רע"א 7410/09 ברכה ניסנוב נ. ראובן שבתאי

1.

בפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא י' זפט ), בה נדחתה בקשתה של המבקשת למתן צו מניעה זמני, שיאסור על המשיבים לעשות דיספוזיציה בנכסים. בד בבד עם בקשת רשות הערעור, הגישה המבקשת בקשה למתן צו מניעה זמני, עד למתן ההחלטה בבקשה. הבקשה למתן צו מניעה זמני נדחתה, בהחלטתי מיום 17.9.2009.

רקע

2.

להלן אפרט את הרקע לבקשה שבפניי, כפי שזה הובא בהחלטות הערכאות השונות, אשר דנו בסכסוך שבין הצדדים.

3.

זה המקום לציין, כי המבקשת לא פירטה כראוי את הרקע לבקשתה, ולא ציינה את ההליכים הרבים שהתנהלו בעניינה. למעשה, המבקשת ציינה בבקשתה רק את החלטותיו של בית משפט זה (השופט א'

גרוניס ) ברע"א 909/07, את החלטתו של בית משפט זה (השופט א'

רובינשטיין ) ברע"א 3498/06 - החלטות עליהן הסתמך בית המשפט המחוזי בהחלטה עליה מבוקש לערער - וכן את ההחלטה בבג"צ 3515/07. מלבד החלטות אלו, המבקשת מתייחסת להליכים המשפטיים בין הצדדים כאילו החלו עם הגשת תביעתה מיום 24.3.2009, כאשר למעשה ההליכים מתנהלים כבר שנים רבות בערכאות השונות, וכבר ניתנו החלטות רבות בסכסוך שבין הצדדים. על יתר ההליכים למדתי רק מתשובות המשיבים, ומהחלטות שיפוטיות אליהן הפנו המשיבים. בית משפט זה מתח בעבר ביקורת על התנהלות זו של המבקשת, אך כאמור, גם בבקשה שבפניי ממשיבה המבקשת בדרכה.

4.

לא זו בלבד שהמבקשת אינה מצרפת החלטות שיפוטיות שניתנו בעניינה, היא אף "מגדילה לעשות" ומפנה למסמכים ישנים כתימוכין לטענתה, מסמכים אשר הובאו בעבר לפני הערכאות השונות, אשר נתנו החלטות בטיעון המסתמך עליהם, מבלי לציין זאת. כך למשל, בסעיף 19א לבקשתה מצטטת המבקשת קטע ממכתב החתום על ידי ב"כ המשיב 1, שם "הודה" המבקש, לטענתה, כי לא קיים צו עיקול. טיעון זה הובא בעבר לפני השופט מ' אלטוביה מבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו במסגרת בקשה לביטול פסק דין (בש"א 12191/08, במסגרת בר"ע 2533/05). בית המשפט דחה את הבקשה תוך חיוב המבקשת בהוצאות לטובת אוצר המדינה. בית משפט זה דחה בקשת רשות ערעור על החלטה זו (רע"א 7795/08). המבקשת לא מציינת כלל החלטות אלו, עליהן למדתי מתשובות המשיבים.

5 .

אפנה כעת לתיאור הרקע לבקשה: המבקשת היא אשתו של החייב עמיחי ניסנוב (להלן: החייב ) בתיק הוצאה לפועל (הרצליה) 26-06843-99-1.

6.

מכוח היותו יורש בעזבון אמו, החזיק החייב זכויות בנכס בהרצליה הידוע כחלקה 1 בגוש 6546, ובנכס אחר בעיר הידוע כתת חלקה 3 בחלקה 7 בגוש 6533 (להלן: נכסי העיזבון או הנכסים ).

7.

ביום 25.9.2000 ניתן צו עיקול על זכויותיו של החייב בעזבון אמו, וביום 28.11.2000 נתמנה כונס נכסים עליהן. במועד האמור ניתנו צו העיקול וצו המינוי כלפי זכויות החייב בעיזבון ולא כלפי נכסי העיזבון עצמם, שכן אלה טרם חולקו וטרם נרשמו על שם החייב.

8.

צו העיקול וצו הכינוס על נכסי העיזבון ניתנו רק לאחר חלוקתו; צו העיקול ניתן ביום 13.1.2002, ואילו צו הכינוס ניתן ביום 24.2.2002.

9.

ביום 5.11.2000 – שבועות ספורים לפני מינויו של כונס הנכסים, ויותר מחודש לאחר הטלתו של צו העיקול – חתמו החייב והמבקשת על הסכם ממון, בגדרו המחה החייב למבקשת את כל זכויותיו בעזבונה של אימו. הסכם הממון אושר בבית המשפט לענייני משפחה ביום 25.12.2000 (השופטת ט' סיון ) במסגרת תמ"ש 105360/00. ביום 14.1.2002 נרשמו לזכות המבקשת הערות אזהרה בפנקס המקרקעין על זכויותיו של החייב בנכסים, לצורך הבטחת זכויותיה הקנייניות.

10.

ביום 23.6.2005 עתרה המבקשת לבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן (בש"א 7848/05 במסגרת תמ"ש 94362), לקבלת סעדים שונים לצורך הבטחת זכויותיה בנכסים. ביום 27.7.2005 ניתן צו הגבלת שימוש, האוסר על ביצוע כל דיספוזיציה בנכסים עד למתן החלטת אחרת. צו זה נרשם כצו מניעה בפנקס המקרקעין. בעקבות הצו האמור הגישה המבקשת בקשה לראש ההוצאה לפועל להורות על ביטולם או על עיכובם של הליכי ההוצאה לפועל ביחס לנכסי העיזבון.

11.

לאחר שנתקבלה תגובתו של בא כוח המשיב לבקשה, קבע ראש ההוצאה לפועל בהחלטה מיום 14.8.2005, כי הליכי הכינוס יימשכו כסדרם.

12.

ביום 2.10.2005 זכו המשיבים 2-5 בהתמחרות שערך כונס הנכסים למכירת הנכס, וחתמו על חוזה מכר מותנה, אשר ביום 30.10.2005 אושר על ידי ראש ההוצאה לפועל בהרצליה, ועל ידי השופטת ר' רונן , בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אשר הותירה את אישור המכר על כנו. המשיבים 2-5 שילמו מלוא התמורה בגין הנכס ונרשמה לטובתם הערת אזהרה.

13.

על החלטת ראש ההוצאה לפועל שהתירה את המשך הליכי המכר, הגישו המבקשת והחייב בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (בר"ע 2533/05). בבקשה זו נטען, כי צו העיקול מיום 13.1.2002 וצו הכינוס מיום 24.2.2002 חסרי כל תוקף כנגד המבקשת, שכן בעת נתינתם לא היו לחייב זכויות כלשהן בנכסי העיזבון; זאת נוכח העובדה, שזכויותיו בנכסים הומחו למבקשת בטרם הוצאת הצווים האמורים. כן נטען, כי החלטת ראש ההוצאה לפועל סותרת את פסק הדין מיום 25.12.2000 בגדרו ניתן תוקף להסכם הממון בין המבקשת לחייב, וכן צו מניעה זמני שניתן ביום 27.7.2005.

14.

בתגובת המשיב נטען, כי צו הגבלת השימוש מיום 27.7.2005 בוטל בהחלטת בית המשפט לענייני משפחה, לפיה ניתן להמשיך במכירת נכסי העיזבון. כן נטען, כי בית המשפט המחוזי דחה בעבר את עתירת המבקשת (ת.א. 2549/02) למתן סעדים זהים לאלה להם עתירה בבקשה זו, מכוח הטענה לפיה זכויות החייב בעיזבון הומחו לה, ומשכך יש לדחות את בקשתה בעילת מעשה בית דין או השתק. לגופם של דברים נטען, כי צו הכינוס וצו העיקול ניתנו עובר להמחאתן של זכויות החייב בנכסים, ולפיכך זכויות המבקשת מכוח הסכם הממון ופסק הדין שאישר אותו כפופות לעיקולים שרבצו על הנכסים. כן נטען, כי המחאת זכויות החייב בנכסי העיזבון נעשתה לצורך הברחת נכסים אלה מידי הנושים.

15.

ביום 26.3.2006 דחה בית המשפט המחוזי (השופט מ' אלטוביה ) את בקשת רשות הערעור.

16.

ביום 26.4.2006 הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור על החלטת השופט אלטוביה לבית משפט זה (רע"א 3498/06). ביום 30.4.06 דחה בית משפט זה (השופט א' רובינשטיין ) את הבקשה. נקבע, כי אין מקום ליתן למבקשת רשות לערעור שני, שכן הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית, אלא טענות המבקשת תחומות לצדדים נשוא הבקשה, ולעניינים עובדתיים שהוכרעו בהחלטות בתי המשפט הקודמים.

17.

בין לבין, ביום 19.12.2003 הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תובענה לצו מניעה קבוע (ת.א 2549/02). בתובענה עתרה המבקשת להורות ליתן צו מניעה האוסר על המשיב 1 ובא כוחו לתפוס חזקה בנכס ו/או לבצע בו עבודות בנין ו/או לעשות עסקה או דיספוזיציה, עד למתן פסק דין סופי בתובענה.

ביום 26.4.2006 עתרו המשיב 1 ובא כוחו לדחות את התובענה על הסף, בעילה של מעשה בית דין ו/או השתק, לאור החלטות ראש ההוצאה לפועל ובית המשפט המחוזי. ביום 19.8.2007 קיבל בית המשפט (השופטת ש' גדות ) את בקשת המשיב 1 ובא כוחו. נקבע, כי המשכם של הליכי ההוצאה לפועל, אותם מבקשת המשיבה למנוע בתובענה זו, הם אותם נושאים שנדונו על ידי ראש ההוצאה לפועל ולאחר מכן על ידי בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון, אשר החליטו כי אין מקום להתערב בהחלטת ראש ההוצאה לפועל. אי לכך, ולאחר שביום 30.4.2006 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 3498/06, קבע בית המשפט כי מתקיים מעשה בי-דין, ודין התובענה להידחות. בית המשפט חייב את המבקשת בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד למשיבים, בסך 30,000 ש"ח.

18.

ביום 30.3.2006, הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תובענה למתן פסק דין הצהרתי (ה"פ 463/06, אשר בהמשך הוסבה לתביעה בסדר דין רגיל-ת.א 1780/06), בדבר היותה הבעלים של הזכויות בנכסים. במסגרת התובענה עתרה המבקשת למתן צו מניעה זמני נגד הזוכה. ביום 18.5.2006 נתן בית המשפט המחוזי (השופט

נ' ישעיה ) את הצו המבוקש. לאחר מהלכים דיוניים שונים הורה בית המשפט המחוזי על הגשת בקשה חדשה לצו מניעה זמני. בקשה כאמור הוגשה, ולאחר קבלת תגובות הצדדים דחה בית המשפט המחוזי ביום 17.1.2007 את הבקשה וביטל את צו המניעה הזמני שניתן, בקבעו כי סיכויי המבקשת לזכות בתובענה קלושים, במיוחד נוכח העובדה כי צו העיקול על הנכסים ניתן זמן רב לפני שהסכם הממון בין המבקשת לחייב אושר בבית המשפט לענייני משפחה. לפיכך נקבע, כי העברת הנכסים למבקשת על פי ההסכם כפופה לעיקולים ונדחית מפניהם.

19.

על החלטה זו הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. ביום 25.3.2007 דחה בית המשפט (השופט א' גרוניס ) את בקשתה. השופט גרוניס ציין בהחלטתו, כי ערכאות שונות כבר דנו בשאלה, האם הוטל צו העיקול עובר למועד ההמחאה, וקבעו כי העיקול אכן הוטל לפני ההמחאה. השופט גרוניס ציין, כי לאחר בחינת החומר שהוצג, אף הוא שוכנע כי הוטל צו עיקול לפני ההמחאה. כן צוין, כי אין זה ברור מדוע ראתה המבקשת לנכון להעלות שוב את אותה שאלה שכבר הוכרעה בעבר. ביום 4.4.2007 נדחתה בקשת המבקשת לביטול החלטה זו.

20.

ביום 22.4.2007 הגישו המבקשת והחייב עתירה נגד שר המשפטים, לשכת ההוצאה לפועל הרצליה, ראש ההוצאה לפועל הרצליה, וכנגד המשיבים בהליך זה (בג"ץ 3515/07). עניינה של העתירה בחוקיות הודעת העיקול שנשלחה על ידי מזכירות ההוצאה לפועל בהרצליה ביום

26.9.2000. המבקשת והחייב טענו, כי הודעת העיקול פגומה, שכן הונפקה ללא שניתן צו על ידי ראש ההוצאה לפועל. העותרים ביקשו לקבוע, כי הודעת העיקול בטלה, וכך גם כל הליך שנעשה בהסתמך עליה. ביום 29.4.2007 דחה בית משפט זה (השופטים א' גרוניס, א' חיות ו-ע' פוגלמן ) את העתירה על הסף. זאת, על סמך ההלכה, לפיה בית המשפט הגבוה לצדק לא יזקק לעתירה מקום בו עומד לעותר סעד חלופי במסגרת הליך אזרחי בבתי המשפט הרגילים.

21.

ביום 19.6.2008 הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק הדין שניתן ביום 26.3.2006 על ידי השופט מ' אלטוביה מחמת תרמית, בטענה כי לא ניתן צו עיקול עובר להמחאת הזכויות. ביום 29.6.2008 דחה בית המשפט (השופט מ' אלטוביה ) בקשה זו, מבלי שנתבקשה תגובת המשיב. בית המשפט קבע, כי נספח הקיים בתיק מאשר את שאישר בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון, כי נרשם עיקול ביום 25.9.2000, ומשכך אין מקום לגרור את המשיב להתדיינות נוספת, בעיקר לאור התנהלות המבקשת באין ספור הליכים קודמים. בית המשפט קבע, כי אין מדובר בטענה חדשה, או בטענה שלא ניתן היה להעלותה מראשית ההליכים. בית המשפט דחה הבקשה, תוך חיוב המבקשת בהוצאות לטובת המדינה בסך 7,000 ש"ח, מכוח תקנה 514 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ), בשל התמשכות ההליכים שלא לצורך.

22.

ביום 19.6.2008 הגישה המבקשת בקשה נוספת לביטול החלטתה מחמת תרמית, הפעם לבית משפט זה. המבקשת עתרה לביטול החלטתו של השופט רובינשטיין ברע"א 3498/06 מיום 30.4.2006, הנזכרת לעיל, מחמת תרמית. זאת בטענה, כי צו העיקול מיום 25.9.2000 לא ניתן מעולם. ביום 18.9.2008 דחה בית המשפט (השופט א' רובינשטיין ) את הבקשה, וקבע כי אין מקום לשוב ולפתוח נושא שהוכרע מספר פעמים בערכאות שונות: במסגרת רע"א 909/07 קבע בית משפט זה (השופט א' גרוניס ), כי צו העיקול אכן הוטל עובר להמחאת הזכויות. כן ניתנה החלטה בבית המשפט המחוזי (השופט מ' אלטוביה ), בה נאמר הדבר שוב. בית משפט זה ציין בהחלטתו, כי בבקשת המבקשת לא ניתן ביטוי להליכים השונים שעסקו בנושא.

23.

ביום 14.9.2008 הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה על החלטתו של בית המשפט המחוזי (השופט מ' אלטוביה ) מיום 29.6.2008, בגדרה נדחתה בקשת המבקשת לביטול פסק הדין מיום 19.6.2008 (רע"א 7795/08). בבסיס הבקשה עמדה הטענה, לפיה העיקול אינו תקף הואיל ולא נחתם על ידי ראש ההוצאה לפועל. ביום 10.3.2009 דחה בית המשפט (השופט ס' ג'ובראן ) את הבקשה. בית המשפט קבע, כי בקשתה של המבקשת אינה מעלה כל טענה המהווה הצדקה לדיון "בגלגול שלישי" בעניינה. לגופו של עניין נקבע, כי צדק בית המשפט המחוזי בקבעו כי טענות המבקשת, אשר ככל הנראה לא נתמכו בתצהיר מתאים, אין בהן חידוש ואינן מלוות בנימוק מדוע לא נטענו עוד בראשית ההליכים. בית המשפט הוסיף, כי אין לקבל את דרך התנהלותה של המבקשת, הנוקטת בהליכים רבים במקביל ואינה מקפידה לפרט ולבאר את תמונת ההליכים בבקשות אותן היא מגישה.

24.

ביום 7.10.2008 עתרה המבקשת לביטול החלטתו של השופט גרוניס מיום 25.3.2007, מחמת תרמית. המבקשת טענה, כי לא הוטל עיקול על המקרקעין על ידי ראש ההוצאה לפועל ביום 25.9.2000. ביום 16.11.2008 דחה בית המשפט (השופט א' גרוניס ) את הבקשה, בקבעו כי ההחלטה לבטל את צו המניעה הזמני, עליה נסובה בקשת רשות הערעור, הינה החלטת ביניים, שכידוע אינה יוצרת מעשה בית-דין. לפיכך, הערכאה שנתנה אותה רשאית לשוב ולדון בה ואף לשנותה. מכאן, שבמקרה זה יש לנהוג על פי הכלל ולהגיש את הבקשה לעיון חוזר לבית המשפט המחוזי. בית המשפט הדגיש, כי עיון חוזר בהחלטה יהא מוצדק אך במקרים שאינם שכיחים. במיוחד כך כאשר עילת הבקשה אינה שינוי נסיבות אלא כי נפלה שגגה

בהחלטה. כן צוין, כי אין להבין מהחלטה זו כי אכן קיימת במקרה זה הצדקה לעיון מחדש.

25.

ביום 5.8.2009 דחה בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת י' שטופמן ) בקשת רשות ערעור שהגישו המבקשת והחייב על החלטת ראש ההוצאה לפועל (הרשמת ל' רייך , כתוארה דאז), בה נקבע כי הליכי המכר יעוכבו

בכפוף להפקדת מלוא יתרת החוב והתבקשה תגובת המשיבים, וכן בקשת רשות ערעור על החלטתו של ראש ההוצאה לפועל (הרשם צ' אלמוג , כתוארו דאז), בה נדחתה בקשה לאשר כי לא ניתן על ידי ראש ההוצאה לפועל ביום 25.9.2000 צו עיקול על הנכס. בית המשפט נתן רשות ערעור ודן בבקשות כבערעור. בית המשפט דחה את שני הערעורים, בקבעו כי טענת המבקשת והחייב לגבי צו העיקול אינה טענה חדשה, וזו נדחתה שוב ושוב. לאור ההחלטות הקודמות הרבות שניתנו בסוגיית צו העיקול, קבע בית המשפט כי אין להתערב בהחלטות ראש ההוצאה לפועל, כיוון שעל פני הדברים לא נראה כלל ועיקר כי ראש ההוצאה לפועל נתפס לכלל טעות כלשהי בהחלטותיו.

26.

ביום 8.9.2009, לבקשת המבקשת והחייב, נתן בית המשפט המחוזי (השופטת י' שטופמן ) צו לעיכוב ביצוע פסק הדין מיום 5.8.2009 עד ליום 14.9.2009.

27.

ביום 23.9.2009 הגישה המבקשת לבית משפט זה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 5.8.2009 (רע"א 7612/09). בד בבד, הגישה המבקשת "בקשה בהולה להארכת תוקף עיכוב ביצוע פסק הדין" עד להכרעה בבקשת רשות הערעור. ביום 24.9.2009 נתן בית משפט זה (השופט ס' ג'ובראן ) את החלטתו בבקשה לעיכוב ביצוע. בית המשפט ציין, כי משהוגשה הבקשה לאחר פקיעת צו המניעה, אין מדובר עוד בהארכת תוקפו של הצו אלא בקביעתו המחודשת. בית המשפט דחה את הבקשה בקבעו, כי המבקשת כלל לא הראתה בבקשתה מדוע המשך ביצוע הליכי המכר יגרום לה לנזק כלשהו אשר לא יהיה ניתן להשבה באמצעות פיצוי כספי, ככל שהדבר ידרש. בבקשת רשות הערעור טרם ניתנה החלטה.

28.

בין לבין, ביום 24.3.2009, הגישה המבקשת כנגד המשיבים תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (ת.א 1321/09). בתביעתה עותרת המבקשת להצהיר, כי הינה בעלת שליש מזכויות הבעלות הבלתי מסוימת במגרש מסוים ברחוב הרב קוק 7 בהרצליה, ובחנות ברחוב סוקולוב 37 בהרצליה. כן מבוקש

לקבוע, כי עובר להמחאת זכויות אלו אליה, הן היו חופשיות מכל עיקול ולפיכך אין תוקף לכל צו עיקול ו/או כינוס שניתנו בתיק ההוצאה לפועל שנפתח נגד החייב, ממחה הזכויות, לאחר מועד ההמחאה. בבקשה שהגישה לבית המשפט המחוזי, עתרה המבקשת לצו מניעה זמני שיאסור על המשיבים לעשות דיספוזיציה במגרש ובחנות.

החלטת בית המשפט המחוזי

29.

ביום 7.9.2009 דחה בית המשפט את בקשתה למתן צו מניעה זמני, נוכח החלטות שיצאו מלפני בית משפט זה, בהן נקבע כי העיקול הוטל עובר להמחאת הזכויות. מהחלטות אלו עולה, כי סיכויי המבקשת לזכות בתביעתה אפסיים. כן קבע בית המשפט כי מאזן הנוחות נוטה נגד מתן הצו המבוקש, אשר יגביל את המשיבים מלעשות דיספוזיציה בזכויות שרכשו במגרש ובחנות, בעוד שאפילו תזכה המבקשת בתביעתה, סביר להניח כי היא תבוא על סיפוקה בפיצוי כספי.

30.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

טענות המבקשת

31.

בבקשה שלפניי שבה המבקשת וטוענת, כי עובר להמחאת הזכויות לא ניתן כל צו עיקול על הזכויות נשוא ההמחאה. לטענתה, צו עיקול כזה לא קיים בשום מקום, לא ניתן מעולם על ידי ראש ההוצאה לפועל ולא הוצג מעולם בפני ערכאה כלשהי. על פי הטענה, בא כוח המשיב 1 לא הציג צו עיקול מעולם, והוא מודה כיום כי אין בנמצא צו עיקול עובר להמחאה. לטענת המבקשת, הערת האזהרה הרשומה בפנקס המקרקעין לטובת המבקשת מאז יום 14.1.2002 כעולה מנסח הרישום, קודמת לצו העיקול שהוטל ונרשם לאחר מכן. המבקשת טוענת, כי קיימות ראיות חדשות שלא היו לפני בתי המשפט קודם לכן, המעידות כי לא היה כל צו עיקול עובר להמחאת הזכויות, וכי מדובר בטענה העולה כדי תרמית או הטעיה. המבקשת מוסיפה וטוענת, כי ראש ההוצאה לפועל לא יכול היה אותה עת להיזקק לצו עיקול כלשהו, שכן הדבר לא היה בסמכותו לאור העובדה כי הסמכות ליתן צו עיקול על נכסי עיזבון שלא חולק, מוקנית לבית המשפט לענייני משפחה בלבד.

32.

עוד טוענת המבקשת, כי בית המשפט המחוזי נמנע מלדון בטענותיה בעניין זה, כפי ששומה היה עליו לעשות בבחינת קיום החלטת בית המשפט העליון מיום 16.11.2008 (בה נקבע, כי בקשתה של המבקשת לביטול החלטה קודמת של בית משפט זה מחמת תרמית - מקומה להידון בערכאה הדיונית). על פי הטענה, שגה בית המשפט בדחותו את הבקשה בהסתמך על החלטות לא רלוונטיות של בית משפט זה.

33.

כן טוענת המבקשת, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה, שכן אי מתן צו מניעה עלול לגרום ליצירת עובדות מוגמרות שלא כדין, דבר העלול לגרום לנזק בלתי הפיך. לטענתה, לא ניתן לפצותה על הנזק שייגרם לה מנישולה מנכסיה שלא כדין. למשיבים לא ייגרם שום נזק, כיוון שעניינם תלוי ועומד בפני בית המשפט מזה מספר שנים.

טענות המשיבים

34.

המשיב 1 והמשיבים 2-5 הגישו תשובותיהם בנפרד לבקשת רשות הערעור על פי החלטתי מיום 17.9.2009. שתי התשובות דומות בתוכנן. זה המקום לציין, כי ביום 13.10.2009 הגישה המבקשת "הודעה" (כלשונה), שעיקרה בטענה כי תשובת המשיב 1 הינה "מופרכת". המבקשת ציינה, כי בדעתה לבקש אפשרות תגובה לתשובתו, לאחר קבלת תגובות המשיבים. עד היום לא הוגשה בקשה כזו.

35.

לטענת המשיבים, יש לדחות את בקשת רשות הערעור על הסף, מארבעה טעמים עיקריים: ראשית, המבקשת לא צירפה לבקשת רשות הערעור את הגב' דליה שטיין כמשיבה, על אף שזו היתה צד להליך בבית המשפט המחוזי, בניגוד לתקנה 424 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). שנית, טענתה של המבקשת, לפיה עובר להמחאת הזכויות לידיה הן היו חופשיות מכל עיקול,

נידונה בשלל הליכים משפטיים, וקיים לגביה מעשה בית דין. שלישית, המבקשת מנהלת הליכים כפולים ומקבילים בבית משפט זה: ההליך הראשון הינו ההליך דנן, בו תוקפת המבקשת את החלטת סגן הנשיא י' זפט שלא נעתר לבקשה למתן צו מניעה זמני. ההליך השני הינו בקשת רשות ערעור על החלטת של השופטת י' שטופמן , אשר דחתה שתי בקשות רשות ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל (רע"א 7612/09). בשני ההליכים השונים עותרת המבקשת להשיג צווי מניעה בגין אותה טענה היסטורית לפיה הומחו לה נכסי העזבון. המבקשת בחרה שלא להביא את התמונה המלאה בפני בית משפט זה, ולא גילתה כי היא מנהלת שני הליכים במקביל. המבקשת נהגה כך בעבר וננזפה על ידי הערכאות השונות, אולם לא תיקנה את דרכיה.

36.

לגופו של עניין נטען, כי המבקשת לא עומדת בתנאים הדרושים לשם קבלת סעד זמני. סיכויי תביעתה, אשר הטענות בה נדחו על ידי ערכאות שונות, קלושים. מאזן הנוחות אף הוא נוטה נגד מתן הצו: אף אם תצליח המבקשת בתביעתה, ניתן לאמוד את נזקיה בסכום כסף, ועל כן, אין כל צורך במתן הצו הזמני, אשר יגרום נזק רב למשיבים 2-5. שיקול היושר אף הוא מורה על דחיית בקשת המבקשת. זאת, נוכח התנהלות המבקשת בשלל ההליכים שנקטה בהם, בהסתירה בחוסר תום לב

מבית המשפט החלטות שיפוטיות שניתנו בעניינה, וכן לאור נסיונה להסתיר מבית המשפט המחוזי את דבר קיומם של המשיבים 2-5, אשר רכשו את המקרקעין.

37.

לבסוף מבוקש לדחות את הבקשה תוך חיוב המבקשת בהוצאות משפט הולמות, שיהיה בהן כדי ללמדה כי אין להטריד שוב ושוב את מערכת המשפט ואת המשיבים באותו עניין.

דיון והכרעה

38.

בבוא בית המשפט ליתן סעד זמני, עליו לשקול שני עניינים: האחד - האם בתובענה העיקרית קיימת עילת תביעה. תנאי זה משמעו, האם עולה מהתובענה שאלה רצינית המצריכה דיון, או שמא מדובר בתביעת סרק על פניה. בדיקת תנאי זה נעשית באורח לכאורי בלבד ואינה אמורה לשקף עמדה נחרצת ביחס לסיכויי התביעה העיקרית. העניין השני- מאזן הנוחות בין הצדדים- האם הנזק שייגרם למבקש הסעד הזמני אם לא יינתן הסעד גדול מן הנזק שייגרם לצד שכנגד, במקרה שיינתן הסעד המבוקש. בדיקת קיומו של תנאי זה נעשית על דרך של איזון בין אינטרסים, ובעניין זה נתון שיקול דעת רחב לערכאה הדיונית לשקול ולהחליט, ורק לעתים רחוקות תתערב בכך ערכאת הערעור. בין שני התנאים מתקיימים יחסי גומלין, כך שככל שמאזן הנוחות נוטה לכיוון מבקש הסעד, כך הדרישה לקיומה של שאלה רצינית לדיון מתמתנת ( השוו: רע"א 1719/09 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' ברוך לוק (החלטתי מיום 21.5.2009)).

39.

סיכויי המבקשת לזכות בתביעתה העיקרית הינם קלושים. טענתה העיקרית של המבקשת, לפיה לא הוטל עיקול על הזכויות עובר להמחאתן לידיה, נידונה ונדחתה על ידי שלל ערכאות, בין היתר על ידי בית משפט זה. כך קבע בית משפט זה (השופט א' גרוניס ) בהחלטתו מיום 25.3.2007:

"... ערכאות שונות כבר דנו בסוגיה וקבעו כי העיקול אכן הוטל לפני ההמחאה. בחנתי את החומר שהוצג ואף אני שוכנעתי, כי הוטל צו עיקול לפני ההמחאה... אין זה ברור מדוע ראתה המבקשת לנכון להעלות שוב את אותה שאלה שכבר הוכרעה בעבר".

40.

המבקשת מנסה להסתמך בטענותיה בפניי על החלטתו של השופט גרוניס מיום 16.11.2008, אולם כל שנקבע בהחלטה זו הוא, כי בקשתה לביטול ההחלטה מיום 25.3.2007 עקב תרמית, מקומה להידון בבית המשפט המחוזי. בהחלטה נאמר מפורשות, כי אין להבין ממנה כי אכן קיימת במקרה זה הצדקה לעיון מחדש.

41.

מכל מקום, טענת ה"תרמית" נידונה אף היא ונדחתה, בערכאות שונות. בית המשפט המחוזי (השופט מ' אלטוביה ), שדחה את בקשת המבקשת לביטול פסק דינו מחמת תרמית, אף חייבה בהוצאות לטובת המדינה, בשל התמשכות ההליכים שלא לצורך. יש לציין, כי טענת ה"תרמית" שטוענת המבקשת, אינה אלא חזרה, בלבוש אחר, על טענתה הישנה, לפיה לא ניתן צו עיקול עובר להמחאת הזכויות ; לדידה של המבקשת, טענת המשיבים לפיה ניתן צו עיקול הינה "תרמית לשמה". עוד אציין, כי טענת תרמית, שעל בסיסה ניתנו החלטות שיפוטיות, לא תתקבל על נקלה מעצם טיבה. במקרה דנן הדבר נכון שבעתיים, כאשר מספר ערכאות דחו בעבר את טענותיה של המבקשת.

42.

מאזן הנוחות נוטה אף הוא נגד מתן הצו ; גם אם בסופו של יום תזכה המבקשת בתביעתה - והסיכויים שכך יהיה נמוכים, כאמור - הזנק העלול להיגרם לה הוא נזק כספי בר פיצוי. עוד יוער, כי בעוד תביעתה של המבקשת הוגשה לבית המשפט המחוזי ביום 24.3.2009, הבקשה למתן סעד זמני הוגשה רק ביום 21.6.2009, בחלוף כשלושה חודשים. בהינתן עובדה זו, לא ברורה הדחיפות שבעקבותיה הגישה המבקשת עתירה למתן סעד זמני עד להכרעה בבקשת רשות ערעור זו, ובאופן כללי עובדה זו מרוקנת מתוכן את טענותיה של המבקשת בעתירתה למתן צו המניעה. בעל דין המאמין באמת ובתמים בסיכויי תביעתו, ובכך שעלול להיגרם לו נזק בלתי הפיך עד להכרעה בתביעה, אינו משתהה בבקשת צו מניעה זמני במשך כ-3 חודשים ממועד הגשת התביעה.

43.

לא ניתן לסיים מבלי להתייחס להתנהלותה של המבקשת, התנהלות אשר פורטה לעיל בהרחבה יתרה, ולא בכדי ;

המבקשת שבה וממחזרת טענות שנידונו בעבר בפני ערכאות שונות, ולא טורחת לעדכן את בית המשפט בדבר ההליכים השונים. כמו כן, המבקשת נוקטת בהליכים דומים במקביל ; כך הגישה המבקשת שתי בקשות רשות ערעור לבית משפט זה, הבקשה שלפניי והבקשה ברע"א 7612/09, אשר שתיהן מבוססות על אותה טענה, בדבר אי קיומו של צו עיקול תקף עובר להמחאת הזכויות, מבלי לציין את הדבר. כן הגישה המבקשת, במספר מקרים, בקשות לביטול הכרעה שיפוטית מחמת "תרמית", ללא בסיס. נדמה, כי המבקשת ממאנת להשלים עם הכרעות בתי המשפט השונים, ובשל כך מגישה הליכים אשר חוזרים על עצמם, במטרה לדחות את הקץ. התנהלות זו מובילה לבזבוז המשאב היקר של זמן שיפוטי, ומטריחה את המשיבים לשווא.

סוף דבר

44.

לאור האמור, בקשת רשות הערעור נדחית. המבקשת תישא בשכר טרחת עורכי דינם של המשיבים בסך 30,000 ש"ח.