רע"א 3550/10 ישראל כהן נ. יצחק חודאי

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז, בה נדחתה בקשה למתן צו מניעה זמני, שיאסור על המשיבים לפנות את המבקש 1 (להלן: המבקש ) מאולם האירועים "מנהטן 2000" (להלן: האולם ) הפועל בנכס הידוע כגוש 5739 חלקה 19 מגרש 19 ברחוב הקישון 1 ביבנה (להלן: הנכס ). כן הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע החלטה זו.

רקע

2.

המבקש, המשיב 1 (להלן: המשיב ) והמשיבים 5 ו-6 היו בעלי הזכות להירשם כבעלים במשותף של הזכויות בנכס וכן היו שותפים בחברת "אל חי, ללזרי, כהן, חודאי בע"מ", שהתאגדה לצורך בניית הנכס המדובר. נכס זה כולל, בין היתר, את האולם. זכויותיהם של המבקש ושל המשיב לא נרשמו, נוכח עיקולים שהוטלו על זכויות המשיבים 5 ו-6. עם זאת, בפועל, החזיק כל אחד מן השותפים ב-25% מהזכויות בנכס. לצורך מימון הקמת הנכס קיבלו השותפים מהמשיב 2 (להלן: הבנק ) אשראי אשר הומר בהמשך בהלוואה מובטחת במשכון על סך כ-7 מיליון ש"ח. המבקש שכר את האולם.

3.

במהלך השנים נתגלעו בין השותפים סכסוכים כספיים שהגיעו לפתחן של ערכאות המשפט השונות: ביום 8.3.2004 ניתן פסק בוררות שחייב את המשיב לשלם למבקש סכום של 1,783,728 ש"ח. פסק הבוררות אושר במסגרת ה"פ (ת"א) 1289/06. נוכח פסק הבוררות האמור נפתח נגד המשיב תיק הוצאה לפועל 21-01668-07-3 (להלן: תיק ההוצאה לפועל ). גובהו של החוב עמד, נכון ליום הגשת התובענה, על 2,733,208 ש"ח.

4.

במסגרת תיק ההוצאה לפועל מונה עו"ד אייל זלר ככונס נכסים על הנכס (להלן גם: כונס הכנסים הראשון ). המבקש טוען, כי נחתם הסכם שכירות בינו לבין עו"ד זלר ולפיו הוסכם בין היתר שהמבקש יפנה את השוכרים שהחזיקו בנכס באותה עת ויישא בכל חובותיהם. המבקש, המשיב והמשיבים 5 ו-6 הגיעו להסכמה לפיה ישכור המבקש את האולם, וככל שידאג לתשלומי המשכנתה לבנק, יקוזזו דמי השכירות מחובו של המשיב אליו. בשלב מסוים, נוכח בקשת המשיב והמשיבים 5 ו-6, הוחלף כונס הנכסים הראשון ובמקומו מונה עו"ד רמי קוגן (להלן: כונס הנכסים השני ), אליו, כפי שנטען, הועברה האחריות בדבר תשלומי המשכנתה.

5.

בשלב כלשהו במשך השנים לא עמדו עוד השותפים בתשלום החזר ההלוואה לבנק, ולפיכך החל הבנק בהליכי מימוש הנכס, במהלכם מונה המשיב 3, עו"ד אילן שמעוני, לכונס נכסים על הנכס. לאחר שהצדדים הגיעו להסכמה והליכי המימוש עוכבו, חודשו ההליכים במהלך שנת 2009.

6.

במסגרת הליכי הכינוס פורסמה הזמנה להציע הצעות רכישה עבור הנכס. ביום 18.5.2009 נערכה התמחרות, ולאחר שחברת פרץ בוני הנגב בע"מ הציעה את ההצעה הגבוהה ביותר (10,500,000 ₪), הוזמנו השותפים לפדות את הנכס בהתאם לזכות הפדיון העומדת להם נוכח היותם בעלי הזכויות בנכס. בסופו של הליך ההתמחרות הוסכם בין השותפים שהמשיב יפדה את הזכויות בנכס תמורת 13,300,000 ₪, וביום 9.6.2009 נחתם הסכם הרכישה בין המשיב לכונס, עו"ד שמעוני. המכר דווח לרשויות המס. במסגרת הסכם הרכישה סוכם על פינוי המבקש מהאולם.

7.

לאחר חתימת ההסכם, פנה הבנק ללשכת ההוצאה לפועל בבקשה לחתימה על פסיקתה, לפיה המשיב רכש את הנכס. מאוחר יותר פנה המבקש לראש ההוצאה לפועל בבקשה למתן פסיקתה לטובת המשיב בלבד. פנייתו של המבקש נעשתה בטענה, כי המשיב קנה את הזכויות בנאמנות עבור המשיבה 4, שלא כדין, ולכן לא ניתן לממשן לשם פירעון חובותיו של המשיב כלפיו. כונס הנכסים טען, בתגובתו לבקשה, כי אין כל זכר בהסכם המכירה לזכויות צד ג' כלשהו בנכס. ביום 9.2.2010 ניתן צו פורמלי על ידי ראש ההוצאה לפועל, המאשר את הסכם המכר למשיב.

8.

נוכח הסכם הרכישה האמור, ולאור העובדה כי במסגרתו הוסכם על פינוי המבקש מהאולם, נשלחה ביום 1.12.2009 דרישת פינוי למבקש באמצעות בא כוחו של המשיב. המבקש התבקש לפנות את האולם בטרם ינקטו נגדו הליכי פינוי. ביום 2.2.2010 נשלחה למבקש התראת פינוי נוספת, ומשלא פינה את הנכס ניתן נגדו צו פינוי על ידי ראש ההוצאה לפועל ביום 10.2.2010. הפינוי נקבע ליום 22.4.2010.

9.

ביום 23.3.2010 הגישו המבקשים תביעה על דרך של המרצת פתיחה שבה עתרו ליתן פסק דין הצהרתי לפיו הנכס נרכש על ידי המשיב עבור עצמו בלבד, וככל שנעשתה הרכישה בנאמנות עבור המשיבה 4, הרי שעסקה זו חסרת תוקף. כן עתרו המבקשים להצהיר, כי קיים הסכם שכירות בין המבקש למשיב, בו נקבע כי חובותיו של המשיב יקוזזו מדמי השכירות. בד בבד עם הגשת התובענה, הוגשה הבקשה למתן צו מניעה זמני.

10.

ביום 25.3.2010 נערך דיון בבית המשפט המחוזי בעניין צו המניעה. במהלך הדיון, הציע בית המשפט לצדדים הסדר זמני, לפיו המבקש יהיה רשאי להחזיק בנכס עד ליום 31.12.2010, בכפוף לכך שישלם דמי שכירות חודשיים (פרטי ההצעה מצויים בפרוטוקול הדיון מיום 25.3.2010). המשיבים הסכימו להסדר זה. המבקשים התנגדו לו. לפיכך, נערך דיון בנושא הסעד הזמני.

החלטתו של בית המשפט המחוזי

11.

בהחלטתו מיום 19.4.2010 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לסעד זמני. בית המשפט קבע, כי בכל הנוגע לעסקת המכר בנאמנות העלו המבקשים טענות בעלמא בדבר החובה לגלות את דבר הנאמנות, מבלי שהציגו כל מקור נורמטיבי לטענותיהם. העובדה כי המשיב 1 רכש את הנכס בנאמנות עבור המשיבה 4 אינה רלוונטית לשאלת זכויותיהם של המבקשים בנכס. עסקת המכר נושא התובענה היא עסקה חלוטה, שניתן צו פורמלי למימושה מראש ההוצאה לפועל, ואשר דווחה כדין לרשויות המס. בית המשפט ציין, כי ראש ההוצאה לפועל נתנה את הצו הפורמלי לאחר שהמשיב 3, עו"ד שמעוני, הבהיר לה כי ככל שבוצעה העסקה בנאמנות הדבר נעשה שלא בידיעתו, כך שלו היה הדבר מהווה מכשול ומגבלה בכל הנוגע לאישור עסקת המכר ברי שלא היה ניתן צו פורמלי לביצוע העסקה. מכאן, כי אין כל מקום לטענות המבקשים נגד ביצוע העסקה בנאמנות ולמותר לציין שאין זה ההליך הראוי להשגה על החלטה שיפוטית.

12.

בנוגע להסכם השכירות לקיומו טוען המבקש ציין בית המשפט, כי לא הוצג בפניו כל הסכם שכירות בר תוקף, ונראה שכלל לא קיים הסכם שכירות בין המבקש לבין מי מהצדדים. קיימת רק הסכמה לחתום על הסכם שכירות (סעיף 3 לנספח ט"ו לבקשה למתן צו מניעה), שהושגה בין המבקש לבין כונס הנכסים הראשון בשנת 2007. המבקש אינו מכחיש כי הוא מחזיק בנכס וכי אינו משלם דמי שכירות במשך כשלוש שנים, כשלטענתו הדבר נעשה בהסכמת המשיב מתוך מטרה לקזז את חובותיו. טענה זו נדחתה על ידי רשם ההוצאה לפועל בדיון שנערך בפניו ביום 15.12.2009. בית המשפט ציין, כי המבקש לא גילה לבית המשפט את דבר קיומה של החלטה זו. מהאמור לעיל עולה, כי לכאורה נשמטת הקרקע תחת טענותיו של המבקש בתובענה העיקרית, והמבקשים לא רק שלא עמדו בהוכחת הרף המינימלי לקיום עילת תביעתם, אלא שנראה לכאורה כי אין לתביעתם כל בסיס.

13.

באשר למאזן הנוחות קבע בית המשפט, כי טענות המבקש, לפיהן אי מתן צו מניעה יגרום לו לנזקים כבדים, הן נוכח העובדה כי קבועים עשרות אירועים הצפויים להיערך באולם בחודשים הקרובים, והן לנוכח ההשקעה הכספית הרבה שהשקיע בשדרוג האולם, נטענו בעלמא, מבלי שצורפה אסמכתה לתמיכה בהן. יתרה מכך; המבקש יודע על דבר הפינוי החל מיום 1.12.2009, ואין לו להלין אלא על עצמו שלא נקט בפעולות המתאימות כדי להקטין את נזקיו הצפויים והידועים מראש. בית המשפט ציין, כי הוא מודע לעובדה כי ככל שאכן צפויים להיערך באולם אירועים בחודשים הקרובים אי מתן צו המניעה יפגע בצדדים שלישיים תמי לב. עם זאת, כאמור, לא הוצגה בפניו כל ראיה באשר להתחייבות לקיומם של אירועים אלו. נקבע, כי בנסיבות העניין, אין בשיקול זה כדי לבסס את הצורך בצו מניעה. בכל הנוגע לכספים שהושקעו על ידי המבקש 1 לטענתו, פתוחה בפניו האפשרות להגיש תובענה כספית לעניין זה ואין די בכך כדי להצדיק מתן צו מניעה. אל מול נזקיו הלכאוריים של המבקש עומדים נזקיה של המשיבה 4, כאשר המבקש מחזיק בנכס מזה כשלוש שנים מבלי לשלם דמי שכירות משמעותיים, נוכח העובדה שהאולם תופס 50% משטח הנכס. נקבע, כי במאזן הנוחות יש לתת משקל רב יותר לנזקי המשיבה 4.

14.

בית המשפט קבע, כי יש יותר משמץ של אמת בטענה שהועלתה נגד המבקשים, לפיה הבקשה הוגשה בחוסר יושר וחוסר תום לב תוך הסתרת עובדות מבית המשפט. כך, במהלך הדיון מיום 25.3.2010 טען המבקש כי ידע לראשונה על הפינוי רק בעת מתן הצו על ידי ראש ההוצאה לפועל בחודש פברואר, אולם במהלך חקירתו הודה, כי בא כוחו אכן קיבל מכתבי פינוי והתראה כבר מחודש דצמבר 2009, עובדה שכלל לא הוזכרה בכתב הטענות מטעמו ואף הוכחשה בתחילת עדותו. בנוסף, במהלך חקירתו הודה המבקש כי טענות הקיזוז להן טוען כלפי המשיב 1 נדחו על ידי רשם ההוצאה לפועל. גם עובדה זו הושמטה מכתבי הטענות. המבקש גם הסתיר מבית המשפט את דבר קיומו של הליך שהתנהל בין הצדדים בבית משפט זה ואשר נמחק בהסכמת הצדדים. הדבר חמור שבעתיים שעה שבחר המבקש לציין את צו העיקול שניתן לטובתו במסגרת אותו הליך. בית המשפט סיכם בקבעו, כי החובה לנהוג בתום לב מוטלת על כל אדם הפונה לקבל סעד בבית המשפט. חובה זו מתחדדת עת מתבקש צו מניעה זמני שיש בו כדי לפגוע, לעיתים באופן חד צדדי, בזכויות בסיסיות של הצד שכנגד. התנהלותם של המבקשים מהווה חוסר תום לב קיצוני, שלא ניתן להתעלם מחומרתו במסגרת שקילת השיקולים במתן החלטה זו.

15.

נוכח כל האמור, הבקשה נדחתה. לבקשת המבקשים, עוכב הפינוי למשך 30 ימים, כדי לאפשר למבקש להגיש בקשת רשות ערעור. עוד נקבע, כי המבקשים יודיעו לבית המשפט בתוך 30 ימים האם הם עומדים על תובענתם או לחילופין, האם הם מבקשים למוחקה תוך שמירת זכותם לטעון כל טענה כספית שיש להם נגד מי מהמשיבים. במסגרת הבקשה שבפניי, לא הוגשה הודעה מעדכנת בעניין זה.

16.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

דיון והכרעה

17.

אפתח בעיקר: בית המשפט המחוזי קבע, כי לא הובאו בפניו ראיות לנזקים העלולים להיגרם למבקש (לנספח ב' לבקשה לעיכוב ביצוע, הוא, על פי הטענה, יומן האירועים של האולם, אתייחס בהמשך). מעבר לכך, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, דבר הפינוי היה ידוע למבקש עוד מיום 1.12.2009, ואם לא נקט בצעדים מתאימים להקטנת נזקיו – אין למבקש להלין אלא על עצמו. כפי שקבע בית המשפט, אל מול נזקיו הנטענים של המבקש עומדים נזקיה של המשיבה 4, כאשר המבקש מודה כי הוא מחזיק בנכס מזה כשנתיים וחצי מבלי לשלם דמי שכירות עבור האולם, התופס 50% משטח הנכס. יתרה מכך; כפי שפורט לעיל, בית המשפט הציע לצדדים הסדר, לפיו המבקש ישאר בנכס עד ליום 31.12.2010, בכפוף לתשלום דמי שכירות. המשיבים הסכימו להסדר זה – והמבקשים סירבו. הסדר זה, לו היה מקובל על המבקשים, היה בכוחו למנוע את הנזקים הנטענים. משסרב לו המבקש, אין לו להלין אלא על עצמו. זה המקום לציין, כי במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע, שהוגשה בד בבד עם בקשת רשות הערעור שבפניי, מסכים המבקש להתניית עיכוב הביצוע בתשלום דמי שכירות על ידו. אלא, שדמי השכירות המוצעים על ידו גובהם כמחצית מדמי השכירות שנקבעו בהצעתו של בית המשפט המחוזי. כמו כן, המבקש מציע להפקיד את הכספים בקופת בית המשפט עד לבירור תביעתו. להצעה מאוחרת ומסויגת זו אין מקום בשלב זה.

18.

צו המניעה המבוקש אינו תואם את הסעד לו עותרים המבקשים בתביעתם העיקרית: הסעד הראשון המבוקש בתביעה העיקרית הוא, כי בית המשפט יצהיר כי הנכס נמכר למשיב, ולו בלבד. סעד זה, גם אם יינתן, אין בו כדי להועיל למבקש בעניין פינויו מן הנכס. אם בית המשפט יצהיר כמבוקש, עדיין יפונה המבקש מן הנכס, כפי שנקבע בהסכם המכר בין הכונס למשיב.

זאת ועוד: מטרתו המוצהרת של המבקש בתביעתו היא, כי הנכס יירשם על שם המשיב ולא על שם המשיבה 4, כדי שיוכל להיפרע מהמשיב בגין חובותיו. נראה, שצו המניעה המבוקש אינו יכול לשרת מטרה זו: גם אילו ניתן צו מניעה כמבוקש, והמבקש היה נותר בנכס, הרי שאין בכך בהכרח כדי לסייע למבקש בגביית חובותיו: המשיבה 4, אם היא הבעלים של הזכויות בנכס על פי הסכם הנאמנות, יכולה לעשות בו כרצונה, ולהעבירו למי שחפצה – גם כאשר המבקש נמצא בנכס. לפיכך, נראה כי סעד של צו מניעה אינו הסעד המתאים בנסיבות המקרה דנן.

19.

התועלת שהיתה צומחת בכל זאת למבקש, ממתן צו המניעה, היא הישארותו בנכס, לעת עתה, מבלי לשלם דמי שכירות. זאת, לאחר שטענת קיזוז שהועלתה על ידו נדחתה על ידי ראש ההוצאה לפועל. לכך אין מקום.

20.

לסיום אתייחס לטענות המשיבים בנוגע לחוסר תום ליבם של המבקשים. לטענת המשיבים, נספח י"ח1, הנטען להיות הסכם שכירות, לא הוצג בפני בית המשפט המחוזי. כן נטען, כי יומן האירועים באולם, שצורף כנספח ב' לבקשה לעיכוב ביצוע, גם הוא לא הובא בפני בית המשפט המחוזי. לאור המסקנה אליה הגעתי, לא ראיתי לנכון לבקש את תגובת המבקשים לטענות חמורות אלו. יצוין, כי המבקשים, מצידם, לא ביקשו להגיב על הטענות האמורות, על אף שעמד לרשותם פרק זמן מספיק לשם כך. יש לציין, כי טענות המשיבים עולות בקנה אחד עם הערותיו של בית המשפט המחוזי, לפיהן לא הוצג לו הסכם שכירות, ולא הובאו בפניו ראיות להוכחת התחייבויות לקיומם של אירועים באולם. ברי, כי אם טענות המשיבים נכונות, יש בהתנהלות המבקשים כשלעצמה כדי להביא לדחיית בקשת רשות הערעור. כזכור, אנו מצויים בהליך של צו מניעה זמני, שהינו סעד שביושר. בגדר השיקולים הנשקלים על ידי בית המשפט לעניין מתן סעד זמני, יש לשקול גם את תום ליבו של מבקש הסעד (תקנה 362(ב)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי; רע"א 5095/93 פ.א. ארבן בע"מ נ' גבי א.ג.ר. שותפות לבנין ופיתוח , פ"ד מט(1) 730, 737 (1995)). על פי ההלכה הפסוקה, אם מצא בית המשפט כי מבקש הסעד הזמני התנהג בצורה חסרת תום לב, רשאי הוא לדחות בשל כך את הבקשה לסעד זמני, אף אם לפי מבחני הזכות לכאורה ומאזן הנוחות היה מקום להורות על מתן הסעד (רע"א 6658/09 מולטילוק בע"מ ואח' נ' רב בריח תעשיות בע"מ ואח' (לא פורסם, 12.1.2010)) . אולם, משהגעתי ממילא לכלל מסקנה כי אין מקום ליתן את הצו המבוקש, לא ראיתי מקום להשהות את החלטתי לשם קבלת תגובה על הטענות החמורות בעניין "הגנבת" ראיות.

21.

כאמור, בקשת רשות הערעור נדחית, ועימה נדחית גם ממילא הבקשה לעיכוב ביצוע. המבקשים ישאו בשכר טרחת עו"ד המשיב 1 בסך 10,000 ש"ח, בשכר טרחת עו"ד המשיבים 2 ו-3 בסך 10,000 ש"ח ובשכר טרחת עו"ד המשיבה 4 בסך 10,000 ש"ח.