רע"א 3498/06 ברכה ניסנוב נ. ראובן שבתאי

א.בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט מ' אלטוביה) מיום 26.3.2006 בבר"ע 2533/05, בגדרו נדחתה בקשת רשות ערעור מאת המבקשת כנגד החלטת ראש ההוצאה לפועל בהרצליה (הרשם צ' אלמוג) מיום 14.8.2005 במסגרת תיק הוצאה לפועל 26-06843-99-1.

ב.(1) המבקשת היא אשתו של החייב עמיחי ניסנוב (להלן החייב) בתיק הוצאה לפועל (הרצליה) 26-06843-99-1, בגדרו נושה המשיב בחייב בסכום של 820,000 ש"ח.

(2) מכוח היותו יורש בעזבון אמו, החזיק החייב זכויות בנכס הידוע כחלקה 1 בגוש 6546 ובנכס הידוע כתת חלקה 3 בחלקה 7 בגוש 6533 (להלן נכסי העיזבון).

(3) ביום 25.9.2000 ניתן צו עיקול על זכויותיו של החייב בעזבון אמו, וביום 28.11.2000 נתמנה כונס נכסים עליהן. במועד האמור ניתנו צו העיקול וצו המינוי כלפי זכויות החייב בעיזבון ולא כלפי נכסי העיזבון עצמם, שכן אלה טרם חולקו וטרם נרשמו על שם החייב.

(4) צו העיקול וצו הכינוס על נכסי העיזבון ניתנו רק לאחר חלוקתו; צו העיקול ניתן ביום 13.1.2002, ואילו צו הכינוס ניתן ביום 24.2.2002.

(5) ביום 5.11.2000 – שבועות ספורים לפני מינויו של כונס הנכסים, ומעל חודש לאחר הטלתו של צו העיקול – חתמו החייב והמבקשת על הסכם ממון, בגדרו המחה החייב למבקשת את כל זכויותיו בעזבונה של אימו. הסכם הממון אושר בבית המשפט לענייני משפחה ביום 25.12.2000 (השופטת ט' סיון) במסגרת תמ"ש 105360/00. ביום 14.1.2002 נרשמו לזכות המבקשת הערות אזהרה בפנקס המקרקעין על זכויותיו של החייב בנכסים, לצורך הבטחת זכויותיה הקנייניות.

(6) ביום 23.6.2005 עתרה המבקשת לבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן (בש"א 7848/05 במסגרת תמ"ש 94362), לשם סעדים שונים לצורך הבטחת זכויותיה בנכסים. ביום 27.7.2005 ניתן צו הגבלת שימוש, האוסר על ביצוע כל דיספוזיציה בנכסים עד למתן החלטת אחרת. צו זה נרשם כצו מניעה בפנקס המקרקעין. בעקבות הצו האמור הגישה המבקשת בקשה לראש ההוצאה לפועל להורות על ביטולם או עיכובם של הליכי ההוצאה לפועל ביחס לנכסי העיזבון.

(7) לאחר שנתקבלה תגובתו של בא כוח המשיב לבקשה, קבע ראש ההוצאה לפועל בהחלטה מיום 14.8.2005, כי הליכי הכינוס יימשכו כסדרם.

(8) כלפי החלטה זו הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (בר"ע 2533/05). בבקשה זו (שצורפה עם תגובת המשיב לבקשה הנוכחית) נטען, כי צו העיקול מיום 13.1.2002 וצו הכינוס מיום 24.2.2002 חסרי כל תוקף כנגד המבקשת, שכן בעת נתינתם לא היו לחייב זכויות כלשהן בנכסי העיזבון; זאת נוכח העובדה, שזכויותיו בנכסים הומחו למבקשת בטרם הוצאת הצווים האמורים. כן נטען, כי החלטת ראש ההוצאה לפועל סותרת את פסק הדין מיום 25.12.2000 בגדרו ניתן תוקף להסכם הממון בין המבקשת לחייב, וכן צו מניעה זמני שניתן ביום 27.7.2005.

(9) בתגובת המשיב נטען, כי צו הגבלת השימוש מיום 27.7.2005 בוטל בהחלטת בית המשפט לענייני משפחה, לפיה ניתן להמשיך במכירת נכסי העיזבון. כן נטען, כי בית המשפט המחוזי דחה בעבר את עתירת המבקשת (ת.א. 2549/02) למתן סעדים זהים לאלה להם עתירה בבקשה זו, מכוח הטענה לפיה זכויות החייב בעיזבון הומחו לה, ומשכך יש לדחות את בקשתה בעילת מעשה בית דין או השתק. לגופם של דברים נטען, כי צו הכינוס וצו העיקול ניתנו עובר להמחאתן של זכויות החייב בנכסים, ולפיכך זכויות המבקשת מכוח הסכם הממון ופסק הדין שאישר אותו כפופות לעיקולים שרבצו על הנכסים. כן נטען, כי המחאת זכויות החייב בנכסי העיזבון נעשתה לצורך הברחת נכסים אלה מידי הנושים.

(10) בהחלטתו מיום 26.3.2006 קבע בית המשפט המחוזי, כי אין מקום להתערב בהחלטת ראש ההוצאה לפועל, ולפיכך דחה את הבקשה.

(11) מכאן הבקשה הנוכחית.

ג.בבקשה נטען, כי החלטתו של בית המשפט המחוזי ניתנה ללא נימוקים ומבלי שבית המשפט דן בטענות המבקשת לגופן; לגופם של דברים חזרה המבקשת על טענותיה בבית המשפט המחוזי, לפיהן בעת המחאתן של זכויות החייב בנכסי העיזבון על שם המבקשת היו אלה נקיות מכל חוב או עיקול, ועל כן צוי העיקול וכינוס הנכסים אינם תקפים כלפיה, הואיל וניתנו לאחר המחאתן והעברתן של הזכויות על שמה. לדברי המבקשת, המחאת הזכויות במועד האמור נעשתה עקב מצבו הרפואי של החייב, שהלך והידרדר באותה עת. לטענתה, מהאמור עולה, שהחלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 14.8.2005 ניתנה בחוסר סמכות, שכן אין הוא מוסמך ליתן צו או החלטה לפועל כנגד רכושו של אדם, ובמקרה דנא נגד רכושה של המבקשת, אשר אינה החייב בתיק. נוכח האמור, נתבקשה הסרתו של צו העיקול.

ד.(1) בידוע, וכפי שנאמר פעמים הרבה, רשות ערעור בגלגול שלישי ניתנת במשורה. היא נשקלת במקרים בעלי חשיבות ציבורית או משפטית, החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 130-129 (מ"מ הנשיא, כתארו אז, שמגר); ד"ר ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד , 182-177). הבקשה דנא אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית, שכן טענות המבקשת תחומות לצדדים נשוא בקשה זו, ולעניינים עובדתיים שהוכרעו בהחלטות בתי המשפט הקודמים.

(2) בהחלטות בתי המשפט הקודמים נקבע, כי יש להמשיך בהליכי כינוס ביחס לנכסי העיזבון. החלטות אלה אימצו את עמדת המשיב, לפיה צו העיקול וצו כינוס הנכסים הוטלו עובר להמחאת זכויותיו של החייב למבקשת; משאומצה עמדה זו, אין הבקשה דנא מעוררת שאלה משפטית, ולבה הוא בהתערבות בממצאי עובדה. משניתן למבקשת יומה בערכאה הדיונית וכן בערכאת הערעור, ומשאין הבקשה עומדת בכללים למתן רשות ערעור בגדרי ההלכה הנוהגת, איני רואה ליתן למבקשת יום ערעורי נוסף בערכאה זו.

(3) באשר לטענת המבקשת בדבר חובת ההנמקה, המוטלת על בית המשפט המחוזי; חובת ההנמקה היא חובה שבדין, אך הדין מאפשר בין השאר, לאמץ כנתינתן החלטות שיפוטיות (כגון תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). הדברים מעוגנים בצורך במבט כולל על ההליך השיפוטי, בניסיון לייעלו תוך חיסכון בזמן שיפוטי, בעומס – לעתים בלתי נסבל – שבו פועלים תדיר בתי המשפט; ראו רע"א 8995/04 שכטר נ' נציבות הבית (טרם פורסם) והאסמכתאות דשם. אכן, טבעית ומובנת היא ציפיית הצדדים ובאי כוחם להחלטה מפורטת ומנומקת, ואולם, הדעת נותנת, כי ייתכנו מקרים, והם קורים לא אחת, בהם עיון בתיק ובנספחיו יגלה, שאין מקום להוסיף על נימוקי הערכאה הקודמת או לגרוע מהם, ודי באימוצם.

במקרה דנן ציין בית המשפט המחוזי, כי לאחר שקרא את הבקשה והתגובה על נספחיהן, ולאחר ששמע את טיעוני הצדדים בדיון שהתקיים בפניו, מצא, כי אין מקום להתערב בהחלטתו של ראש ההוצאה לפועל, ואף לא ראה מקום להוסיף עליה. עיון בפרוטוקול מעלה כי הטיעונים נשמעו בפירוט רב, בנסיבות אלו, בהן ברור שהחלטת בית המשפט קמא ניתנה תוך שימת לב מרובה לטיעוני הצדדים, אין מקום להתערבות בהחלטה זו בקשר להנמקה.

ה.כללם של דברים, אין בידי להיעתר לבקשה. נוכח החלטה זו, מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצוע.