רע"א 4026-23 רע"א 4026-23

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת איריס לושי-עבודי) בת"א 13988-09-19 מיום 20.3.2023, במסגרתה נדחתה בקשתם של המבקשים להפחתת שכר טרחתו של מומחה מטעם בית המשפט.

1.הרקע הרלוונטי לעניין פורט על ידי בהרחבה בהחלטתי מיום 12.12.2021 (רע"א 7621/21) ופעם נוספת, בקצרה, בהחלטתי מיום 18.12.2022 (רע"א 8261/22), ואין צורך לחזור עליו בהרחבה. בתמצית שבתמצית, ענייננו בסכסוך ביחס לעבודות בנייה שבוצעו בבניין מגורים בתל אביב-יפו, כאשר המבקשת 1, מ.ע.ג.ן – יעוץ וניהול נכסים בע"מ (להלן: מעגן), הזמינה את עבודות הבנייה מהמשיבה 1, פז הנדסה ובניין (1999) בע"מ (להלן: פז הנדסה), והן בוצעו בהתאם לשני הסכמים שנכרתו ביניהן. הגב' נילי ויינברג וד"ר משה ויינברג (המבקשים 2 ו-3, אשר להלן יכונו יחד עם מעגן: המבקשים) חתומים, כל אחד בנפרד, על כתב ערבות כלפי פז הנדסה, לקיום כל התחייבויותיה של מעגן.

2.ביום 9.5.2022 מינה בית משפט קמא כמומחה מטעמו את המהנדס צבי ערד (להלן: המומחה ערד), כאשר עוד קודם לכן נקבע כי הצדדים יחלקו בשכר טרחתו (להלן: שכה"ט) בחלקים שווים. עד למועד הגשת בקשת רשות הערעור התקיימו שלוש ישיבות בנוכחות הצדדים והמומחה ערד. משרדו של האחרון ממוקם בטירת הכרמל, אך לבקשת המבקשים, הפגישות נערכו בתל אביב-יפו. פירוט חשבון שכה"ט שהתקבל ממשרדו העלה כי המומחה ערד גובה סך של 3,000 ש"ח, בצירוף מע"מ, עבור הנסיעות אל כל פגישה וממנה (אשר על-פי הפירוט אורכת כשעתיים לכל כיוון), זאת בנפרד מהחיוב על הפגישות עצמן. בשולי פירוט חשבון שכה"ט כאמור, ציין המומחה ערד כי לפנים משורת הדין, ביחס לשעות הנסיעה (אשר מחושבות כשעות עבודה לכל דבר), הוא חייב בפועל את הצדדים אך במחציתן (קרי, בגין 6 שעות עבודה חלף 12, ביחס לשלוש הפגישות שהתקיימו) (להלן: חיוב הנסיעות).

3.ביום 6.2.2023 פנו המבקשים למומחה ערד והביעו תמיהתם על חיוב הנסיעות הגבוה בגין שעות הנסיעה של האחרון. לפנייה זו השיב המומחה ערד כי המבקשים היו אלה שביקשו לערוך את הפגישות באזור המרכז, וכי "בכל זמן נתון, ניתן ורצוי להעביר את הפגישות למשרדי בחיפה, דבר שיביא לביטול חיוב זה". בנוסף, הובהר על ידו כי שיעורו של חיוב הנסיעות נובע גם מכך שבימים בהן התקיימו הפגישות, הלה נאלץ לוותר על ימי עבודה מלאים שלו ושל עוזרו. בהינתן מענה זה ולאור תרעומתם של המבקשים, אלו הגישו לבית משפט קמא ביום 19.3.2023 בקשה למתן הוראות, במסגרתה ביקשו להורות למומחה ערד, בין השאר, להפחית מחשבון שכה"ט את שיעור חיוב הנסיעות. רכיב זה של הבקשה נדחה על ידי בית משפט קמא ביום 20.3.2023, תוך שצוין כי בית המשפט אינו נוטה להתערב בנושאים הקשורים לאופן ביצוע עבודת המומחה או בשיקול דעתו, ובתוך כך אינו נוטה להתערב גם ברכיב שכה"ט הנגבה על ידו (להלן: ההחלטה).

4.לשלמות התמונה יוער כי המבקשים הגישו השגות נוספות ביחס לשכה"ט, ואלו נדחו על ידי בית משפט קמא, תוך שזה ציין כי העברת מיקומן של הפגישות העתידיות בין הצדדים למשרדו של המומחה לאזור חיפה תוזיל את עלויות שכרו, וכי אין מניעה שהצדדים יפעלו בהתאם.

5.המבקשים טוענים כי נושא תמחור עלויות הנסיעה של המומחה אינו נוגע כלל ועיקר לשיקול דעתו המקצועי של המומחה ערד, וכי מדובר בתעריף מופרז ושרירותי שאין להשלים עמו. זאת, במיוחד לאור העובדה שלצדדים צפויה כמות בלתי ידועה של ישיבות עתידיות עמו. עוד נטען כי אין זה סביר שהטעם לעלות הגבוהה של חיוב הנסיעות טמון בביטולם של ימי העבודה של המומחה ערד ושל עוזרו, וכי הבחירה לקיים את הפגישות בתל אביב-יפו נבעה משיקולי נוחות הגיוניים.

6.דין הבקשה להידחות, אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים. צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: הצו), מורה כי לא תינתן רשות ערעור על "החלטה בעניין הטלת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין ושיעורם, למעט אם ניתנה לאחר מתן פסק הדין ואינה נבלעת בו" (סעיף 1(8) לצו). נראה כי סוגיות הנוגעות לחיוב הצדדים בשכר טרחתו של מומחה מטעם בית משפט נמנות עם סוג החלטות אלה, ועל כן נוטה אני לדעה כי הסעיף האמור חל בענייננו (ראו רע"א 3763/18 מודיסופט בע"מ נ' סיטי פארק נציגות הבית המשותף אבא הלל רמת גן, פסקה 11 (11.7.2018)).

7.לא זו אף זו, גם אם אניח כי קביעת שכרו והוצאותיו של מומחה מטעם בית משפט לפי תקנה 92 לתקסד"א חורגת ממסגרת ההוראה האמורה בצו, הרי שבוודאי מדובר בנושא המצוי עמוק בתחום שיקול הדעת של הערכאה המבררת, אשר התערבות ערכאת הערעור בו תיעשה בצמצום רב, ורק במקרים קיצוניים ונדירים. פשיטא כי המקרה שלפנינו איננו נופל למסגרת מצבים אלה. היפוכו של דבר, החלטת בית המשפט קמא צודקת ומתבקשת. המבקשים הם שבחרו לקיים את הפגישות בין הצדדים בתל-אביב, על מנת "לחסוך" מזמנם היקר, וזו כמובן זכותם. עם זאת, לבחירה זו יש עלויות, ואין כל סיבה שהמומחה מטעם בית המשפט יישא בהן מכיסו.

8.סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית. המבקשות יישאו בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 6,000 ש"ח, שכן זמנו של בית המשפט הוא משאב ציבורי, ואין כל סיבה שהציבור יישא בעלות הכרוכה במתן החלטה בבקשה סרת טעם מסוג זה.