תשלום סכום של 127,230 ש"ח (באמצעות צ'ק) בגין "תשלום ראשון לדירה ביד אליהו". מנגד - ועמד על כך בית משפט קמא - טענו המבקשים בעלמא כי החברה אינה חבה למשיבים 1-2 דבר בלא שפירטו או ביססו את טענתם זו באופן כלשהו. העובדה כי המשיבים 1 ו-2 אינם אוחזים בפסק-דין חלוט לטובתם בגין אותו החוב אינה מעלה ואינה מורידה בהקשר זה (ראו משה קשת שעבודים ופירוקים :

פקודת החברות [נוסח חדש] כרך ב 101 (מהדורה מעודכנת, 1994)).

להשלמת התמונה יצוין, כי ביום 17.5.2011 הגישו המבקשים בקשה למתן רשות להגשת תגובה לתשובות המשיבים. עיינתי בבקשה זו ולא מצאתי כי יש באמור בה כדי לשנות מן המסקנה אליה הגעתי.

9.

סיכומם של דברים, בקשת רשות הערעור נדחית וממילא נדחית עימה גם הבקשה לעיכוב ביצוע. המבקשים ישאו בשכר טרחת עורך דינם של המשיבים 1-2 (ביחד) ובשכר טרחת הכונ"ר בסכום 5,000 ש"ח לכל צד.