רע"א 368-23 רע"א 368-23

1.שתי בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים מ' בר-עם, ח' מרים לומפ ו-א' נחלון) מיום 17.11.2022 בת"א 41714-03-22, בגדרו התקבל בחלקו ערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט השלום בירושלים (כב' השופטת מ' קסלסי) מיום 30.1.2022 בת"א 18971-12-18. בקשות רשות הערעור הוגשו על-ידי שני הצדדים להליך, ומשכך מצאתי לדון בהן במאוחד.

2.המשיב ברע"א 368/23 (להלן: המשיב) הוא מאמן התעמלות. במהלך שנת 2017 החל המשיב להפעיל חוג התעמלות בשני ישובים באיזור ירושלים, בעוד המבקשת 1 ברע"א 368/23 (להלן: המבקשת 1) הפעילה באחד מאותם ישובים חוגים דומים. בשלב מסוים הובא לידיעת המשיב כי נפוצו בשני היישובים שמועות על כך שפגע מינית בילדים שהשתתפו בחוג שהפעיל בעבר ביישוב אחר. המשיב הגיש תביעה כספית מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע) נגד המבקשת 1, וכן נגד המבקשת 2 ברע"א 368/23 (להלן: המבקשת 2), אשר פעלה לשיטתו בשליחותה של המבקשת 1, וטען כי השתיים הפיצו את השמועות האמורות על מנת לפגוע בפרנסתו, נוכח התחרות שהציב למבקשת 1.

3.ביום 30.1.2022 קיבל בית משפט השלום בירושלים (השופטת הבכירה מ' קסלסי) את תביעת המשיב. בית משפט השלום קבע כי הוכח שהמבקשת 2 שוחחה עם בעלה, החבר באחת הוועדות באותם היישובים, ועם רכזת הקהילה באותו היישוב אודות "שמועה בדבר דברים שעשה התובע לילדים". באשר למבקשת 1, קבע בית משפט השלום כי: "ההכרעה קשה יותר", וזאת מפני שהמבקשת 1 והעדים מטעמה הכחישו את הדברים, ואיש מעדי המשיב לא אישר כי שמע את הדברים ישירות מפיה. חרף האמור, בית משפט השלום קבע כי המבקשת 1 "בחשה בקדירה והפיצה השמועה לגבי [המשיב]", משמצא כי הכחשתם של המבקשת והעדים מטעמה אינה מהימנה, ובהתבסס "על התרשמות[ו] ממכלול העדויות שנשמעו בפני[ו] ואשר מספיקים להרמת הנטל במשפט האזרחי". בתוך כך, קבע בית משפט השלום כי "כנראה" שהיו לשמועה "רגליים" עוד קודם לכן, אולם הפצתה של השמועה כמוה כאמרת לשון הרע המקורית; וכי יותר מאדם אחד הצביע על המבקשת 1 כ-"מקור לכל הסערה שנוצרה בשני הישובים".

בית משפט השלום הוסיף וקבע כי לא עומדת למבקשת 1 הגנת "אמת דיברתי", וכי גם ההגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע אינן עומדות למבקשות, שכן "תום לב לא היה כאן מצד אף אחת משתיהן". במסגרת זו, דחה בית משפט השלום את טענת המבקשות בדבר תחולתה של ההגנה הקבועה בסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע, לפיה: "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום". זאת, משקבע כי: "בכתב ההגנה נרשם כי [למבקשת 2] היתה חובה נוכח תפקידה באיגוד ההתעמלות, אולם לא באה כל ראיה בסוגיה מה על בעל תפקיד באיגוד ההתעמלות לעשות כשהוא שומע דברים בגנות אחד המדריכים. גם הטענה שפעלה מתוך דאגה לילדיה הופרכה על ידי בעלה [...] [המבקשת 2] לא באמת היתה משוכנעת בדברים ששמעה, ולהבנתי פעלה בפזיזות. [המבקשת 1] פעלה בנחישות ובזהירות, כשהיא מפעילה את אנשי שלומה".

באשר לגובה הפיצוי, קבע בית משפט השלום כי המבקשת 1 פעלה בכוונה לפגוע במשיב ובפרנסתו, וכי היה לה אינטרס כלכלי מובהק לעשות כן. על כן, מצא לחייבה בכפל פיצוי ללא הוכחת נזק – 140,000 ש"ח, מכוח סעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע. באשר למבקשת 2, מצא כי: "כנראה שלא התכוונה לפגוע ב[משיב], או לפחות סברה בטעות שלדבריה לא תהיה משמעות פוגענית, אף שבחרה לא להתנצל, ואמרה כי הייתה חוזרת על התנהגותה, אני מעריכה כי למדה הלקח, ולכן איני מוצאת לחייבה בכפל הסכום". משכך, מצא לחייבה בתשלום פיצוי בסך 50,000 ש"ח, ביחד ולחוד עם המבקשת 1. כמו כן, חויבו השתיים, ביחד לחוד, בתשלום הוצאות משפט בסך 50,000 ש"ח ובשכר טרחת עורכי-דין בסך 25,000 ש"ח.

4.המבקשות הגישו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום. ביום 17.11.2022 דחה בית המשפט את ערעורן של המבקשות בכל הנוגע לעניין החבות, אך קיבל באופן חלקי את ערעורן לעניין שיעור הפיצוי.

לעניין החבות, בית המשפט המחוזי קבע כי חלק מהנמקותיו של בית משפט השלום ביחס לקביעה כי המבקשת 1 פרסמה לשון הרע כלפי המשיב אינן נקיות מקשיים, בהיעדר עדות ישירה בנדון. כמו כן, בית המשפט המחוזי מצא כי חלק מהנמקותיו של בית משפט השלום ביחס לתום ליבה של המבקשת 2 "מוקשות, וספק אם ניתן משקל הולם לאינטרס הציבורי המובהק בהצפת חשדות בתחום זה באופן המתאים כדי למנוע פגיעות עתידיות". עם זאת, בית המשפט המחוזי קבע כי נוכח מכלול הנמקתו של בית משפט השלום, הנטועה בהתרשמות ישירה מהעדים ובהערכה של התמונה הראייתית הכוללת, לא נמצאה עילה מספקת להתערבות בממצאיו העובדתיים, הן לעניין שאלת הפרסום מצד המבקשת 1, והן לעניין תום ליבה של המבקשת 2. משכך, נדחה הערעור לעניין רכיב זה.

לעניין שיעור הפיצוי, בית המשפט המחוזי עמד על כך שיש ליתן משקל, בין היתר, לכך שהשמועות הופצו בזירה מקומית, ביישובים קטנים הסמוכים גיאוגרפית זה לזה; לכך שהתשתית הראייתית לכוונת זדון מצד המבקשת 1 "אמנם מספקת לצורך עמידה בנטל הראיה במשפט האזרחי, אך אינה מהמובהקות, ובית משפט קמא הכיר בכך שלא [המבקשת 1] הייתה המקור הראשוני לשמועה"; ולאינטרס הציבורי בהצפת חשדות בתחום זה באופן מתאים ובפני הגורמים הרלוונטיים. בנסיבות אלו, בית המשפט המחוזי הורה על הפחתת שיעור הפיצוי, כך שהמבקשת 1 חויבה בתשלום בסך 40,000 ש"ח, ואילו המבקשת 2 חויבה בתשלום בסך 4,000 ש"ח. בצד זאת, בוטל חיובן בהוצאות ובשכר טרחת עורכי דין.

5.מכאן שתי בקשות רשות הערעור שלפניי, שהוגשו, כאמור, על-ידי שני הצדדים להליך.

6.בבקשת רשות הערעור שהוגשה על-ידי המבקשות (רע"א 368/23), נטען כי קביעתו של בית משפט השלום באשר למבקשת 1 מבוססת אך ורק על "התרשמות", וזאת חרף העובדה שקבע באופן פוזיטיבי כי איש מן העדים לא שמע אותה אומרת את הדברים שיוחסו לה על-ידי המשיב – ומשכך, שגה בית משפט המחוזי בדחיית ערעורה לעניין החבות. לצד זאת, נטען בבקשה כי שלל טענותיה של המבקשת 2 לעניין פרשנותו ותחולתו של סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע לא נתבררו כדבעי. לשיטתה, חרף העובדה שבית המשפט המחוזי הכיר בקיומו של אינטרס ציבורי מובהק בהצפת חשדות מהסוג המדובר, "הוא לא צעד את הצעד הנוסף והמתבקש... ולא התייחס לאותם אינטרסים ציבוריים, מוסרים וחברתיים, וממילא לא יצק להם תוכן פרשני בהקשר לתחולת ההגנה שבס' 15(2), בין בכלל ובין הדרך של יישום פרשנותו על עניינה של [המבקשת 2] בפרט".

7.בבקשת רשות הערעור שהוגשה על-ידי המשיב (רע"א 474/23), נטען כי לא היה מקום להפחית מסכום הפיצוי שנפסק לטובתו בבית משפט השלום. לעמדת המשיב, מעשיהן של המבקשות מהווים ניצול לרעה של הרגישות החברתית לפגיעות מיניות בילדים, באופן המצדיק את הגדלת הפיצוי, חלף הפחתתו. ברוח דומה, טוען המשיב כי לא היה כל מקום לבטל את חיובן של המבקשות בהוצאות.

8.לאחר עיון בבקשות רשות הערעור על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דינן להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, משאינן עומדות באמות המידה המחמירות למתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי".

9.אשר לבקשת רשות הערעור מטעם המבקשות – ראשית, הטענה לפיה נפל פגם בקביעת בית משפט השלום (שאושררה על ידי בית המשפט המחוזי) כי נעשה על ידי המבקשת 1 פרסום לשון הרע על בסיס "התרשמות" בלבד, וחרף העובדה שקבע כי איש איש מן העדים לא שמע אותה אומרת את הדברים שיוחסו לה על-ידי המשיב – אינה מצדיקה מתן רשות ערעור ב-"בגלגול שלישי". זאת, שהרי כבר נפסק כי: "אף אם נפלה טעות באופן קביעת הממצאים העובדתיים [...] נפסק לא אחת בבית משפט זה כי מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" לא נועד לתיקון שגיאה ביישום הדין" (רע"א 8111/16 פלוני נ' פלוני, פסקה 4 והאסמכתאות שם (31.10.2016)). למעלה מן הצורך אעיר כי לא מצאתי ממש גם לגופם של דברים. בית משפט השלום קבע, כממצא עובדתי, כי: "[המבקשת 1] בחשה בקדירה והפיצה השמועה לגבי [המשיב]". אין כל מניעה משפטית עקרונית להגיע למסקנה עובדתית שכזו, גם בלא עדות ישירה, וזאת על בסיס יתר הראיות שבתיק.

10.שנית, באשר למבקשת 2 – לא מצאתי ממש גם בטענותיה לעניין תחולתה של ההגנה הקבועה בסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע. זאת, מהטעם שאף טענה זו מתייחסת ליישום הדין על עניינן הפרטני של המבקשות, ובכגון דא אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי" (ראו, מני רבים: רע"א 7715/21 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' עיריית נצרת, פסקה 5 (12.12.2021)).

למעלה מן הצורך, אוסיף שכידוע, תנאי בסיס לתחולת כל אחת מההגנות המנויות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע הוא כי הפרסום נעשה בתום לב (אך יוער כי המונח "תום לב" עשוי להתפרש באופן שונה ביחס לכל אחת מהחלופות, בהתאם לאינטרס המוגן העומד בבסיסן, ראו: בע"ם 1620/17 פלוני נ' פלונית, פסקה 7 והאסמכתאות שם (21.3.2017)). בית משפט השלום קבע ביחס למבקשות, בפסק דין מנומק, כי: "תום לב לא היה כאן מצד אף אחת משתיהן". בית המשפט המחוזי לא מצא להתערב בקביעה זו, ואף אני אינני מוצא מקום להתערב בה ב-"גלגול שלישי". משאלו הם פני הדברים, נשמטת הקרקע תחת הטענה בדבר תחולתה של ההגנה הקבועה בסעיף 15(2) לחוק.

11.אשר לבקשת רשות הערעור מטעם המשיב, סבורני כי דינה להידחות אף היא. כלל הוא כי אין זה מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בגובה הפיצויים וההוצאות שנפסקו, ובוודאי שלא במסגרת בקשת רשות ערעור ב-"גלגול שלישי" (ראו, מיני רבים: בע"ם 3979/22 פלונית נ' פלוני, פסקה 26 (1.9.2022)). בית המשפט המחוזי עמד על השיקולים שהנחו אותו בפסיקת הפיצויים בנסיבות דנן, ואין בפסק דינו משום קביעה עקרונית לעניין זה. יתרה מכך, אף אם אניח כי נפלה במקרה זה שגיאה ביישום הדין – ואיני משוכנע שלא כך ארע – כבר ציינתי לעיל כי אין בטענות יישומיות מעין אלו כדי להצדיק מתן רשות ערעור כאמור. מן האמור עולה אפוא כי אף בקשתו של המשיב דינה להידחות.

סיכומו של דבר: הן בקשת המבקשות והן בקשת המשיב נדחות בזאת. בנסיבות העניין, כל צד יישא בהוצאותיו.