רע"א 3832/17 רחל לוין נ. פסגות קופות גמל ופנסיה בע"מ

זו הוגשו בקשות רשות הערעור שלפני. הראשונה (רע"א 3832/17) מטעם קבוצת הדירקטורים החתומים על הסכם הפשרה; השניה (רע"א 3894/17) מטעם נתבעים מתפשרים נוספים. לשלמות התמונה אציין כי גם החברה המבטחת, AIG Europe Limited , הגישה בקשת רשות ערעור על ההחלטה (רע"א 3838/17), וזו נדחתה על-ידי מן הטעם שנקבע בבית המשפט המחוזי שאין לה מעמד בהליך. עם זאת, ניתנה ל-

AIG אפשרות להגיש עמדתה כמשיבה לבקשות שלפני. לשם הנוחות, אציג את טיעוני המבקשים בשתי הבקשות ואת טיעוניה של AIG בסקירה אחת.

נימוקי הבקשות

6.בבקשות שלפני מלינים המבקשים על כך שבית המשפט המחוזי דחה את הסדר הפשרה, מבלי לדון כדבעי בשיקולים השונים העומדים על הפרק. קביעתו של בית המשפט לפיה סכום הפשרה אינו סביר, מבוססת לשיטתו על חוות הדעת של הבודק – אולם חסרה הנמקה בדברי החלטתו של בית המשפט כיצד חוות הדעת מבססת זאת. במה דברים אמורים? ראשית , על מנת לבחון את סבירות הסדר הפשרה, על בית המשפט לשקלל את הנזק שנגרם יחד עם סיכויי התביעה. בענייננו, הנזק המשוער על-פי חוות הדעת הוא בין 49 ל-67 מיליוני ₪; אמנם נקבע כי סיכויי התביעה גבוהים, אך אין הם מוחלטים. לפיכך יש להכפיל סכום זה בסיכוי המשוער של התביעה. הכפלתו ב-70%, סיכוי שלדעת המבקשות גבוה במיוחד, יוביל למתחם סבירות של בין 34 ל-47 מיליון ₪; הסכום שבהסדר הפשרה החלקי מצוי, אפוא, בעומק מתחם הסבירות לפי חישוב זה. בית המשפט לא נימק, אם כן, כיצד חישב את סבירות הסדר הפשרה.

7.שנית , בית המשפט המחוזי נימק את חוסר הסבירות בכך שהסכום 'נטו', לאחר שינוכו ממנו סכומי הגמול ושכר הטרחה, יימצא בלתי סביר. ברם, לטענת המבקשים, פסיקה עקבית של בתי המשפט קובעת כי יש לבחון את סבירות הסכום הכולל, 'ברוטו', שכן חברי הקבוצה הם אלו שנושאים בנטל המימון של מייצגיהם.

8.שלישית , כידוע, החוק אינו מאפשר הצגת הסכם פשרה שבו קבועים הסכומים שיינתנו כגמול ושכר טרחה, והצדדים רשאים להגיש המלצה מוסכמת בעניין זה ותו לא (ראו סעיף 18(ז)(2) לחוק תובענות ייצוגיות). הסכם הפשרה החלקי אכן מכיל המלצה מוסכמת בעניין זה, אולם בית המשפט אינו מחויב לה. בהחלטתו, לא התייחס בית המשפט המחוזי לאפשרות לסטות מן ההמלצה ולהקטין את סכומי הגמול ושכר הטרחה, באופן שירפא את הפגם שמצא בהסכם הפשרה.

9.רביעית , שיקולי מדיניות ונסיבות כריתת הסכם הפשרה מטים את הכף לטובת אימוצו. בהקשר זה ציינו המבקשים כי מעמדה של חוות דעתו של הבודק מוגבל, משום שטרם הושלם שלב בירור הראיות בתובענה; הבודק עצמו ציין בחוות הדעת, כי הדבר מצדיק הגמשה והתייחסות מקלה לבחינת סבירות הסכם הפשרה. עוד צוין כי התובעות המייצגות הן גופים מוסדיים, שלהם ידע מקצועי ומשאבים לניהול משא ומתן מיטבי, והסכמתם לפשרה המוצעת מהווה שיקול להגמשת מתחם הסבירות; הדברים נכונים במיוחד בענייננו, שכן המשא-ומתן התנהל במשך שנתיים-ימים, תוך פיקוח של ועדות ההשקעה של התובעות המייצגות על תוצריו. בנוסף, אף לעמדת היועץ המשפטי לממשלה, שהוגשה לבית המשפט המחוזי, סכום הפשרה "נראה על פניו ראוי" . שלישית, יש לקחת בחשבון את חלוף הזמן, מדובר באירועים שהתרחשו לפני קרוב ל-18 שנים, וקיים אינטרס מובהק לסיים את ההליך. ככל שהזמן חולף קיים חשש שחברי קבוצת התובעים המייצגים לא יספיקו להנות מזכייתם, ומתגבר גם החשש להיווצרות קשיים באיתור חברי הקבוצה. יש ליתן את הדעת גם על הסכמת החברה המבטחת לשאת בעלויות ההסכם, ולכך שאם ינוהל הליך עד תום גם שאלת החבות הביטוחית תצטרך להתברר. לבסוף, הוזכר כי בית המשפט המחוזי עצמו אישר את ההסכם לפרסום, וכי שיקולי מדיניות כלליים תומכים בעידוד צדדים לתובענות ייצוגיות להגיע לפשרה, וכמו כן תומכים בעידוד גופים מוסדיים לגלות מעורבות בתובענות ייצוגיות.

10.המשיבים לבקשה לא הביעו התנגדות לקבלתה. היועץ המשפטי לממשלה הגיש תגובה קצרה מטעמו, ובה טען כי במסגרת בחינת הסכמי פשרה בתובענה ייצוגית שוקל בית המשפט שיקולים שונים, וכך נעשה גם בענייננו; על כן יש ליתן משקל רב להחלטת בית המשפט המחוזי, ושינוי ההחלטה צריך להתבסס על נתונים עובדתיים מעודכנים ועל נימוקים כבדי משקל, לאחר בחינה מעמיקה. לשלמות התמונה יצוין כי לבקשה השיבו גם עורכות-הדין נירה להב ורבקה דותן-ילין, הטוענות כי הן בגדר "באות כוח מייצגות" בהליך זה, ובתשובתן הן מתנגדות לקבלת ההסכם. דא עקא, שאלת מעמדן של עוה"ד להב ודותן-ילין בהליך זה אינה חפה מקשיים; הן המבקשים, הן התובעות המייצגות, הגישו בקשות למחיקת תשובתן על הסף. לפי טיבה של הכרעתי, שתובא מיד, אינני נזקק להחליט בעניין זה.

דיון והכרעה

11.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, החלטתי לעשות שימוש בסמכותי שלפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לקבל את הבקשה ולדון בה כבערעור; דין הערעור להתקבל באופן חלקי, כפי שיפורט להלן.

12.הסדרי פשרה בתובענות ייצוגיות מעוררים בעיות שונות שמקורן ב'בעיית הנציג', כלומר בחשש שהתובעים המייצגים ובאי-כוחם יבכרו את האינטרס האישי שלהם על פני האינטרס של הקבוצה כולה. חשש זה מתעצם בעת הגעתם של הצדדים להסכם פשרה, שעשוי להיטיב עם התובעים המייצגים על חשבון הקבוצה המיוצגת. המחוקק, אשר צפה את החשש האמור, התווה באופן מפורט את הליך אישור הסכם הפשרה בתובענה הייצוגית, בסעיפים 18-19 לחוק, באופן שיש בו כדי לפקח ולמזער את החשש האמור (ראו: אלון קלמנט "פשרה והסתלקות בתובענות ייצוגיות"

משפטים מא, 5 (2011); רע"א 1644/15 גור נ' דור אלון אנרגיה בישראל (1998) בע"מ , פסקאות 8-9 והאסמכתאות שם (27.5.2015) (להלן: עניין גור )). מטרתו של המסלול שהתווה המחוקק הוא לוודא שבית המשפט אינו מאשר את הסדר הפשרה כ'חותמת גומי', אלא בוחן ובודק, עד שהוא מגיע למסקנה כי "ההסדר ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בענינם של חברי הקבוצה"

(כלשון סעיף 19(א) לחוק). אשר על כן, יפה עשה בית המשפט שדקדק בהסכם הפשרה, ולא אישרוֹ כלאחר-יד.

13.אחת החובות שהטיל המחוקק על בית המשפט היא חובת הנמקה מוגברת להחלטה לאשר או לדחות הסדר פשרה. כך מורה אותנו המחוקק, בסעיף 19(ג) לחוק תובענות ייצוגיות:

(1) החלטת בית המשפט אם לאשר הסדר פשרה או לדחותו תהיה מנומקת ותכלול, בין השאר, את כל אלה:

(א) הגדרת הקבוצה שעליה חל הסדר הפשרה;

(ב) עילות התובענה, השאלות המהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה והסעדים הנתבעים כפי שפורטו בבקשה לאישור או כפי שהוגדרו בהחלטת בית המשפט לפי סעיף 14, לפי הענין;

(ג) עיקרי הסדר הפשרה.

(2) בהחלטתו לפי פסקה (1) יתייחס בית המשפט, בין השאר, לשיקולים אלה:

(א) הפער בין הסעד המוצע בהסדר הפשרה לבין הסעד שחברי הקבוצה היו עשויים לקבלו אילו היה בית המשפט מכריע בתובענה הייצוגית לטובת הקבוצה;

(ב) התנגדויות שהוגשו לפי סעיף 18(ד), וההכרעה בהן;

(ג) השלב שבו נמצא ההליך;

(ד) חוות דעת של הבודק שניתנה לפי סעיף קטן (ב)(5);

(ה) הסיכונים והסיכויים שבהמשך ניהול התובענה הייצוגית אל מול יתרונותיו וחסרונותיו של הסדר הפשרה;

(ו) העילות והסעדים שלגביהם מהווה ההחלטה לאשר את הסדר הפשרה מעשה בית דין כלפי חברי הקבוצה שעליהם חל ההסדר.

החלטת בית המשפט המחוזי מושא הבקשה שלפני, אמנם אין ניתן לומר עליה שאינה מנומקת, אולם היא אינה ממלאת אחר דרישת ההנמקה המוגברת שבחוק. היא אינה מתייחסת בהיקף הנדרש לסיכונים ולסיכויים שבהמשך ניהול ההליך, להתנגדויות שהוגשו, ולשלב שבו מצויה התובענה. ההנמקה המרכזית לדחיית ההסדר היא הפער שבין הסעד בהסדר המוצע לסעד שחברי הקבוצה היו עשויים לקבל (לפי חוות הדעת של הבודק), אך מבלי לפרט את היקפו של הפער, כיצד חוּשב, ובעיקר – מבלי לשקלל נתון זה ביתר השיקולים שעל בית המשפט להתייחס אליהם. לאור זאת, אין מנוס מלהורות על ביטולה של החלטת בית המשפט המחוזי.

14.חובת ההנמקה המוגברת שבחוק היא בבחינת דרך ארוכה שהיא קצרה. פירוט השיקולים השונים הכתובים בה, ושקלולם זה בזה, מקל על מלאכתו של בית המשפט בהכרעה אם לדחות ואם לאשר את הסדר הפשרה. נקודה זו בולטת בענייננו, שכן החלטת בית המשפט המחוזי אכן אינה נותנת מענה לכמה טענות שהועלו על-ידי המבקשים. בפרט, יש לציין כי אכן לא ברור כיצד בית המשפט העריך את סיכויי התובענה וכיצד הערכה זו באה לידי ביטוי בשקלול סכום הפשרה, הן לאור חוות הדעת של הבודק, הן לאור השלב שבו מצויה התובענה (השוו: רע"א 4129/14 דור כימיקלים בע"מ נ' גילמן , פסקה 10 (2.4.2015)); בית המשפט לא הביע עמדה מפורשת בשאלת היחס בין סבירות הסכום 'ברוטו' לסבירות הסכום 'נטו', על אף שהנושא נדון בפסיקה (למשל, ת"א (מחוזי ת"א) 2091/03 קבוצת התובעים נ' רמת אביבים בע"מ , פסקה 20 (14.8.2014); ת"א (מחוזי ת"א) 1611/09 עברון נ' קשת אגרות חוב בע"מ , פסקאות 48–50 (16.5.2016); וראו ע"א 2046/10 עזבון שמש נ' רייכרט , פ"ד סה(2) 681, פסקה 3 (2012)); בית המשפט לא עסק בשאלה אם סטייה מהמלצת הצדדים בנוגע לסכום הגמול ושכר הטרחה תועיל בנסיבות העניין לאישור ההסכם; ולא התייחס די הצורך ליתר נסיבות העניין, כפי שפורטו.

15.ודוק: איני מביע עמדה בנוגע לטענות שהעלו המבקשים, התומכות לדידם באישור ההסדר. כאמור, על בית המשפט להזהיר עצמו לבל יאשר הסדר שאינו "ראוי, הוגן וסביר" תוך העדפת האינטרס של הצדדים המתפשרים על פני האינטרס של הקבוצה המיוצגת כולה. כל שקבעתי הוא שטענות המבקשים ראויות לדיון, ושהמחוקק מחייב את בית המשפט לדון בהם ולנמק הכרעתו כדבעי. כזאת לא נעשה במידה הנדרשת, ועל כן הגעתי למסקנה כי יש לקבל את הערעור.

16.בשולי הדברים אבקש עוד לציין, כי חובת ההנמקה המוגברת המוטלת על בית המשפט צופה פניה לחשש מפני אישור ההסדר בלי בחינה מעמיקה, אולם היא חלה באותה מידה גם במצב של דחיית ההסדר. לשון החוק ברורה בהקשר זה: " החלטת בית המשפט אם לאשר הסדר פשרה או לדחותו תהיה מנומקת [...]" ; התכלית ברורה אף היא:

"לסיום ההליכים בתובענה ייצוגית או בבקשה לאישור תובענה כייצוגית בפשרה יתרונות לא מבוטלים. לפיכך, מן הראוי לעודד ולתמרץ הסדרי פשרה בהליכים אלו, ככל שהם ראויים"

(עניין

גור , פסקה 10; ההפניות הושמטו). הליך אישורו של הסדר פשרה מטיל על בית המשפט תפקיד יחודי, שהרי הוא שומע טיעון מסודר רק מן הצדדים המתפשרים, ועליו להיות לפה, ולו לרגע, עבור הקבוצה כולה; אולם בה בעת עליו לזכור את היתרונות שבהגעה לפשרה בכגון דא, ולעשות שימוש בכל הכלים העומדים לרשותו לפי החוק, על מנת לסלק קשיים שמצא בהסכם (ראו שם , פסקה 11). בכוחה של חובת ההנמקה המוגברת, הן באישור ההסכם הן בדחייתו, לסייע לגיבוש ההכרעה כיאות, ומכאן החשיבות הרבה שבהקפדה עליה.

17.כאמור, יפה עשה בית המשפט המחוזי שראה לדקדק בסכום הפשרה ונמנע מלאשרוֹ כלאחר-יד. ברם, ההנמקה, כאמור, אינה מלאה ולא 'מכסה' את כל השיקולים הצריכים לעניין. החלטתי לקבל אפוא את הערעור במובן זה שהנושא ישוב לפתחו של בית המשפט המחוזי, אשר יתן דעתו שנית על הסדר הפשרה, וינמק את החלטתו בעניין אישור ההסדר או דחייתו כפי מצוות המחוקק.

אין צו להוצאות בבקשה זו.