רע"א 4102/15 שירביט חברה לביטוח בע"מ נ. אזברגה חליל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים י' שנלר (סג"נ), ד"ר ק' ורדי (סג"נ) ו- ח' ברנר ) מיום 17.5.2015 בע"א

23835-08-14 אשר אוחד עם ע"א 14316-09-14, ושבגדרו נדחה ערעורה של המבקשת והתקבל חלקית ערעורו של המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת ד' קוברסקי ) מיום 23.10.2012 בת"א 54889/08.

רקע

1.

המשיב נפגע בתאונת דרכים בשנת 2007 (להלן:

התאונה הראשונה ) ולאחר מכן בתאונה נוספת בשנת 2008 (להלן: התאונה השנייה, וביחד: התאונות ), כאשר לשתי תאונות אלו קדמה פציעה שהתרחשה במהלך משחק כדורגל. בגין התאונות הגיש המשיב בבית משפט השלום בתל אביב תביעה נגד המבקשת, לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים ). במסגרת התביעה מונה מומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי (להלן: ד"ר יקים ), אשר הגיש לבית משפט השלום חוות דעת בה נקבע, כי למשיב נכות צמיתה של 10 אחוזים בגין פגיעה בעמוד השדרה המותני, כאשר מתוכם 5 אחוזים הם כתוצאה מהתאונות, ואילו 5 האחוזים הנותרים נובעים ממצב תחלואי עובר לתאונות. בנוסף, בחן ד"ר יקים בחוות הדעת

קרעים שנוצרו ברצועה הצולבת הקדמית ובמיניסקוס בברך שמאל של המשיב (להלן: הפציעה בברך ), אך קבע כי אין קשר סיבתי בין התאונות לבין הפציעה בברך, שכן הפציעה בברך נוצרה במסגרת משחק הכדורגל, שקדם לתאונות.

2.

המשיב הגיש לבית משפט השלום בקשה למינוי מומחה רפואי נוסף, וביום 23.10.2012 קיבל בית המשפט את הבקשה והורה על מינויו של מומחה נוסף בתחום האורתופדיה (להלן: ד"ר הלפרין ). בחוות הדעת שהוגשה על-ידו, קבע ד"ר הלפרין כי את הנזק שנגרם לעמוד השדרה המותני, העומד על 10 אחוזי נכות, יש לחלק כך שלכל אחת מהתאונות יש לייחס 5 אחוזים מהנזק, ולא כפי שקבע ד"ר יקים. אשר לפציעה בברכו של המשיב, נקבע בחוות הדעת כי הנכות בעקבות הפציעה היא בשיעור של 19 אחוזים. בשל קושי לייחס את הנכות לאירוע מסוים ומוגדר, בחר ד"ר הלפרין לחלק את אחוזי הנכות כך ש-6.5 אחוזים מהנכות יוחסו לתאונה הראשונה, 6.5 אחוזים לתאונה השנייה, ולתאונת הספורט יוחסו 6 האחוזים הנותרים. יצוין, כי המבקשת שלחה לד"ר הלפרין שאלות הבהרה שנענו על ידו, אך הודיעה כי אינה מבקשת לחקור אותו על חוות דעתו.

3.

לאחר שסקר את שתי חוות הדעת, קבע בית משפט השלום כי חוות דעתו של ד"ר הלפרין עדיפה בעיניו, וזאת מאחר שחוות דעתו של ד"ר יקים מעוררת קושי, ומסקנותיה עומדות בסתירה לתיעוד הרפואי בעניינו של המשיב. בהסתמך על חוות דעתו של ד"ר הלפרין, נקבע למשיב נכות רפואית כוללת בשיעור של 21.7 אחוזים. כמו כן, נקבעה נכותו התפקודית של המשיב בשיעור הנכות הרפואית, ובית משפט השלום פסק למשיב פיצוי גלובאלי בסך של 428,000 ש"ח בגין הפסדי שכר לעתיד, וכן פיצוי בגין הפסדי פנסיה, עזרת צד ג', הוצאות רפואיות, הוצאות נסיעה וכאב וסבל.

4.

על פסק דינו של בית משפט השלום הגישו המבקשת והמשיב ערעורים לבית משפט קמא. עיקר טענותיה של המבקשת היו כלפי החלטתו של בית משפט השלום למנות מומחה נוסף וכלפי החלטתו לאמץ את חוות דעתו של ד"ר הלפרין במלואה. נטען, כי חוות דעתו של ד"ר הלפרין אינה עולה בקנה אחד עם ממצאים רפואיים אחרים, וכי ההתייחסות בחוות הדעת לעמוד השדרה המותני חרגה משהתבקש, מאחר שבבקשה למינוי מומחה נוסף שהגיש המשיב נכתב כי הבקשה היא לעניין הפציעה ברצועה הצולבת בלבד. לעניין הפיצוי, נטען על-ידי המבקשת, כי לא היה מקום להציב את נכותו התפקודית כשיעור נכותו הרפואית, וכי הפיצויים בגין אובדן כושר השתכרות חושבו על-פי בסיס שכר שהיה מעבר ליכולת השתכרותו של המשיב עובר לתאונות. ערעורו של המשיב נסב גם הוא כלפי רכיב הפיצוי, ונטען בו כי לא היה מקום לפסוק למשיב פיצוי גלובלי בגין הפסדי שכר, וכי הפיצוי מייצג לפי חישוב אקטוארי נכות תפקודית של 15 אחוזים בלבד, למרות הקביעה כי נגרמה לו נכות בשיעור 21.7 אחוזים.

5.

בית משפט קמא דחה את ערעורה של המבקשת לאחר שקבע, כי לבית משפט השלום נתונה סמכות ההכרעה כפוסק אחרון בעניינים של רפואה, וכי ההחלטה האם לקבל או לדחות חוות דעת מומחה נתונה במלואה לשיקול דעתו. פסק הדין מציין את ההלכה לפיה בית המשפט ישקול מינוי מומחה נוסף או חלופי כאשר הבסיס העובדתי שעל יסודו גיבש המומחה מטעם בית המשפט את חוות דעתו אינו תואם את התמונה העולה מחומר הראיות. על סמך הלכה זו נקבע, כי לא נפל פגם בהחלטתו של בית המשפט למנות מומחה נוסף, ובהחלטתו לבכר את חוות דעתו של ד"ר הלפרין על פני חוות הדעת של ד"ר יקים. בית משפט קמא הוסיף, כי אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בהחלטותיו של בית משפט השלום, במיוחד בהתחשב בכך שהמבקשת ויתרה על חקירתו של ד"ר הלפרין, ובית המשפט היה רשאי להסיק כי חוות דעתו מקובלת עליה. בית משפט קמא דחה בנוסף את טענת המבקשת לפיה חוות ד"ר הלפרין חרגה משהתבקש, וקבע כי ד"ר הלפרין מונה לקבוע ממצאים באשר למצבו הרפואי של המשיב, וכך אכן עשה. זאת ועוד, המבקשת לא פנתה לבית משפט לאחר ההחלטה על מינויו וגם לא לאחר הגשת חוות הדעת בבקשה לצמצם את המנדט שניתן לו. בית המשפט מצא בנוסף כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט השלום להעמיד את שיעור הנכות התפקודית על שיעור הנכות הרפואית.

לעניין ערעורו של המשיב, בית משפט קמא קבע כי היה מקום לערוך חישוב אקטוארי לגבי הפסדי השתכרות בעתיד, ולא לפסוק סכום גלובלי, כפי שנפסק, ללא כל הנמקה. בהתאם לקביעות בית משפט השלום לגבי גובה שכרו של התובע, העמיד בית משפט קמא את הפיצוי בגין הפסדי השתכרות לעתיד על סך של 615,000 ש"ח.

הבקשה דנא

6.

על פסק דינו של בית משפט קמא הוגשה הבקשה דנא, בה חוזרת המבקשת על הטענה כי שגגה נפלה בהחלטתו של בית משפט השלום לקבל את חוות דעתו של ד"ר הלפרין למרות קיומה של חוות דעת קודמת, ולמרות שחוות הדעת חרגה מהסוגיה בגינה התבקשה. המבקשת טוענת כי החלטתו של בית המשפט השלום מעלה סוגיה בעלת חשיבות ציבורית שבמרכזה הפרקטיקה שנוצרה בערכאות הדיוניות של מינוי "מומחה נוסף" בתביעות לפי חוק הפיצויים. על-פי המבקשת, הפרקטיקה של מינוי מומחה נוסף מעוררת שאלות שטרם ניתנה להן תשובות בפסיקה, כגון מהו היחס בין חוות הדעת של המומחה הראשון בזמן לבין חוות הדעת של "המומחה הנוסף", ומהי ההבחנה בין קבלת חוות הדעת של "המומחה הנוסף" במלואה לבין פסילת חוות דעת המומחה הראשון בזמן.

7.

לגופם של דברים, טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט השלום עת אימץ את חוות דעתו של ד"ר הלפרין על אף שהיא סותרת מסמכים רפואיים ואף סותרת את עצמה. יתרה מזאת, המבקשת טוענת כי אימוץ חוות דעתו של ד"ר הלפרין במלואה הוביל לקביעת פיצוי בגין הקרע במיניסקוס בברך, וזאת למרות קביעתו של בית משפט השלום לפיה הקרע במניסקוס נגרם כתוצאה מתאונת הספורט.

8.

המבקשת טוענת כי קביעתו של ד"ר הלפרין לעניין שיעור הנכות בברך מקובלת עליה, וכך גם קביעתו כי לא ניתן לייחס את הנכות בוודאות לפציעה מוגדרת, אך אינה מסכימה לפתרון שהציע ד"ר הלפרין לחוסר הבהירות – חלוקת הנכות שווה בשווה בין התאונות והפציעה במשחק הכדורגל. המבקשת מוסיפה כי מאחר שחלוקת הנכות במקרה של חוסר וודאות הוא סוגיה משפטית, היא לא מצאה לנכון לחקור את ד"ר הלפרין על חוות דעתו, ואין לזקוף בחירה זו לחובתה. לבסוף, מלינה המבקשת על התערבותה של ערכאת הערעור בסכום הפיצוי שנקבע בבית משפט השלום. לטענת המבקשת, בית משפט קמא הגדיל את שיעור הפיצוי רק בשל טעות בהבנת הנתונים שהונחו לפניו.

דיון והכרעה

9.

לאחר העיון בבקשה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף בלי להורות על הגשת תשובה. המבקשת יוצאת בבקשה שהוגשה בקריאה כי "נתווה את הדרך" עבור המתדיינים והשופטים בערכאות השונות, ונגדיר כללים לפיהם יש לנהוג כאשר עומדות בפני בית המשפט שתי חוות דעת של מומחים מטעם בית המשפט. ואולם, הנחיות בדבר מינוי מומחה נוסף בתביעות לפי חוק הפיצויים, גם אם אינן מעוגנות בחוק, מצויות בפסיקתו של בית משפט זה, והדרך שבה על בית המשפט לפעול כאשר מולו חוות דעת נוספת של מומחה נסללה בפסקי הדין שניתנו לאורך השנים, ושהובאו כאסמכתאות בידי בית המשפט המחוזי בפסק דינו.

10.

הלכה ידועה היא, כי גם אם מתגלים פגמים בחוות דעת של מומחה מטעם בית המשפט, בית המשפט לא ימהר לפסול את חוות הדעת, ועליו לשקול האם מדובר בפגמים מהותיים היורדים לשורשו של עניין, ולבחון האם ניתן להסיר את הפגמים בעזרת כלים מתונים יותר (רע"א 1138/12 אי.די.איי חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (09.04.2012) (להלן:

עניין אי.די.איי )). בעניין זה יש להביא בחשבון גם את הזהירות שיש לנקוט על מנת שלא לפגוע שלא לצורך במומחה בדרך של פסילתו המלאה. אחד הכלים הנמצא באמתחתו של השופט הוא "מינוי מומחה נוסף". מומחה נוסף ימונה, בין היתר, כאשר נותרות בליבו של השופט ספקות לאחר עיון בחוות דעת המומחה, והוא חש כי הוא נזקק לחוות דעת נוספת על מנת שיוכל להגיע להחלטה מושכלת בשאלות הרפואיות המונחות לפתחו (רע"א 337/02 מזרחי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ , נו (4) 673 (2002) (להלן: עניין מזרחי ); ע"א 1534/12 זידאן נ' הראל חברה לבטוח בע"מ (14.02.2013)); או, כאשר בית המשפט השתכנע שהבסיס העובדתי שעל יסודו גיבש המומחה את מסקנותיו אינו תואם את התמונה העולה מחומר הראיות (רע"א 1509/12 פשייב נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (11.4.2012)). כפי שקבע השופט ת' אור בעניין מזרחי :

"איני סבור שמינויו של מומחה נוסף אפשרי רק באותם מקרים שבהם החליט השופט היושב לדין לפסול את המומחה שמונה על-ידיו. פסילתו של מומחה רפואי שמונה על-ידי בית-המשפט נעשית במקרים נדירים מאוד שבהם עלול להיגרם לאחד הצדדים עיוות דין, או במקרים שבהם פעל המומחה בחוסר תום-לב ... לעומת זאת מינוי מומחה נוסף יכול שייעשה, כאמור, גם בכל אותם מקרים שבהם מתעוררים בלב השופט ספקות באשר ליכולתו להכריע בתיק על סמך חוות-הדעת של המומחה הרפואי אשר מונה על-ידיו. כשתתקבל חוות-דעתו של המומחה הנוסף, תעמודנה שתי חוות-הדעת – הישנה והחדשה – זו בצד זו, ועל השופט יהא להכריע בעת כתיבת פסק-הדין בדבר המשקל שהוא נותן לכל אחת מהן" ( שם , פסקה 5).

בקטע שהובא לעיל גם קובע השופט אור את הדרך בה על בית המשפט לנהוג לאחר שמונה המומחה הנוסף: על בית המשפט לקבוע את המשקל שיש לתת לכל אחת מחוות הדעת, ועל בסיס המשקל המשוקלל עליו לקבל את החלטתו באותם עניינים בהם עוסקות חוות הדעת. בעת קביעת המשקל, אין מניעה מלתת לחוות דעת מאוחרת משקל מכריע על פני חוות הדעת המוקדמת בזמן, ולא ניתן ללמוד מכך כי לשם כך היה הכרח לפסול את חוות הדעת הראשונה. עצם הצורך במינוי מומחה נוסף במקרים כאמור נובע מכך שההכרעה נעשית על יסוד חוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט מבלי שבעלי הדין רשאים להציג חוות דעת מטעמם, כך שלא ניתן לזקוף מצב של אי בהירות, או משקל נמוך של חוות הדעת, לחובת בעל הדין שמטעמו הוגשה חוות הדעת שמשקלה נמצא נמוך יותר. חוות הדעת הנוספת יכולה לחזק את קודמתה, או אך חלקים ממנה, לסתור אותה וכו'. במסגרת פסק הדין רשאי בית המשפט – ולמעשה חייב הוא – לקבוע ממצאים בנושאים השונים שנכללו בחוֹות הדעת, ובכלל זה לקבוע איזו דעה סבירה יותר ומשקלה רב יותר. גם אם חוות דעת אחת מועדפת על פני חברתה, אין הדבר מחייב פסילתה של חוות הדעת שמשקלה נמצא נמוך יותר. אפשרות זו גם אינה מעשית כאשר בסופו של יום מעדיף בית המשפט דווקא את חוות הדעת הראשונה בזמן, שבתחילה נראתה לו "בעייתית" באופן שהביא למינוי מומחה נוסף, ובמסגרת פסק הדין, לרקע מכלול הנתונים והראיות, נמצאה דווקא עדיפה. במצב זה ברי שאין צורך ואין סיבה "לפסול" את חוות הדעת המאוחרת כדי שניתן יהיה להעדיף על פניה את קודמתה.

11.

אשר ליתר טענותיה של המבקשת, דומני כי טענות אלה אינן מעוררות שאלה בעלת חשיבות ציבורית ומשפטית, ועל כן הם אינן מצדיקות מתן זכות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). הטענות כלפי חוות דעתו של ד"ר הלפרין, שלגישת המבקשת סותרת ממצאים רפואיים אחרים וחורגת מתחום ההרשאה שניתן למומחה על-ידי בית המשפט, תחומות כולן לעניינם הקונקרטי של הצדדים לתיק. כך גם לעניין הטענות בדבר הפיצוי שנקבע למשיב.

12.

בשולי הדברים אציין כי אין בידי לקבל את החלוקה שביקשה המבקשת לעשות בין החלקים בחוות הדעת של ד"ר הלפרין הנוגעים לשיעור הנכות, לבין החלקים הנוגעים לקביעת הקשר הסיבתי בין התאונות לבין הפגיעה בברך. קביעת קשר סיבתי היא נדבך בחוות דעת רפואית שניתנת לפי חוק הפיצויים (עניין אי.די.איי , פסקה 10), ואם קביעתו של ד"ר הלפרין לעניין הגורמים לנכות לא הייתה מוסכמת על המבקשת, היה עליה לחקור אותו בחקירה נגדית ולהפנות לו שאלות בנושא, כפי שהייתה נוהגת אילו הייתה חוסר הסכמה בדבר אופי הנזק או שיעור הנכות שנקבע.

13.

סוף דבר, הבקשה נדחית. בהעדר תשובה אין צו להוצאות.