רע"א 3954/15 עו"ד גבריאל יניב נ. יעקב פרידמן

]

לפנַי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת ו' פלאוט ) ברע"ב 1966-12-14 מיום 19.5.2015, במסגרתה דחה בית המשפט את בקשתו של עו"ד יניב גבריאל (להלן: המבקש ) לערער על פסק בוררות שניתן על ידי עו"ד אריה לוי (להלן: הבורר ) ביום 19.11.2014, במסגרתו דחה הבורר את טענותיו של המבקש כלפי יעקב ודליה פרידמן (להלן:

המשיבים ).

רקע והליכים קודמים

1.

המשיב 1, הוא בן זוגה של המשיבה 2, הינו פסיכולוג אשר ניהל בעבר מעון חוסים. לאחר שנחשד בביצוע עבירות מס, ביקש המשיב 1 לשכור את שירותיו של המבקש, עורך דין אשר העיד על עצמו כמומחה בתחום המיסוי. בעקבות זאת, נחתמו שני הסכמי שכר טרחה בין המבקש לבין המשיבים: הראשון מיום 15.8.2011 והשני מיום 30.8.2012. אציין כבר עתה כי ההליכים דנן רלוונטיים אך ורק להסכם השני. בפתח ההסכם נקבע כי המשיבים מבקשים מהמבקש "ליווי וייצוג במו"מ לקראת הסדר טיעון ו/או הסכם "עד מדינה" ו/או גילוי מרצון מול הרשויות". כמו כן כלל ההסכם שורה ארוכה של תניות, שחלקן בעלות חשיבות מיוחדת לענייננו: בסעיף 7 להסכם נקבע כי שכר הטרחה יעמוד על סך של 120,000 דולר; בסעיף 9 הוסכם כי שירותי הליווי והייצוג יוענקו ללקוח בסמוך לאחר מועד רישום של הביטחונות המפורטים בהסכם על ידי המשיבים; בסעיף 13 הוסכם כי במידה והמשיבים יחליטו להפסיק את טיפולו של המבקש מכל סיבה שהיא, עדיין יהיה עליהם לשלם את מלוא התמורה לפי ההסכם; בסעיף 14 נקבע כי על המשיבים למשכן לטובת המבקש את זכויותיהם בנכס מקרקעין להבטחת פירעון מלא של התמורה; בסעיף 18 נקבע כי כל שינוי או תוספת להסכם יהיו בתוקף רק אם נעשו בכתב ובחתימת הצדדים להסכם; בסעיף 19 הוסכם כי ההסכם מבטל מצגים, התחייבויות והבנות קודמים בין הצדדים; ובסעיף 22 הוסכם כי ההסכם מהווה הסכם בוררות בכפוף להוראות חוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ).

2.

לאחר מספר ימים, הודיעו המשיבים למבקש על ביטול ההסכם. לשיטת המבקש, המשיבים מעולם לא טענו כי הוא הפר את ההסכם ולמעשה מדובר בביטול שנעשה שלא כדין. על כן דרש המבקש את מלוא שכר הטרחה עליו הסכימו הצדדים ואשר לשיטתו לא הותנה בדבר. ביום 29.4.2013 הסכימו הצדדים להסמיך את הבורר להכריע בסכסוך, ובתוך כך נקבע כי הבורר יהיה כפוף לדין המהותי, כי חלה עליו החובה לנמק את החלטתו וכי לצדדים ניתנת זכות ערעור על פי חוק הבוררות.

3.

בפסק הבוררות מיום 19.11.2014 דחה הבורר את תביעתו של המבקש לתשלום שכר טרחתו מכוח ההסכם. בראשית הדברים ציין הבורר כי חש שהצדדים העלימו ממנו כמה סוגיות לאורך הליך הבוררות. כמו כן קבע הבורר כי הוא מעדיף את גרסתם של המשיבים על פני גרסתו של המבקש. למעשה, הכרעתו של הבורר התבססה על שלושה נימוקים. ראשית , קבע הבורר כי הצדדים הסכימו לבטל את ההסכם. קביעה זו התבססה הן על התרשמות הבורר שאכן נאמר למשיבים שהם יוכלו לבטל את ההסכם היה ולא ייחתם הסכם עד מדינה והן על התרשמות הבורר כי הייתה הסכמה חד משמעית בעל פה – לאחר שקרסו המגעים לקראת הסכם עד מדינה – לבטל את ההסכם ולהחזירו לידי המשיבים ללא כל תנאי. שנית , נקבע כי גם בהנחה שלא הייתה הסכמה לביטול ההסכם, הרי שההסכם כלל לא נכנס לתוקף מלכתחילה. למסקנתו זו הגיע הבורר בהתבסס על לשון סעיף 9 להסכם, לפיו "שירותי הליווי והייצוג יוענקו ללקוח בסמוך לאחר מועד רישום כל הביטחונות". משהמשיבים בחרו שלא לרשום את הביטחונות, נקבע כי ההסכם מעולם לא נכנס לתוקף. שלישית , קבע הבורר כי אין להשלים עם מצב שבו המבקש אוכף על המשיבים לקבל את שירותיו להשגת הסכם עד מדינה גם אם הם אינם חפצים בכך, וכי עצם ההחתמה על הסכם שבו המבקש דורש מלקוחותיו למשכן את דירת מגוריהם כדי להבטיח את שכרו מלמדת על חוסר תום ליבו ואף נוגדת את הוראות החוק.

4.

על פסק הבוררות הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. במסגרת הבקשה העלה המבקש שתי טענות עיקריות: הראשונה, כי הבורר הסתמך על כך שההסכם כלל לא נכנס לתוקפו לפני רישום הביטחונות, טענה שכלל לא נטענה; והשנייה, כי הבורר שגה בקבלו את טענת המשיבים לפיה ההסכם בוטל, משום שמדובר בהסכם בעל פה כנגד מסמך בכתב. המשיבים טענו מנגד כי פסק הבוררות התבסס רובו ככולו על קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות, בהם אין מקום להתערב כלל ועיקר. בהחלטתו מיום 19.5.2015 קבע בית המשפט כי מדובר בפסק בורר מנומק היטב וכי לא נפלו בו טעויות בחוק או בעובדה. בית המשפט קיבל את קביעת הבורר לפיה ההסכם כלל לא נכנס לתוקף והוסיף כי גם אלמלא נימוק זה, עדיין נותרו מספיק נימוקים אחרים התומכים בהכרעה שאליה הגיע הבורר. בתוך כך קבע בית המשפט כי משהתנה המבקש את שירותי הייצוג ברישום ביטחונות, סביר כי צפה מראש אפשרות שההסכם לא ייכנס לתוקפו בשל הימנעות המשיבים מרישום הביטחונות כאמור. לבסוף דחה בית המשפט את הטענה כי טענות המשיבים הינן טענות בעל פה כנגד מסמך בכתב, והוסיף כי קביעתו של הבורר לעניין ביטול ההסכם בוססה כדבעי על הראיות שהונחו לפניו.

מכאן הבקשה שלפנַי.

טענות המבקש

5.

המבקש מעלה שלוש טענות מרכזיות. ראשית , נטען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע שההסכם בוטל, הן משום שמדובר בטענה הנסמכת על אמירה בעל פה שהינה שונה מהסכם בכתב והן משום שבניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, המבקש מעולם לא השיב את ההמחאה שהפקידו בידיו המשיבים. שנית , נטען כי לא היה מקום לקבוע כי סעיף 9 להסכם מהווה תנאי מתלה, וזאת בראש ובראשונה משום שהדין קובע שתנאי מתלה הוא תנאי חיצוני להסכם בלבד. שלישית , נטען כי בית המשפט כלל לא דן בטענות המבקש בדבר מהימנות העדים ובדבר אותו חלק בפסק הבוררות המתייחס לתום לבו.

דיון והכרעה

6.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות, וזאת מבלי להיזקק לתגובת המשיבים.

7.

כידוע, רשות ערעור על החלטות ופסקי דין של בית המשפט בענייני בוררות תינתן רק במקרים חריגים ומצומצמים המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, אשר חורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או במקרים שבהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או מניעת עיוות דין [ראו למשל: רע"א 2044/15 אור אשר בע"מ נ' מקור הברכה יזמות והשכרה בע"מ פסקה 9 (14.4.2015) והאסמכתאות שם ; רע"א 1172/15 גד ביתן נ' ברכיה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ פסקה 11 (2.4.2015) והאסמכתאות שם ]. סבורני כי המקרה דנן אינו בא בגדרם של אותם מקרים חריגים ומצומצמים ואף אינו מעורר שאלה בעניין קיומה של "טעות יסודית ביישום הדין אשר יש בה כדי לגרום לעיוות דין" כלשון סעיף 29ב לחוק הבוררות.

8.

אשר לקיומה של שאלה עקרונית ; רובו ככולו של פסק הבוררות עוסק בפרשנות ההסכם בין הצדדים ובממצאי מהימנות הנטועים בהתרשמות בלתי אמצעית מעדויותיהם. שאלות אלה, של פרשנות ומהימנות, קשורות קשר הדוק לנסיבות הספציפיות של המקרה. על נסיבות אלה יישם הבורר את הדין, ואף אם אניח, מבלי לקבוע מסמרות, כי חלק מהנמקתו אינה עולה בקנה אחד עם הוראות הדין, אין בכך כדי להצביע, מניה וביה, על השלכות החורגות מעניינם הפרטי של הצדדים. בתוך כך, אין בידי לקבל את טענותיו של המבקש לפיהן פסק הבוררות יוצר, כביכול, פגיעה בעקרון הוודאות המשפטית.

9.

אשר לקיומו של עיוות דין ; נחה דעתי כי בנסיבות העניין לא נגרם למבקש עיוות דין כלשהו, וזאת משלושה טעמים. ראשית , לא נעלמו מעיניי קביעותיו הנחרצות של הבורר לעניין חוסר תום ליבו של המבקש בנסיבות העניין. סבורני כי חוסר תום לב מעין זה, ודאי במסגרת מערכת יחסים שבין עורך דין ללקוחותיו, מאפיל על טענת עיוות הדין שאותה מעלה המבקש. שנית , הבורר קבע, לאחר בחינת חומר הראיות שהונח לפניו, כי המבקש צפה מראש אפשרות של ביטול ואף הסכים בזמן אמת להחזיר את ההסכם ואת ההמחאה לידי המשיבים (גם אם אניח, כטענת המבקש, כי מסיבה כזו או אחרת לא החזירם בפועל לידי המשיבים). על כן, ספק אם המבקש יכול לטעון כי הוא הופתע או כי עשה מאמץ כנה, תוך שקיפות מלאה, להבהיר לצד השני מהן השלכות הביטול לשיטתו. שלישית , גם ממבחן התוצאה עולה כי אין ממש בטענה בדבר עיוות דין, וזאת משום שעל פני הדברים קיים הפרש משמעותי בין התמורה המוסכמת שאותה תבע המבקש לבין היקף העבודה שבוצעה בפועל נכון למועד ביטול ההסכם.

10.

למעלה מן הצורך, ומבלי לגרוע מהאמור לעיל, רואה אני לנכון להדגיש כי אין בהחלטתי זו כדי לאשר כל אחת ואחת מהנמקותיו של הבורר. מבלי לקבוע מסמרות בדבר, מוכן אני לקבל את הטענה כי קיים קושי מסוים בחלק מן ההנמקות שנכללו בפסק הבוררות. כך, למשל, הבאת ראיות בעל פה כנגד הסכם בכתב, בפרט נוכח סעיף 19 להסכם, כלל איננה מובנת מאליה. ברם, גם אם אניח, מבלי להביע עמדה, כי הבורר טעה ביישום הדין בעניין זה, אין בקביעה כזו, כשלעצמה, כדי להצדיק מתן רשות ערעור. ראוי להזכיר בהקשר זה כי פסק הבוררות התבסס על מספר נימוקים חלופיים , כך שגם אם אניח כי נפלה שגגה בנימוק הנוגע לביטול ההסכם, אין הדבר גורע מתוקפם של הנימוקים הנוגעים לקיומו של תנאי מתלה ולחוסר תום ליבו של המבקש. הנה כי כן, לכל היותר מדובר בטעות קונקרטית שאין בצדה שאלה עקרונית או חשש לעיוות דין, כאמור.

11.

סוף דבר – דינה של הבקשה להידחות. בנסיבות העניין ומשלא נתבקשה תגובת המשיבים, איני עושה צו להוצאות.