רע"א 3445/14 אברהם בן משה נ. עיריית רחובות

לפניי בקשת רשות ערעור, ב"גלגול רביעי", על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ו' פלאוט ) בגדרו הוחלט, בהסכמת המשיבה, על סגירת תיק הוצאה לפועל שנפתח נגד המבקש.

כעולה מהחלטות קודמות, בפסק דין מיום 13.12.2004 חויב המבקש לשלם למשיבה "סך של 7,500 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד מועד התשלום המלא בפועל" (להלן: פסק הדין ). בגין חוב זה נפתח נגד המבקש הליך בהוצאה לפועל. במסגרת טענת "פרעתי" שהעלה המבקש התעוררה בין הצדדים מחלוקת באשר למשמעות הקביעה בפסק הדין, כי על המבקש לשלם את חובו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק . בעוד המשיבה סברה, כי יש לפרש את המילה "חוק" כמכוונת לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980 (להלן: חוק הרשויות המקומיות ), המבקש טען כי השימוש במילה "חוק" בהקשר זה מכוון לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן: חוק פסיקת ריבית ).

בהחלטתה מיום 2.7.2013 דחתה רשמת ההוצאה לפועל את טענת המבקש בקבעה, כי יש לחשב את הריבית שבה הוא חב לפי חוק הרשויות המקומיות. ערעור שהגיש המבקש על החלטה זו נדחה בפסק-דינו של בית משפט השלום מיום 10.11.2013 בקבעו כי "האמירה 'כחוק' בגופו של פסק הדין, משמעותה בהתאם לשיעור הריבית שזכאית המשיבה על פי חוק, כאשר הכוונה היא לאותו חוק הנוגע לסוג החיוב שהוטל על המבקש. אין הכוונה דווקא לחוק פסיקת ריבית והצמדה".

על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. בתשובה לבקשת רשות הערעור הסבירה המשיבה, כי מאחר שההפרש בסכום החוב, אם יחושב לפי חוק פסיקת ריבית או לפי חוק הרשויות המקומיות, אינו גבוה, היא נעתרת לבקשת המבקש ומסכימה לסגירת תיק ההוצאה לפועל נגדו. נוכח האמור קבע בית משפט קמא כי "בהסכמת המשיבה ייסגר תיק ההוצאה לפועל". כלומר, מבחינה מעשית, התקבלה התוצאה אליה חתר המבקש, והוא לא נדרש לשלם ריבית בגין חובו לפי השיעור הקבוע בחוק הרשויות המקומיות. על אף האמור, הגיש המבקש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא בטענה כי בקשתו מעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות שעניינה "איזה חוק חל על חוב שחב חייב לרשות מקומית, המבוסס על פסק דין, לחיובו בהוצאות משפט". המשיבה טוענת בתשובתה, כי דין הבקשה להידחות לאחר "שהמשיבה פתרה למבקש את בעייתו ונעתרה לסגירת תיק ההוצאה לפועל שנפתח נגדו".

איני מבטל את האפשרות, כי בעניין זה מתעוררת שאלה שעשויות להיות לה השלכות רוחב; ואולם ההכרעה בשאלה זו אינה נדרשת לצורך ההתדיינות שבין הצדדים. זאת, כאמור, מאחר שהמשיבה היתה נכונה להסכים, בהתדיינות הפרטנית שבינה לבין המבקש, כי הוא פרע את מלוא חובותיו, ולכן אין מקום להמשיך את הליכי ההוצאה לפועל נגדו. מכאן שהשאלה שמבקש המבקש לעורר הפכה תיאורטית, והדיון בה לא יקדם כל תכלית מעשית בגדר מערכת היחסים שבין הצדדים לתיק זה. בית המשפט אינו מכריע במחלוקות תיאורטיות "לשם שמיים" כאשר להכרעה אין כל נפקות מעשית במערכת היחסים שבין הצדדים לתיק, אלא במקרים נדירים שבנדירים, שהמקרה דנא אינו נמנה עליהם (רע"א 202/05 מנהל השירותים הווטרינריים נ' גולדשטיין (14.6.2005)).

הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך 2,000 ש"ח.