רע"א 3847/10 רמזי לחאם נ. סמיר מישל לחאם

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד סגן הנשיא א' אברהם ) בבר"ע 16/10 מיום 25.3.2010, במסגרתה נדחתה חלקית בקשת רשות ערעור מטעם המבקשים על החלטת בית משפט השלום בנצרת (כבוד השופט ע' טאהא ) מיום 16.9.2009.

רקע עובדתי

1.

רמזי, כאמל ואלברט לחאם (להלן: המבקשים ) וסמיר, אמיל, נביל וואסף לחאם (להלן: המשיבים ) הם הבעלים במשותף של חלקות 7,8 ו-10 בגוש 16521 בנצרת (להלן:

המקרקעין ). המבקשים הם בעלים של 37.5% מהמקרקעין והמשיבים הם בעלים של 62.5% מהמקרקעין. משנת 2000 פעל במקרקעין עסק של חניון בתשלום. בשנת 2008 התגלע סכסוך בין הצדדים לאחר שהמבקשים סגרו את שערי החניון, ריתכו אותם ומנעו גישה למקרקעין. בעקבות כך הוגשה לבית משפט השלום בנצרת (כבוד השופטת ע' הוד ) בקשה למתן צו מניעה זמני במסגרת ת"א 14059-11-08. בהחלטה מיום 27.11.2008 הורה בית משפט השלום על הסרת הריתוך. בעקבות החלטה זו, פתחו המבקשים את שערי החניון לציבור הרחב, איפשרו כניסה ויציאה חופשית מהמקרקעין, חנייה עליהם ושימוש בהם כאילו מדובר היה בשטח ציבורי.

החלטתו של בית משפט השלום

2.

בעקבות המתואר לעיל פנו המשיבים לבית משפט השלום בת"א 2094-09-09 וטענו כי פתיחת שערי החניון לציבור הרחב פוגעת בזכויותיהם הקנייניות. לחיזוק טענותיהם הציגו המשיבים בפני בית משפט השלום תמונות שמהן עולה כי אכן מספר רב של רכבים ואוטובוסים חונים במקרקעין. המשיבים טענו כי זהו מצב בלתי נסבל מבחינתם וכי זכותו של בעל מקרקעין ליהנות מהמקרקעין שבבעלותו ולעשות שימוש סביר ורגיל באותם מקרקעין, עד פירוק השיתוף בין הבעלים במשותף. מנגד טענו המבקשים בפני בית משפט השלום כי אינם מתנגדים להתקנת מנעול בשער המוצב בכניסה למקרקעין, אך התנגדו להצבת גדר סביב המקרקעין, שכן לשיטתם המקרקעין משמשים אותם וכן אחרים כמעבר להולכי רגל לחלקות אחרות סמוכות שחלקן בבעלות משותפת שלהם עם אחרים.

3.

בית משפט השלום קבע כי אין לקבל את טענת המבקשים בעניין זה. בית משפט השלום ציין כי סעיף 30 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין ) קובע כי בעלי רוב החלקים במקרקעין המשותפים רשאים לקבוע כל דבר הנוגע לניהול הרגיל של המקרקעין ולשימוש הרגיל בהם, וכי רק דבר החורג מניהול ושימוש רגילים טעון הסכמת כל השותפים. בית המשפט קבע כי במקרה זה, כל אשר מבקשים המשיבים הוא הצבת גדר סביב המקרקעין והתקנת מנעול, וכל זאת כדי לא לאפשר לציבור הרחב לעשות שימוש במקרקעין כבשלו. בית המשפט קבע כי דרישה זו סבירה בעיניו, הגיונית ואף תואמת את הוראות החוק. כן קבע כי המעבר מהמקרקעין לחלקות אחרות שהמשיבים אינם בעלים במשותף בהן אינו שימוש סביר, ומכל מקום, מאחר שהמשיבים הם בעלי רוב הזכויות במקרקעין הם רשאים לא להתיר שימוש כזה. יש לציין כי בית משפט השלום קבע כי מדובר במקרקעין ריקים, למעט בניין אחד שהוקם על חלקה 10.

4.

לאור האמור לעיל, קיבל בית משפט השלום את הבקשה והורה כדלקמן:

(א) המשיבים יהיו רשאים להתקין גדר סביב המקרקעין;

(ב) המשיבים יהיו רשאים להתקין מנעול בשער המותקן בכניסה למקרקעין ומפתחות למנעול זה יימסרו לכל אחד מהשותפים;

(ג) על המבקשים נאסר לפרוץ את המנעול או את הגדר שתותקן או להסירם ונאסר עליהם לאפשר את כניסת הציבור הרחב למקרקעין. עם זאת נקבע כי אין בכך כדי לאסור על מי מהצדדים לאפשר כניסה של מבקרים מטעמם למקרקעין;

(ד) הובהר כי כניסת מבקרים למקרקעין אין משמעה מתן היתר למי מהצדדים לעשות שימוש במקרקעין שבמהותו משרת את השימוש במקרקעין הסמוכים ואינו קשור לשימוש במקרקעין עצמם;

(ה) כן הובהר כי אין בהחלטה זו כדי לפטור את המשיבים מקבלת היתר בנייה כדין מקום שהדבר דרוש על פי חוק.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

5.

על החלטת בית משפט השלום הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. במסגרת בקשה זו קבלו המבקשים על מתן ההיתר להקמת הגדר ועל ההחלטה המונעת מבעלי מקרקעין שכנים להיכנס או לעבור למקרקעין שבבעלות המשותפת עם המשיבים. לאחר עיון בבקשה ובתשובה לה ולאחר שמיעת טענות הצדדים בעל פה, בית המשפט המחוזי החליט לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור עליה.

6.

בית המשפט המחוזי קבע כי מקובלת עליו קביעת בית משפט השלום לפיה בידי רוב השותפים במקרקעין לקבוע את הניהול הרגיל של מקרקעין משותפים. עם זאת, בית המשפט המחוזי קבע כי לא שוכנע שהיה מקום לקבוע בשלב זה, בו טרם נשמעו הראיות, כי הצבת גדר סביב המקרקעין היא בבחינת ניהולם הרגיל. בית המשפט המחוזי ציין כי לפי התרשמותו בפי המבקשים טענות לפגיעה קשה שעלולה לנבוע מהצבת גדר סביב המקרקעין וכי טענות אלה אינן מופרכות על פניהן ומצריכות בירור. לאור זאת קבע בית המשפט המחוזי כי איננו סבור כי היה מקום לתת היתר בגדרו של צו עשה זמני בשלב כה מוקדם של ההתדיינות. כן ציין כי היה די בהחלטה האוסרת על הציבור הרחב להיכנס למקרקעין, בהצבת שומר שימומן בידי השותפים, וכיוצא באלה הנחיות, שימנעו מהציבור הרחב את השימוש במקרקעין.

מן הצד האחר, בית המשפט המחוזי דחה את עמדת המבקשים ביחס להחלטה האוסרת על בעלי החלקות הסמוכות להיכנס למקרקעין, וקבע כי אינו רואה בה משום טעות. זאת, מהטעם שהאיסור על הציבור הרחב לעשות שימוש במקרקעין חל גם על בעלי מקרקעין סמוכים. עם זאת, בית המשפט המחוזי ציין כי נהיר שאם בעלים של מקרקעין סמוכים הוא גם שותף במקרקעין נשוא הבקשה, כי אז יש בידו לעשות שימוש במקרקעין מכוח בעלותו או שותפותו.

7.

לאור כל האמור לעיל, קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה באופן חלקי, בכך שהורה על ביטול מתן ההיתר שנתן בית משפט השלום להקמת גדר סביב המגרש והותיר את שאר חלקי ההחלטה על כנם.

מכאן הבקשה שלפניי.

הטענות בבקשה

8.

המבקשים מפנים את בקשתם כנגד אותו חלק של בקשת רשות הערעור שהוגשה לבית המשפט המחוזי ונדחה על ידו. תחילה מגוללים המבקשים בבקשתם את השתלשלות העניינים כפי שנטענת על ידם. המבקשים מציינים כי כל השנים עשו הם ובני דודם המשיבים שימוש חופשי בחניון וכי הייתה לצדדים גישה חופשית עבור עצמם או עבור מי מטעמם למקרקעין המשותפים. כמו כן, המבקשים טוענים כי עד לפני כשנתיים המקרקעין הופעל כחניון ציבורי, וגם אז עשו בהם הצדדים שימוש לצרכיהם ואף הפיקו מהם הכנסות שנבעו מכניסת הציבור הרחב בתשלום. לטענת המבקשים, בשלב כלשהו לאחר פטירת אמם נעכרו יחסי הצדדים. המבקשים טוענים כי במשך שנים ארוכות רמזי לחאם (להלן: המבקש 1 ) ניהל את החניון למען כל השותפים במקרקעין ובשלב כלשהו פקע רישיון העסק של החניון ולא ניתן היה לחדשו באותה עת. עוד טוענים המבקשים כי העירייה פקדה את החניון חדשות לבקרים עד שלא נותרה ברירה אלא לסוגרו. לטענת המבקשים, בשל כך וכדי למנוע כניסת זרים למקרקעין נאלץ המבקש 1 לסגור את החניון על ידי ריתוך שעריו. מוסיפים המבקשים וטוענים כי בתגובה לכך פנו המשיבים לבית משפט השלום בדרישה להפעיל את החניון אף בהיעדר רישיון ולאפשר להם את הגישה למבנים שבחלקות 5 ו-10 ואת זכויות השימוש, המעבר והחנייה שהיו מוקנות להם. לטענת המבקשים, בת"א 14059-11-08 הורה בית משפט השלום להחזיר על כנו את הסטאטוס קוו ששרר בין הצדדים על ידי פתיחת שערי החניון וביטול נעילתו. המבקשים טוענים כי משעשו כך ארע הדבר אותו ניסו למנוע בשעתו כאשר סגרו את החניון - הציבור הרחב גדש את החניון. לטענת המבקשים, המשיבים פנו בתגובה לבית משפט השלום וביקשו באותו שלב בקשה הפוכה במהותה, והיא למנוע את כניסת הציבור הרחב למקרקעין שנגרמה עקב פתיחת שערי החניון. כמו כן, המשיבים ביקשו כי המבקשים ימנעו מביצוע כל פעולה שפוגעת במקרקעין או שמקנה זכויות לצדדים שלישיים. המבקשים טוענים כי כבר במסגרת הדיון בבקשה הם הסכימו לנעילת שערי החניון, אולם בית משפט השלום הורה על צווים זמניים גורפים יותר ולא מידתיים שפוגעים בהם יתר על המידה.

9.

בבקשתם מעלים המבקשים טענות נגד ההוראה הרביעית שניתנה על ידי בית משפט השלום, לפיה אין משמעה של כניסת מבקרים למקרקעין מתן היתר למי מהצדדים לעשות שימוש במקרקעין שבמהותו משרת את השימוש במקרקעין הסמוכים ואינו קשור לשימוש במקרקעין עצמם [לעיל בפסקה 4(ד)]. המבקשים מציינים כי כאשר התייחס בית המשפט המחוזי להוראה זו, קבע בזו הלשון:

"אינני מקבל את עמדת המבקשים, זו המכוונת לס"ק 7(ד) להחלטה, האוסר על בעלי החלקות הסמוכות להיכנס למקרקעין" (עמוד 2 לפסק הדין של בית המשפט המחוזי).

לטענת המבקשים, מקריאת החלטת בית משפט השלום עולה כי הסעיף האוסר על כניסת בעלי חלקות סמוכות למקרקעין הינו דווקא סעיף (ג), ואילו סעיף (ד) הוא שדן במגבלה החלה על מבקרים מטעם הצדדים. המבקשים טוענים כי בית המשפט המחוזי התייחס לתוכנו של סעיף (ג) לעיל, אולם איזכר אותו כסעיף (ד), וקבע כי אינו רואה בהוראה הגלומה בו משום טעות. לטענת המבקשים, ההוראה בסעיף (ד) הינה בלתי אפשרית, מאחר ומדובר במקרקעין שהם במהותם חניון והשימוש בחניון מעצם טיבו וטבעו הוא שימוש שמשרת מקרקעין אחרים, ולכן מבקשים הם כי הוראה זו תבוטל.

המבקשים מוסיפים וטוענים כי כיבדו את החלטת בית משפט השלום, נעלו את שערי החניון ולמעט מבקרים מטעמם שהורשו מעת לעת לחנות בחניון, הוא עומד כאבן שאין לה הופכין. לטענתם, כשבועיים לאחר מתן הצו על ידי בית משפט השלום נקטו המשיבים בהליכי ביזיון בית המשפט נגד המבקשים. זאת, בטענה שהמבקשים התירו במספר הזדמנויות לשלושה אנשים, שעובדים מטעמם בבית מלון שבבעלותם ואשר סמוך למקרקעין, לחנות את רכבם בחניון. בכך טענו המשיבים כי המבקשים הפרו את סעיף (ד) להחלטת בית משפט השלום. לאור זאת, המבקשים טוענים כי המצב אליו נקלעו בעקבות החלטת בית משפט השלום הינו אבסורדי, וכי סעיף (ד) להחלטה חותר תחת העיקרון הבסיסי שבסעיף 31 לחוק המקרקעין לפיו זכותו של בעלים במקרקעין להפיק מהם הנאה ובלבד שלא ימנע מהבעלים האחרים שימוש בהם. המבקשים טוענים כי החניון רחב מימדים, כי אין במעשיהם כל הפרעה לבעלים האחרים, וכי על כן אין נפקות לכך שהם עושים במקרקעין שימוש המשלים שימוש שלהם במקרקעין אחרים שבבעלותם. כן טוענים המבקשים כי אלמלא היו ננקטים הליכי ביזיון ארוכים וממושכים כנגדם כלל לא היו פונים לבית המשפט בבקשה זו. לטענת המבקשים, על בית המשפט להתייחס לפגיעה הבלתי מידתית בזכויותיהם הקנייניות ולכך שהחלטת בית המשפט המחוזי מקפחת את זכויותיהם כבעלי המיעוט במקרקעין.

10.

כן טוענים המבקשים כי יש לראות בבקשתם כבקשה שיש בה עניין ציבורי, הגם שאינו "ציבורי" במובן זה שאינו נוגע לציבור הרחב, אולם חשוב דיו לטענתם מבחינה עניינית בשל העוול הטמון בו שמצדיק התערבות בית משפט זה.

11.

המבקשים מוסיפים וטוענים כי בית משפט השלום קבע את צו המניעה הזמני מבלי שהטיל על המשיבים העמדת ערבות כלשהי להבטחת הנזק שעלול להיגרם להם בעקבותיו, וכי בית המשפט המחוזי התעלם מעובדה זו והותיר את הסעדים הזמניים על כנם. זאת לטענתם בניגוד לדרישת הדין לפי תקנה 364 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ), המחייבת השתת ערבות טרם מתן צווים זמניים.

תגובת המשיבים

12.

המשיבים בתגובתם מגוללים אף הם את השתלשלות העניינים כפי שנטענת על ידם. המשיבים טוענים כי המבקשים מנסים לתאר את המקרקעין כחניון בעוד שלטענתם רק חלקה 8 הינה מגרש פתוח ולא בנוי. כמו כן, המשיבים טוענים כי מעולם לא הוצא רישיון עסק לחניון ולאור כך החליטו על סגירתו. לטענתם, בחודש יולי 2009 פתחו המבקשים את שערי החניון ואיפשרו במכוון את כניסת הציבור הרחב למקרקעין. המשיבים טוענים כי לאור המצב שנוצר נדרשה פעולה מיידית על מנת להגן על קניינם ולכן פנו לבית משפט השלום. לטענת המשיבים התנהלות המבקשים מולם וכלפי בית המשפט הינה חסרת תום לב וחסרת ניקיון כפיים. כן מציינים המשיבים כי כיום תלויה ועומדת בפני בית משפט השלום בנצרת תביעה של המבקשים לפירוק השיתוף במקרקעין, ודווקא במצב דברים זה הצו שניתן חיוני ביותר לבל יציבו המבקשים את המשיבים בפני עובדות מוגמרות בשטח.

13.

עוד טוענים המשיבים כי מתן רשות ערעור במקרה זה אינו מתיישב עם הלכת חניון חיפה , שכן ברור מאליו כי המחלוקת שבתיק הינה מחלוקת פרטנית ולא מדובר בעניין ציבורי בעל חשיבות מרבית

[ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר) חיפה בע"מ פ"ד לו(3) 123 (1983) להלן: הלכת חניון חיפה ].

14.

לטענת המשיבים, טוענים המבקשים כי המקרקעין מהווים דרך גישה לשני בניינים הממוקמים על חלקות 5 ו-10 באותו הגוש. המשיבים טוענים כי בחלקה 5 קיימים בעלים נוספים שהינם צדדים שלישיים וכי בלשכת רישום המקרקעין רשומה זיקת הנאה על שטח חלקה 17 בגוש לטובת חלקה 5, ולא על חלקות 8,7 ו-10, החלקות נשוא התביעה. לטענת המשיבים, בית המלון שבבעלות המבקשים בנוי על חלקה 60 המרוחקת מהמקרקעין נשוא התביעה, והמבקשים פעלו ללא ידיעתם ובחוסר תום לב כאשר ייחדו חלק מהמקרקעין נשוא התביעה ככביש גישה או כחניון עבור בית המלון במסגרת קבלת היתר עבורו.

15.

המשיבים מתנגדים לטענת המבקשים כי סעיף (ד) להחלטת בית משפט השלום לא עבר תחת שבט ביקורתו של בית המשפט המחוזי, וטוענים כי המבקשים ציטטו באופן חלקי את קביעתו בנדון וכי מהחלטתו עולה כי התייחס מפורשות לסעיף זה ואישר את קביעת בית משפט השלום. לטענתם, הכפפת המקרקעין לשימושים הקשורים במהותם למקרקעין אחרים, שבבעלות המבקשים וצדדים שלישיים, על מנת למקסם את רווחיהם על חשבון המשיבים אינה הוגנת ומהווה פגיעה בקניינם שמונעת מהם שימוש בהם. כן נטען כי ללא סעיף (ד) הייתה החלטת בית המשפט המחוזי מתרוקנת מתוכן וכי החלטה זו חלה על המשיבים כפי שהיא חלה על המבקשים. יתרה מכך, המשיבים טוענים כי סעיף (ד) להחלטת בית משפט השלום אף מתיישב עם הוראות חוק המקרקעין. זאת לטענתם, משום שלפי ההלכה הפסוקה שותף במקרקעין אשר עושה בהם שימוש לפי סעיף 31(א)(1) לחוק חייב לעמוד בכך שהשימוש יהיה עצמי וסביר.

16.

באשר לטענת המבקשים כי בית משפט השלום פסק סעדם זמניים ללא השתת ערבות, טוענים המשיבים כי אמנם לא נרשמו טעמים מיוחדים לכך בהחלטתו, אולם מפרוטוקול הדיון ועיון בתמונות שהוגשו לפניו ניתן לבסס די והותר טעמים מיוחדים וכבדי משקל שיש בהם כדי לדחות את הצורך בהפקדת ערבות כלשהי מעבר להתחייבות העצמית שהוגשה לבית משפט השלום. המשיבים טוענים כי הצו ניתן כדי למנוע שימוש של צדדים שלישיים במקרקעין ולכן לא יכול להיגרם ממנו נזק למבקשים או למשיבים.

דיון והכרעה

17.

לפי הלכת חניון חיפה , רשות ערעור בגלגול שלישי ניתנת רק במקרים חריגים שבהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית חשובה, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים הישירים למחלוקת. גם הספרות התייחסה לסוגיית הרשות לערער בגלגול שלישי וקבעה כי:

"מבחינת האינטרסים של הפרט 'נטו' ברור הדבר שענינו צריך להסתיים בשתי ערכאות ואם הטענה היחידה שהוא מעלה היא שנפלה טעות פרטיקולרית בפסק הדין, חמורה ככל שתהיה, הרי שזו, כרגיל, טענה שאינה רלבנטית לבקשה לרשות לערער בגלגול שלישי ואין, כרגיל, מקום אפילו לבחון אותה לגופה" [ראה: שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית 211 (מהדורה שניה, 2008) (להלן: לוין , תורת הפרוצדורה האזרחית ), ההדגשות במקור].

לא מצאתי כי בבקשה שלפניי מתעוררת שאלה בעלת חשיבות ציבורית, מדובר בשאלה ספציפית שאינה חורגת מעניינים הפרטי של הצדדים, ואף המבקשים בבקשתם ציינו כי עניינם אינו נוגע לציבור הרחב.

זאת ועוד, במקרה זה על החלטת בית משפט השלום הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר ראה לנכון לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור עליה. לאחר שבית המשפט המחוזי קיבל את בקשתם באופן חלקי, הגישו המבקשים את הבקשה שלפניי. אולם, כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי שעניינה פסק דין של בית המשפט המחוזי, שהעניק רשות לערער על החלטה אחרת של בית משפט השלום, תקטן נכונותו של בית משפט זה להיעתר לבקשה [ראו: לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית 214]. כמו כן, יש לציין כי לא נכחד שלמבקשים עומדת הזכות לערער על שנקבע בבית משפט השלום גם במסגרת הערעור על פסק הדין שיינתן על ידי ערכאה זו, ככל שימצאו לנכון לעשות זאת.

18.

יתרה מכך, הלכה פסוקה היא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בסעדים זמניים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים, וכאשר מדובר בגלגול שלישי של אותה סוגיה נטייתו של בית המשפט שלא להתערב גוברת ביתר שאת [ראו: רע"א 5072/00 איזי יוגב תעשיות בע"מ נ' מסגרית האחים אבו בע"מ פ"ד נה(2) 307, 310 (2000); רע"א 3954/98 קנית השלום השקעות בע"מ נ' מ.ס.י.פ בע"מ (לא פורסם, 15.11.1998) בפסקה 6; לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית 225].

19.

לאור האמור לעיל, דין הבקשה להידחות, למעט לעניין הערבות אליו אתייחס בהמשך. למעלה מן הצורך אציין כי יש לדחות את הבקשה גם לגופו של עניין. אין לקבל את טענת המבקשים כי בית המשפט המחוזי לא התייחס לתוכנו של סעיף (ד) להחלטת בית משפט השלום. סעיף זה עוסק כאמור בכך שאין משמעה של כניסת מבקרים למקרקעין כמתן היתר למי מהצדדים לעשות שימוש במקרקעין שבמהותו משרת את השימוש במקרקעין הסמוכים ואינו קשור לשימוש במקרקעין עצמם. בית המשפט המחוזי התייחס לכך מפורשות בקובעו כי:

"האיסור על הציבור הרחב לעשות שימוש במקרקעין חל גם על המחזיקים במקרקעין הסמוכים. נהיר, עם זאת, כי אם בעלים של מגרש סמוך/שכן הוא גם שותף במגרש בו עסקינן, כי אז יש בידו לעשות שימוש בו [במגרש], מכוח בעלותו/שותפותו" (עמוד 2 להחלטה).

מכאן, שבית המשפט המחוזי נדרש לסוגיה. כמו כן, בית המשפט המחוזי קיבל באופן חלקי את בקשתם של המבקשים, והורה על ביטול מתן ההיתר שנתן בית משפט השלום להקמתה של גדר סביב המקרקעין. עובדה זו מהווה עדות לכך שבית המשפט המחוזי העמיק בבקשה שהונחה לפניו ובחן כל הוראה לגופה לאור הנסיבות.

בנוסף, בין הצדדים קיימת מחלוקת בנוגע לעובדות ולהשתלשלות העניינים בסכסוך שהתגלע ביניהם הנדון כעת בפני בית משפט השלום, וראוי שזו תיתברר לפניו ולא בפני ערכאת הערעור [ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 668 (מהדורה עשירית, 2009); ע"א

3601/96 בראשי נ' עזבון בראשי , פ"ד נב(2) 582, 594 (1998); ע"א 4839/92

גנז נ' כץ פ"ד מח(4) 749, 755 (1994)].

20.

באשר לעניין הערבות, תקנה 364(א) לתקנות סדר הדין האזרחי מורה כי לצד הדרישה להמצאת התחייבות עצמית, חייב מבקש הסעד הזמני להפקיד ערבות, אלא אם בית המשפט מצא לנכון לפטור את המבקש מחובה זו "אם ראה שהדבר צודק וראוי, ומטעמים מיוחדים שיירשמו". חשיבותה של הערבות הנלווית למתן סעד זמני והצורך בה הוכרו בפסיקה ובספרות המקצועית. נכתב כי אם בית המשפט לא הבטיח את הנתבע על ידי חיוב התובע במתן ערובה, הרי שזו עילה להתערבות ערכאת הערעור [ראו:יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 620 (מהדורה שביעית, 1995)]; כן נקבע כי יש לחייב את המבקש סעד זמני להמציא התחייבות וערובה וכי אין כרגיל לתת סעד זמני כנגד הנתבע ללא הבטחת נזקיו [ראו: לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית 195]; כמו כן, נפסק כי הסעד הזמני מטפל בעניינו של התובע אולם יש להתחשב גם בנזקו האפשרי של הנתבע ולכן נדרשת ערובה, שמטרתה להבטיח את זכותו של מי שכפו עליו את הקפאת המצב שנוצר בעקבות הענקת הסעד הזמני [ראו: ע"א 732/80 ארנס נ' "בית אל - זכרון יעקב" פ"ד לח(2)645, 653-652 (1984)].

ברוח דברים אלו קבע השופט א' גרוניס ברע"א 9308/08 אלול נ' רביב (לא פורסם, 21.4.2009) כי:

"נקודת המוצא היא חיוב בהמצאת ערבות. מתן פטור מהפקדתה הוא בבחינת חריג. העיקרון כי יש להתנות את הסעד הזמני במתן בטוחה מתאימה תקף גם אם הנתבע אינו מראה שעלול להיגרם לו נזק עקב מתן הצו" (בפסקה 8 לפסק הדין).

כאמור, במקרה שלפניי לא הופקדה ערבות להבטחת נזקיהם האפשריים של המבקשים, אולם פגם זה ניתן לתיקון. בית משפט השלום שקבע את הסעדים הזמניים יקבע את גובה הערבות שעל המשיבים להפקיד לטובת המבקשים, תוך התחשבות במאפיינים המיוחדים של המקרקעין, או לחלופין, יקבע כי מקרה זה נופל בגדר אחד מאותם המקרים החריגים ביותר בהם לא נדרשת הפקדת ערבות, וזאת מטעמים מיוחדים שיירשמו כפי שדורשות תקנות סדר הדין האזרחי.

21.

לאור כל האמור לעיל, יש לדחות את בקשת רשות הערעור, למעט לעניין הערבות שתוסדר כאמור על ידי בית משפט השלום. בנסיבות העניין איני עושה צו להוצאות.