רע"א 3922/17 פליי רקורדס שיווק והפצה בע"מ נ. ערוץ הופ ! בע"מ

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ר' כהן ) מיום 4.4.2017 בת"צ 7161-12-12 אשר קיבל בחלקה בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגיש המשיב 2 (להלן: המשיב ) נגד המבקשות והמשיבה 1 (להלן: הופ ).

1.

המבקשת 1 היא חברה שעיסוקה ייצור, שיווק והפצה של תקליטורים, ספרים ומשחקי מחשב. המבקשת 2 היא חברה העוסקת, בין היתר, בהפקת מופעים, אירועים ותקליטורים לילדים. הופ היא חברה שעיסוקה ביצירה ובשיווק של תוכן המיועד לילדים. המשיב הגיש נגד המבקשות והופ בקשה לאישור תובענה ייצוגית בטענה כי הן מפרות את החובה הקבועה בחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הצרכן ) ובצו הגנת הצרכן (סימון טובין), התשמ"ג-1983 (להלן: צו סימון טובין או הצו ) לסמן על תקליטורים את משך הסרט שנצרב עליהם (להלן: משך זמן הצפייה ). בתשובתן לבקשת האישור טענו המבקשות והופ כי דברי החקיקה האמורים אינם מטילים חובה לסמן על תקליטורים את משך זמן הצפייה בהם ובעקבות זאת הורה בית המשפט קמא ליועץ המשפטי לממשלה להגיש עמדה בסוגיה. בהתאם להחלטה זו הוגשה בהליך עמדה מטעם הרשות להגנת הצרכן אשר גרסה כי יש מקום לפרש את צו סימון טובין באופן שמטיל חובה לסמן על תקליטורים את משך זמן הצפייה בהם. עם זאת, סברה הרשות כי אין צורך לקבוע מסמרות בשאלה פרשנית זו, שכן משך הצפייה בתקליטור הוא פרט מהותי בעסקה אשר אי גילויו לצרכן מהווה הטעיה במחדל בניגוד להוראות סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן.

2.

בית המשפט קמא קיבל את בקשת האישור בחלקה, התיר למשיב לנהל תובענה ייצוגית נגד המבקשות ודחה את בקשתו לנהל תובענה ייצוגית נגד הופ בשל היעדר יריבות. בהחלטתו קבע בית המשפט קמא כי אין אפשרות סבירה שייקבע כי צו סימון טובין מטיל חובה לסמן על תקליטורים את משך זמן הצפייה בהם. מנגד, קבע בית המשפט קמא כי מקובלת עליו העמדה לפיה משך זמן הצפייה בתקליטור הוא פרט מהותי בעסקה שאי גילויו עומד לכאורה בניגוד לאיסור ההטעיה הקבוע בסעיף 2 לחוק הגנת הצרכן. אמנם, כך קבע בית המשפט קמא, סעיף 2 אינו קובע מפורשות כי משך זמן הצפייה בתקליטור הנו פרט מהותי בעסקה, ואולם אין מקום לפרש סעיף זה באופן מצמצם ולפיכך ישנה אפשרות סבירה שייקבע כי הוא כולל קביעה כאמור. תמיכה למסקנה זו מצא בית המשפט קמא בתקנה 6(8) לתקנות הגנת הצרכן (ביטול עסקה), התשע"א-2010 (להלן: תקנות הגנת הצרכן ) הקובעת כי לא ניתן לבטל עסקה לרכישת תקליטור שמחירו גבוה מ- 50 ש"ח לאחר שנפתחה אריזתו המקורית. בית המשפט קמא קבע כי מתקנה זו עולה שישנה חשיבות רבה ליידע צרכנים בנוגע למשך זמן הצפייה בתקליטורים טרם הרכישה, שכן בהיעדר יידוע כאמור הם ייחשפו לנתון זה רק לאחר שכבר אין באפשרותם לבטל את העסקה. תמיכה נוספת למסקנה לפיה משך הצפייה בתקליטור הוא פרט מהותי בעבור הצרכנים מצא בית המשפט קמא בכך שהמבקשת 1 התחייבה במסגרת הסכם פשרה שהושג בהליך ייצוגי אחר (ת"א 1464/08) להציג על התקליטורים המשווקים על ידה את משך זמן הצפייה בהם ללא קטעי וידאו שאינם חלק מהסרט המופיע על אריזתם.

3.

בבקשת רשות הערעור טוענות המבקשות כי שגה בית המשפט קמא משקבע כי ישנה אפשרות סבירה שייקבע כי משך זמן הצפייה בתקליטור הוא פרט מהותי לצרכנים. לטענתן, צרכנים רוכשים תקליטורים בעיקר בשל התכנים המוצגים בהם ולא בשל משך הצפייה בהם. חיזוק למסקנה זו מוצאות המבקשות בכך שכיום ניתן לברר את אורכם של סרטים באמצעות האינטרנט ואין יותר צורך לרשום נתון זה על גבי אריזת התקליטורים. עוד טוענות המבקשות כי שגה בית המשפט קמא משקבע כי משך זמן הצפייה בתקליטור הוא פרט מהותי בעסקה על יסוד האמור בתקנה 6(8) לתקנות הגנת הצרכן. לשיטתן, המשיב לא העלה בשום שלב טענה מסוג זה ולא היה מקום שבית המשפט קמא יעלה אותה במקומו. בנוסף על כך טוענות המבקשות כי שגה בית המשפט קמא משביסס את מסקנתו על הסכם הפשרה שהושג בת"א 1464/08 וזאת משום שבניגוד לאמור בהחלטה המאשרת, המבקשת 1 לא הייתה צד לאותו הסכם. עוד נטען כי אין בהסכם פשרה משום הודאה בחבות ואף מטעם זה לא היה מקום להסתמך על ההסכם שהושג בת"א 1464/08. בנוסף על כך טוענות המבקשות כי נוכח העובדה שצו סימון טובין אינו מטיל חובה לסמן על תקליטורים את משך הצפייה בהם, לא היה מקום לגזור חובה זו מתוך איסור ההטעיה הקבוע בסעיף 2 לחוק הגנת הצרכן. זאת, כך נטען, משום שצו סימון טובין הוא דין מיוחד היוצר הסדר שלילי. לבסוף נטען כי היה על בית המשפט קמא לדחות את בקשת האישור נגד המבקשת 2 בשל היעדר יריבות בינה ובין הקבוצה המיוצגת.

4.

המשיב טוען כי משך הזמן שבו ניתן לצפות בתקליטור הוא משמעותי ביותר בעבור הצרכן הממוצע ולפיכך בדין נקבע כי היה על המבקשות לציין פרט זה על אריזות התקליטורים המשווקים על ידם. עוד טוען המשיב כי לכל אורך הדרך נטען על ידו כי אי סימון משך זמן הצפייה על תקליטור מהווה הטעיה במחדל בניגוד להוראות סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן ובית המשפט קמא היה רשאי לבסס מסקנה זו על נימוקים משפטיים שונים מאלו שהועלו על ידו. כמו כן טוען המשיב כי טענת המבקשת 1 לפיה לא הייתה צד להסכם פשרה בת"א 1464/08 אינה נכונה, ועוד הוא טוען כי העובדה שצו סימון טובין אינו מטיל חובה לציין על אריזות תקליטורים את משך הזמן שבו ניתן לצפות בהם, אין משמעותה כי עוסקים רשאים שלא לציין נתון זה על גבי אריזות התקליטורים הנמכרים על ידם. לבסוף טוען המשיב כי המבקשות נהגו בחוסר תום לב דיוני והסתירו מבית משפט זה פרטים מהותיים ואף מטעם זה יש לדחות את בקשת רשות הערעור.

5.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

סעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן מטיל על עוסקים חובה לגלות לצרכנים פרטים מהותיים בנוגע לעסקה הצרכנית שבה הם מתקשרים (רע"א 3418/16 המועצה להסדר ההימורים בספורט נ' אבידן , בפסקה 15 (1.9.2016) (להלן: עניין אבידן )). בספרות המשפטית קיימת מחלוקת בשאלה האם סעיף 2(א) הנ"ל מטיל חובה כללית לגלות לצרכנים עניינים מהותיים הקשורים לעסקה או רק פרטים שיש חובה בחוק לגלותם (ראו: אורנה דויטש

מעמד הצרכן במשפט בעמ' 400-399 (2002) (להלן: מעמד הצרכן במשפט ); סיני דויטש

דיני הגנת הצרכן כרך ב' בעמ' 444-395-391 ו- 441 (2012) (להלן: דיני הגנת הצרכן )). עם זאת, מקובל לראות בעניינים המפורטים בפסקאות המשנה של סעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן ובעניינים שאי גילויים מהווה הטעיה לפי סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 ככאלה שחובה על עוסקים לגלות לצרכנים המתקשרים עמם (ראו: עניין אבידן , בפסקה 15; מעמד הצרכן במשפט , בעמ' 400; דיני הגנת הצרכן , בעמ' 395-391).

6.

סעיפים 2(א)(1), 2(א)(2) ו- 2(א)(4) לחוק הגנת הצרכן קובעים כי הטיב, הכמות, המהות, המידה והתועלת שניתן להפיק מהנכס או מהשירות המסופקים בעסקה צרכנית הם פרטים מהותיים שיש חובה לגלות אותם לצרכן, ומקובלת עלי קביעתו של בית המשפט קמא לפיה יש מקום לפרש הוראות אלו באופן מרחיב (ראו: דויטש ,

דיני הגנת הצרכן בעמ' 257-255). לפיכך, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט קמא לפיה ישנה אפשרות סבירה שייקבע כי משך הזמן שבו ניתן לצפות בתקליטורים הוא פרט מהותי אותו יש לגלות לצרכנים הרוכשים אותם. אשר לטענה לפיה צו סימון טובין קובע הסדר שלילי, טענה זו דינה להידחות. " המסקנה של הסדר שלילי תבוא רק אם פירוש החוק על-פי תכליתו מוביל למסקנה כי החוק ביקש לקבוע הסדר, בעל אופי שלילי. ... הסדר שלילי מבוסס על התפיסה כי הלשון מיצתה את התכלית. השתיקה היא מדעת " (ראו: ע"א 3622/96 חכם נ' קופת חולים "מכבי" , פ''ד נב(2) 638, 648 (1998)). תכליתו של צו סימון טובין היא להגן על צרכנים ולשמור על זכויותיהם ובדומה לחוק הגנת הצרכן מצדיקה תכלית זו להעניק לצו פרשות מרחיבה (וראו בהקשר זה: עמ' 3-2 לעמדת הרשות להגנת הצרכן שצורפה כנספח א' לתשובת המשיב לבקשת רשות הערעור). על כן, אין זה סביר בעיני שייקבע כי צו סימון טובין קובע הסדר שלילי המתיר לעוסקים באופן גורף שלא לגלות פרטים שהוא אינו מחייב לגלותם על פי הצו.

לא ראיתי צורך להידרש ליתר הטענות שהעלו המבקשות בבקשת רשות הערעור שכן הן אינן מגלות על פני הדברים עילה להתערבות בהחלטתו של בית המשפט קמא.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

המבקשות ישלמו למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ש"ח.