רע"א 6202/13 ב.ח.נ נדל"ן בע"מ נ. בנק מזרחי טפחות בע"מ

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת א' נחליאלי-חיאט ) בה"פ 4444-07-13 מיום 6.8.2013 בגדרה נדחתה בקשה למתן צו זמני למניעת המשך הליכי כינוס הנכסים, ומניעת מימוש מקרקעין שבבעלות המבקשים.

עיקרי העובדות וההליכים

1.

ביום 20.11.2006 שעבדו המבקשים את זכויותיהם בנכס מקרקעין (להלן: הנכס ) ללא הגבלה בסכום, להבטחת חובותיהם לבנק מזרחי טפחות בע"מ (להלן: הבנק ). בהמשך, ביום 31.12.2006, חתמו הצדדים על הסכם הלוואה במסגרתו הלווה הבנק למבקשים סכום של 2,535,000 ₪ לרכישת הנכס. לאחר שהצטברה יתרת חוב בחשבון ולאחר ניסיונות שלא צלחו להגיע להסדר עם המבקשים, עתר הבנק לראש ההוצאה לפועל בבקשה למינוי כונס נכסים למימוש הנכס ולתפיסת דמי השכירות המשולמים בגינו. ביום 1.7.2012 הגישו המבקשים במסגרת תיק ההוצאה לפועל בקשה בטענת "פרעתי", וזו נדחתה בהחלטה מיום 5.7.2012 מפאת היותה "סתמית, בלתי מפורטת, אינה נתמכת באסמכתאות ואינה עומדת בקריטריונים אשר נקבעו בהלכה הפסוקה לעניין נטלי הוכחה בטענת פרעתי". בהמשך הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בקשה למתן צו זמני למניעת הבנק מלהמשיך בהליכי הכינוס ומימוש הנכס משום שלטענתם החוב לבנק שולם במלואו ומשום שלבנק אין הסכם הלוואה המאפשר לו חיוב בריבית פיגורים, ולפיכך הבנק אינו רשאי לנקוט בהליכי הוצאה לפועל.

2.

בית המשפט המחוזי דחה את בקשתם של המבקשים מחמת חוסר תום לב, משום שלא הוצגו ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה, ועל יסוד נימוקים נוספים. המבקשים התנהלו בחוסר תום לב בהימנעותם מלפרט את מלוא העובדות הרלוונטיות לבקשתם. המבקשים לא ציינו התפתחויות משמעותיות בקשר עם חוזה ההלוואה עם הבנק. כך לדוגמא לא ציינו את ההליכים המשפטיים הקודמים, ביניהם את העובדה כי טענת "פרעתי" שטענו לפני רשם ההוצאה לפועל נדחתה. כמו כן נמנעו המבקשים מלהזכיר את ההתכתבויות עם הבנק שבהן ביקשו ארכות לתשלום סכום החוב והתחייבו שלא להתנגד למינוי כונס נכסים, ככל שלא יעמדו בתשלום החוב עד למועד הארכה המבוקש. המבקשים נמנעו מלציין את הניסיונות של הבנק להגיע עִמם להסדר לתשלום החוב, וכן את העובדה כי שילמו לבנק סכום של 550,000 ₪ על-חשבון החוב. ההימנעות מציון העובדות, ובעיקר העובדה כי המבקשים הסכימו למינוי כונס נכסים במידה ולא ישולם החוב, מלמדים כי בקשתם הוגשה שלא בתום לב, ודי בכך, על-פי החלטת בית המשפט המחוזי, כדי לדחות את בקשתם לקבלת סעד זמני. זאת ועוד: טענותיהם של המבקשים לא פורטו כנדרש והם הסתמכו אך על תצהיר שצורף להמרצת הפתיחה. טענת המבקשים על העדר הסכם הלוואה ומכאן לאי-אפשרות למימוש בטוחות על-ידי הבנק היא טענה בעלמא. בהתכתבויות בין הבנק ובין המבקשים מעולם לא הכחישו המבקשים את קיומו של הסכם ההלוואה, וכל שטענו הוא שלא הועברו לידיהם מסמכי הסכם ההלוואה. בנוסף, טענת המבקשים כי שילמו לבנק את מלוא החוב נטענה באופן סתמי וללא הבאת אסמכתאות. המבקשים לא הסבירו כיצד חישוביהם לתשלום החוב מתיישבים עם המסמכים שהוצגו על-ידי הבנק בדבר יתרת החוב. משכך, ובהעדר אסמכתא לתשלום מלוא החוב, לא נמצא כי יש ראיות לכאורה לקיומה של עילת תביעה. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי היה ראוי למבקשים להעלות את טענותיהם בקשר לתשלום החוב במהלך הדיון שהתקיים לפני רשם ההוצאה לפועל ולא בבקשה למתן צו מניעה זמני. עוד נקבע כי על פני הדברים אין ממש בטענת המבקשים לפיה הסכם ההלוואה אינו מאפשר חיוב בריבית פיגורים, וגם בכך יש כדי להחליש את טענותיהם. לסיום ציין בית המשפט המחוזי כי גם מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשים. הנכס אינו משמש למגורי המבקשים, והוא מושכר לצדדים שלישיים. משכך נראה כי הנזק שעלול להיגרם הוא נזק כלכלי בעיקרו, ואשר ניתן יהיה לפצות בגינו בכסף, בעתיד, במידת הצורך. אשר על כן, נדחתה הבקשה. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפנַי.

עיקרי בקשת רשות הערעור

3.

המבקשים טוענים כי בית המשפט המחוזי שגה בדחיית בקשתם. לטענתם, הבנק לא עמד בנטל הנדרש להוכיח את מקור החיוב בריבית פיגורים ועל כן אין לבנק אפשרות להמשיך ולפעול לצורך מימוש הנכס. לטענת המבקשים, הם שילמו את מלוא החוב לבנק, ודרישות הבנק לתשלום נוסף אינן מעוגנות במסמכים, ואין להן ביסוס. המבקשים מוסיפים כי טענת הבנק לחוב היא סתמית והובילה לפתיחה בהליכי הוצאה לפועל ללא הצדקה. המבקשים הוכיחו כי שילמו לבנק סכום של 2,599,900 ₪, שהוא סכום בשיעור הגבוה מסכום ההלוואה, ודי בכך כדי להצדיק את קבלת צו המניעה הזמני. מסמכי הבנק מאששים טענה זו, ואם הבנק סבור אחרת, עליו מוטל הנטל להראות כי דרישתו מעוגנת במסמכים. לסיום ציינו המבקשים כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובתם. השכרת הנכס לצדדים שלישיים מניבה מקור פרנסה מרכזי למשפחות המבקשים, והפגיעה הצפויה בגין מימוש הנכס היא רבה.

דיון והכרעה

4.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור, על נספחיה, ושקילת טענות המבקשת, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת מבלי צורך להיזקק לתגובת המשיב. הלכה פסוקה היא, כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה בכל הנוגע למתן סעד זמני, למעט במצבים חריגים (ראו: רע"א 3851/11 נדב נ' לוי (7.6.2011); רע"א 1301/13 קרויז נ' אמיתי (20.2.2013)). לא מצאתי כי הבקשה דנן נמנית עם אותם חריגים.

5.

בקשת המבקשים הן לפני בית המשפט המחוזי, הן לפנַי, נעדרת תשתית עובדתית כנדרש. המבקשים לא הציגו מסמכים להוכחת טענותיהם, ודומני כי בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי נמנעו מהצגת המסמכים הרלוונטיים משום ש "תוכנם אינו מתיישב עם טענות המבקשים במסגרת הבקשה דנא" . די בהתנהלות זו, על-פי מבחני הפסיקה, כדי לדחות את הבקשה למתן סעד זמני (השוו: רע"א 3550/10 כהן נ' חודאי (2.6.2010)). זאת ועוד: טענת "פרעתי" שטענו המבקשים נדחתה על-ידי רשם ההוצאה לפועל עוד ביום 5.7.2012, בשל היותה סתמית ובלתי מבוססת. גם בית המשפט המחוזי מצא כאמור כי המבקשים לא הציגו ראיות לכאורה לקיומה של עילת תביעה ולא הבהירו את מקור החישובים שערכו. איני סבור כי נפל פגם כלשהו בהחלטה, ואין הצדקה להתערבות ערעורית. אכן, גם לעניין מאזן הנוחות לא הראו המבקשים מדוע הנטייה היא לטובתם, למתן סעד זמני כבר בשלב זה. טענותיהם הנוגעות להיקף הסכם ההלוואה יתבררו במסגרת ההליך העיקרי, ואם וכאשר יתברר כי נגרם להם נזק כתוצאה ממימוש הערבות ניתן יהיה לתקנו באמצעות פסיקת פיצויים בשיעור הולם.

6.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.