רע"א 1138/12 ישיר אי די אי חברה לביטוח נ. פלוני

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז מיום 10.1.2012 (כב' השופטת א' שטמר ) בת.א. 7425-08-09, לפיה נפסלה חוות דעתו של מומחה בפסיכיאטריה שמונה על ידי בית המשפט.

1.

המשיב 1 (להלן: המשיב ) הגיש נגד המבקשת והמשיבה 2 (להלן: המשיבה ) תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף. המבקשת היא חברת ביטוח אשר ביטחה את הרכב בו נהג המשיב. המשיבה, מדינת ישראל, היא הבעלים של בית חולים פסיכיאטרי בו אושפז המשיב. ביום 10.9.2005 היה המשיב מעורב בתאונת דרכים במהלכה פגע ברכב שנסע לפניו. לטענת המשיב, הוא נפגע בגופו כתוצאה מהתאונה והיה ב"מצב בלבולי ומצוקה נפשית" ובשל כך פנה למחרת התאונה לקבלת טיפול רפואי בבית החולים "איכילוב" בתל-אביב (ביום 11.9.2005). המשיב אובחן כסובל ממצב בלבולי פוסט טראומטי לאחר תאונת דרכים, אושפז, ובהמשך אובחן כסובל מפגיעה פסיכיאטרית המצריכה טיפול במחלקה סגורה. מאז, נכנס ויצא המשיב מאשפוז במחלקה פסיכיאטרית, חלק מהפעמים מרצון וחלק בכפייה, כשבמהלך התקופה הוא סבל ממחשבות אובדניות, חרדות וקולות ששמע בראשו. המשיב טופל בדרכים שונות, לרבות טיפול תרופתי וטיפול בנזעי חשמל.

ביום 5.2.2006, במהלך אשפוזו בבית החולים הפסיכיאטרי "אברבנאל", נכווה המשיב קשות מאש שפרצה מחומר דליק (גורמי ונסיבות ההצתה מצויים במחלוקת בין הצדדים, ובכלל זה השאלה האם המשיב הצית עצמו או שהדלקה פרצה מסיבה אחרת). כתוצאה מההצתה, סבל המשיב מכוויות קשות, עבר סדרת ניתוחים וטיפולים שיקומיים, ונותר עם פגיעות גופניות שונות.

לטענת המשיב, על המבקשת, יחד עם המשיבה, לפצותו על מכלול נזקיו מן האירועים המתוארים: על המבקשת לפצותו על הנזק שנגרם לו בתאונת הדרכים; והיה ויקבע במהלך המשפט קיומו של קשר סיבתי בין תאונת הדרכים לאירוע ההצתה, אזי על המבקשת לפצותו גם על נזקי ההצתה שנגרמו לו. לחלופין טען המשיב, כי אם יקבע שאין קשר סיבתי בין תאונת הדרכים לאירוע ההצתה, על המשיבה, כבעלת בית החולים, לפצותו על נזקיו בגין אירוע ההצתה. זאת, עקב רשלנות, עוולת תקיפה והפרות של חובות חקוקות הקבועות בדברי החקיקה הבאים: חוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991 (סעיף 35); תקנות טיפול בחולי נפש, תשנ"ב-1992 (תקנות 16,17,19,22,23); וחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996 (סעיפים 5 ו-10).

בין הצדדים קיימת מחלוקת, אם בכלל מדובר ב"תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים ), שכן הועלתה טענה כי המשיב גרם לתאונה במתכוון, ואז תביעתו צריכה להישען על עילות תביעה שמכוח פקודת הנזיקין (לא התחוור אם נטען שגם התאונה מיום 10.9.2005 היתה מכוונת).

2.

בית המשפט המחוזי קבע ליום 23.11.2010 דיון הוכחות בשאלה האם מדובר בתאונת דרכים, אך עקב שביתת פרקליטי המדינה לא היה ניתן לקיימו לגופו. לפיכך הציע בית המשפט לצדדים הצעה לקידום בירור המחלוקות בדרך של הסכמה למינוי מומחים רפואיים בהנחה שכל הנזק נגרם ב"תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים. לפי תוכן ההצעה, חוות הדעת תשמשנה רק אם יוחלט שמדובר בתאונת דרכים או

לצרכי פשרה, וחוות הדעת מטעם התובע (שצורפו לכתב התביעה, כשהנתבעים עדיין לא הגישו חוות דעת מטעמם) לא תימסרנה למומחים שימונו. הוסכם, כי אם ייקבע שאין מדובר בתאונת דרכים וגם לא תושג פשרה "לא תשמשנה חוות הדעת בתיק זה בכלל". בתאריך 18.01.2011 הסכימו כל הצדדים להצעה, ולפיכך מונו על-ידי בית המשפט שני מומחים: מומחה בתחום הפסיכיאטריה, המכהן כמנהל בית חולים פסיכיאטרי (להלן: המומחה ); ומומחה נוסף בתחום הכירורגיה הפלסטית (שהבקשה דנן אינה מתייחסת אליו).

3.

בחוות הדעת מיום 29.6.2011, קבע המומחה, כי המשיב עבר "מהלך טיפוסי וקשה במיוחד של מחלת הסכיזופרניה", שהיא בעיקרה מחלה עם רקע תורשתי. עוד נקבע, כי תאונת הדרכים מיום 10.9.2005 ו"הנסיון האובדני ע"י ההצתה העצמית" מיום 5.2.2006 הם תוצאות של מחלתו היסודית ואין קשר סיבתי בין שני האירועים לבין מהלך המחלה, שכן המחלה היא הגורם לשני האירועים ולא תוצאה שלהם. המומחה הוסיף וקבע, כי לא היתה כל התרשלות של צוות בית החולים בגין אי מניעת ההצתה העצמית. להערכת המומחה, המשיב זקוק לאשפוז וזכאי לשיעורי נכות גבוהים מטעם המוסד לביטוח לאומי. בחוות הדעת לא צוין מהו שיעור הנכות הנפשית ממנה סובל המשיב.

4.

לאחר שהוגשה חוות הדעת פנה המשיב (ביום 11.7.2011) לבית המשפט בבקשה להורות על פסילתה כולה, או למצער, פסילת חלקים ממנה. טענתו של המשיב היתה, כי המומחה חרג באופן בוטה מסמכותו שנגזרה מגדר ההסכמה בין הצדדים (בהתאם להצעת השופטת שטמר ). במקום להתמקד אך ורק בשיעור נכותו של התובע, המומחה התייחס לקשר הסיבתי שבין תאונת הדרכים לבין האשפוז, לנסיבות ההצתה, ולסוגיית הרשלנות המיוחסת לבית החולים בו אירעה ההצתה. מטבע הדברים, ונוכח הקביעות שבה, התנגדו המבקשת והמשיבה לבקשה לפסילת חוות הדעת.

5.

בית המשפט החליט לקבל את בקשתו של המשיב, ופסל את חוות דעתו של המומחה, בנימוק שמדובר באחד מאותם מקרים נדירים בהם נדרשת פסילה, מחמת פגם משפטי היורד לשורש העניין. לאחר שבית המשפט המחוזי עמד על מרכיבי שיקול הדעת שעליו להפעיל במקרה הנדון, כפי שעוצבו בפסיקה שעניינה פסילת חוות דעת מומחים מטעם בית המשפט, הוא קבע, כי המומחה מונה לצורך קביעת הנכות הרפואית בלבד, וחרג מהמוסכם בין הצדדים כשהרחיב "בקשר לאופן התרחשות האירועים; לקשר הסיבתי בין האירועים לבין מחלת הנפש ממנה סובל המבקש; ולאחריות בית החולים" (עמ' 3 להחלטה). נקבע, כי כתוצאה מהחריגה מהסכמת הצדדים, גם נפגעה זכותו של המשיב להביא את כל הראיות והטיעונים הרלוונטיים לסוגיות השונות בהן עסק בסופו של דבר המומחה.

מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה מבקשת המבקשת כי יותר לה לערער על החלטת בית המשפט קמא לפסול את חוות דעתו של המומחה.

טיעוני הצדדים

6.

לטענת המבקשת, בית משפט קמא לא נתן הנחיות ספציפיות למומחה ולא הגביל את גדר סמכויותיו, ועל כן קביעת בית המשפט ביחס לחריגה מסמכות שגויה. יתר על כן, המבקשת סבורה כי מובן היה לכל הצדדים כי מינוי המומחים נועד לקבוע גם את הקשר הסיבתי. המבקשת מוסיפה וטוענת, כי העובדה שהמומחה לא קבע את שיעור נכותו של המשיב (כפי שהתבקש) נובעת מכך שהצורך בקביעה זו התייתר עם קביעתו בדבר היעדר קשר סיבתי בין התאונות לבין נכות המשיב. היה ובכל זאת בית המשפט יסבור כי קביעת שיעור הנכות נחוצה, לא היה צורך בפסילת חוות הדעת, וניתן היה להסתפק בשאלת הבהרה למומחה.

המבקשת טוענת עוד, כי על פי ההלכה הפסוקה, בקשה לפסילת מומחה תתקבל רק אם נגרם לבעל הדין עיוות דין, ואילו זה אינו המצב בעניין הנדון. לחלופין, גם אם יקבע כי נפלו פגמים בחוות הדעת, הרי שניתן לתקן את הפגמים על ידי מחיקת התייחסות המומחה לשאלת רשלנות בית החולים (סעיף 4 מפרק המסקנות של חוות הדעת). זאת, במיוחד נוכח העובדה שבית המשפט לא הטיל ספק בכישורי המומחה, תום ליבו או נכונות דבריו.

7.

המשיבה, מצדה, מסכימה לבקשת רשות הערעור, לכך שבית המשפט יפעל לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, ולכך שההחלטה שתתקבל תוחל גם על כל הנוגע לעניינה של המדינה בתיק זה.

8.

המשיב מתנגד למתן רשות הערעור, וטוען כי קביעת בית משפט קמא נכונה, עולה בקנה אחד עם הדין והפסיקה, ומתחשבת בנסיבותיו הייחודיות של המקרה.

לעניין ההסכמה, טוען המשיב, כי זו היתה על מינוי מומחה, במסלול הקבוע בחוק הפיצויים, לקביעת שיעור הנכות הרפואית בתחום הפסיכיאטרי ותו לא. אחרת, היה המשיב נמנע מלהסכים להצעת בית המשפט, ולבטח לא היה מסכים למינוי מנהל בית חולים פסיכיאטרי כמומחה, כיוון שהוא מצוי בניגוד עניינים ביחס לסוגיית הרשלנות הרפואית. בא כוח המשיב אף פנה למומחה והבהיר לו את תפקידו, מעמדו וגדרי סמכותו. כמו כן, בהתאם להוראות חוק הפיצויים, נמנע המשיב מלהעביר למומחה את חוות הדעת מטעמו או מסמכים רלוונטיים אחרים לעניין רשלנות המשיבה, נסיבות התאונה והאשפוז.

המשיב טוען, כי בחוות דעתו חרג המומחה באופן בולט מסמכותו, עת קבע קביעות שבעובדה ובמשפט ביחס לקשר הסיבתי שבין תאונת הדרכים לבין האשפוז; קבע קביעות שבעובדה ובמשפט בנוגע לרשלנות המיוחסת למשיבה באירוע ההצתה; וקבע קביעות שבעובדה בנוגע לנסיבות אירוע ההצתה בבית החולים. נושאים אלו מצויים בלב חוות הדעת, ועל כן התייחסותו אליהם מהווה חריגה חמורה מסמכות וכוללת טעויות של עובדה ושל משפט, שהרי נקבעו ללא שניתנה לצדדים ההזדמנות להציג ראיות או להביא טיעונים.

לגישת המשיב, כיוון שנפל פגם בליבת חוות הדעת, הרי שלא ניתן לבצע "מחיקה חלקית", אשר תגרום עיוות דין למשיב וממילא כל שיוותר לאחריה הוא השוליים של חוות הדעת.

דיון והכרעה

9.

לאחר ששקלתי את הטענות, הגעתי לכלל מסקנה שלפיה דין הבקשה להדחות. להלן אפרט את הנימוקים שביסוד המסקנה האמורה.

10.

תחילה יובהר, כי אינני מקבל את טענת המבקשת, לפיה המומחה לא חרג מסמכות מאחר שבית המשפט קמא לא תחם את סמכותו ולא נתן לו הנחיות ספציפיות במה לעסוק או לא לעסוק. הצעתו של בית המשפט לצדדים היתה למינוי מומחה רפואי בהנחה שמדובר בתאונת דרכים , ובמלים אחרות, לפי המסלול הקבוע בחוק הפיצויים. משכך הדבר, סמכות המומחה תחומה בגדרות שנקבעו בחוק הפיצויים (סעיף 6א) ו בתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), תשמ"ז-1986.

לעניין קביעת קיומו או העדרו של קשר סיבתי בין תאונת הדרכים לבין האשפוז ומצבו הרפואי של המשיב, אינני רואה עין בעין עם בית משפט קמא ועם בא-כוח המשיב, הסבורים כי בעניין זה חרג המומחה מסמכותו. בסעיף 6א(א) לחוק הפיצויים נקבע, כי חוות דעתו של המומחה יכול שתהיה "בעניין הנכות הרפואית של נפגע, או בכל נושא רפואי אחר , לרבות דרכי שיקומו של הנפגע, ובדבר סמכויותיו וחובותיו של המומחה" (ההדגשה אינה במקור). הפרשנות הנוהגת ביחס למונח "נושא רפואי אחר" היא מרחיבה, ונקבע בעבר כי הוא כולל גם עניינים הנוגעים לדרך גרימת הנזק ולקשר הסיבתי שבין הפגיעה לבין הנכות הנטענת (השוו: רע"א 337/02 מזרחי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד נו(4) 673, 678 (2000), פסקה 6 לפסק הדין; עוד ראו החלטתו של השופט י'

עמית בבר"ע (חי') 1428/05 פורת נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ ואח' (25.1.2006, לא פורסם), וכן החלטת השופט י' ענבר בבר"ע (י-ם) 264/04 שור נ' הלוי (6.5.2004, לא פורסם)). מטבע הדברים, במסגרת זאת, על מנת לדון במצבו הנפשי של המשיב ובקשר הסיבתי שבין האירועים לבין מצבו, נדרש המומחה גם לעובדות מסוימות ולסדר התרחשות האירועים. לסיכום, לעניין זה של קביעת או שלילת קשר סיבתי, אין בקביעותיו של המומחה משום חריגה מסמכות, ואילו הדבר היה מתמצה בכך, לא היה מקום לפסול את חוות הדעת.

11.

אולם, בקביעותיו הנוספות של המומחה, בנוגע לנסיבות אירוע ההצתה (לגביה קבע שהיא ניסיון אובדני של המשיב) ולרשלנות המיוחסת למשיבה, סבורני כי הוא חרג מן המנדט שניתן לו על-ידי בית המשפט על-פי הסכמת הצדדים. השאלה, האם היתה התרשלות מצד המשיבה, כמו גם השאלה מה הן נסיבות הצתת החומר הדליק, הן שאלות הנתונות במחלוקת בין הצדדים, אינן שאלות רפואיות הנוגעות לשיעור הנכות וזיקתה לתאונות, והמומחה לא ראה את כל החומר הרלוונטי ביחס אליהן. המומחה החליט בעניינים אלה והביע לגביהם דעה נחרצת וחד משמעית בלי שהתבקש לעשות כך.

12.

נוכח מצב דברים זה, נשאלת השאלה האם נכונה ההחלטה לפסול את חוות הדעת, או שמא ניתן היה להסתפק, כפי שמציעה המבקשת בבקשתה החלופית, במחיקת החלקים "הבעייתיים" מחוות דעתו של המומחה.

הלכה פסוקה היא, כי גם אם מתגלים פגמים בחוות הדעת, אין המסקנה צריכה להיות בהכרח פסילתה, אלא שומה על בית המשפט לשקול "אם מדובר בפגם היורד לשרשו של עניין, שיש בו כדי לגרום לעיוות דין" (רע"א 7098/10 טביבזדה נ' שירותי בריאות כללית (לא פורסם, 31.1.2011)). זאת, במיוחד אם אנו מצויים בשלב שלאחר הגשת חוות הדעת, כיוון שאז מתחזקת האפשרות שתוצאת חוות הדעת היא שהניעה את מבקש הפסילה. על כן, גם אם המומחה חרג בשוגג ובתום לב מהוראות החוק ומהנחיות בית המשפט, לא ימהר בית המשפט לפסול את חוות דעתו כשניתן להסיר את הפגמים בעזרת הוראה מתונה יותר (להרחבה ראו: א' ריבלין, תאונת הדרכים תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 690 (מהדורה רביעית – תשע"ט)).

13.

האם בענייננו מחיקה של חלקים מחוות דעתו של המומחה תמנע את עיוות הדין? לטעמי התשובה לשאלה זו היא בשלילה.

המשיב טוען, כי אילו ידע שהמומחה עתיד להתייחס לשלל הסוגיות אליהן התייחס בסופו של דבר בחוות דעתו, לא היה נותן את הסכמתו למינויו של מנהל בית חולים פסיכיאטרי כמומחה מטעם בית המשפט. בעל תפקיד כזה, טען המשיב, מצוי בניגוד עניינים מובנה בשל העובדה שבמקרה זה המשיב תובע את המדינה על רשלנותם (הנטענת) של עובדי בית חולים פסיכיאטרי.

אינני משוכנע כי אכן המומחה מצוי במצב של ניגוד עניינים ממשי, מה גם שבדומה לבית משפט קמא, אינני מטיל ספק במקצועיותו ותום לבו של המומחה. אולם, עצם התייחסותו של המומחה לשאלת הרשלנות של בית החולים (שאלה שמחוץ לתחום סמכותו ואשר כלל לא התבקש להתייחס אליה) ומסקנתו החד-משמעית בנוגע להיעדר הרשלנות מצד המדינה, פגמו במראית חוות הדעת כנטולת פניות ואובייקטיבית. זאת, אפילו אם המומחה נהג בתום לב ובמקצועיות. המומחה הרפואי מטעם בית המשפט משמש כזרועו הארוכה לעניינים רפואיים, ומשום כך "הוטלו עליו גם מקצת החובות המוטלות על בית המשפט ובראש ובראשונה החובה לנהוג באובייקטיביות, ללא משוא פנים ותוך הקפדה שכל אלה גם ייראו " (רע"א 600/96 אדרי נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (14.7.1996, לא פורסם) (ההדגשה אינה במקור)). באותו מקרה, הוסיף ופסק השופט י' טירקל : "יש להעדיף במקרה זה את השיקול של טוהר ההליכים המשפטיים וההליכים הנלווים אליהם ומניעת כל ספק ספיקא ואבק חשש בעניין זה" (ראו עניין אדרי , וכן ת"א (ב"ש) 373/90 אברמזון נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ פ"מ תשנ"ב(1) 441 (3.9.1991)), ויפים הדברים גם לענייננו. על אף שעל פני הדברים יתכן וניתן היה לבודד את החלקים הבעייתיים בחוות דעתו של המומחה ולמחוק אותם בלבד, הרי שלא היה בכך די כדי להסיר את סימני הספק המרחפים מעל חוות הדעת, שמא כלל מסקנותיו של המומחה הושפעו מנקודת המוצא בה אחז, לפיה לא נתגלתה התרשלות במעשיו או במחדליו של בית החולים. לא זו אף זו – המומחה גם הביע עמדה לפיה אירוע השריפה היה ניסיון אובדני. גם בעניין זה נקבעו על-ידי המומחה קביעות שבעובדה מבלי שהונחה לפניו תשתית מלאה. כאמור, גם אם הדבר נעשה בתום לב, יש בכך להעיב על מראית פני הדברים מבחינת האובייקטיביות של המומחה, הן ביחס לשאר מסקנותיו שבחוות הדעת, והן ביחס לעניינים אחרים שיתכן ויידרש להתייחס אליהם בהמשך המשפט. קיים חשש שקביעותיו של המומחה (שכלל לא היה אמור לקבוע) בדבר הניסיון האובדני ובדבר העדר רשלנות מצד בית החולים, "צבעו" את התייחסותו לעניינו של המשיב בצבע מסוים. במצב זה יהא זה "בטוח" יותר להותיר את החלטת בית המשפט המחוזי על כנה.

14.

לכל האמור לעיל יש להוסיף, כי בית משפט זה ממעט להתערב בשיקול הדעת של הערכאה המבררת בעניינים הנוגעים להגשת ראיות והערכתן. אכן, במקרה דנן, לשאלה הנדונה יכולות להיות השלכות על המשך הדיון בעניינו של המשיב, אך בכך אין השאלה מתייחדת מסוגיות אחרות בתחום סדרי הדין, דיני הראיות, ניהול ההליך וכו', שגם להן השלכות על המשך בירור התובענה וגם לגביהן מידת ההתערבות של ערכאת הערעור אינה רבה.

העיקר הוא, שקבלת הבקשה והערעור עלולים, גם אם לא באופן וודאי, לגרום למשיב לעיוות דין, בעוד שלא ייגרם עיוות דין למי מהצדדים אם הבקשה תידחה. המבקשת והמשיבה אומנם "יפסידו" יתרון שחוות הדעת הצמיחה להם, אך הותרתה על כנה עלולה לפגוע במשיב, שייאלץ להתמודד עם מומחה שקבע לגביו קביעות נחרצות בלי שהתבקש לעשות כן ובלי שכל החומר הרלוונטי הועבר לעיונו.

יודגש, כי מדובר במקרה יוצא דופן, בו נכרכו יחד שני אירועים ועדיין לא הוחלט מי מהם מהווה "תאונת דרכים", אם בכלל. במצב זה נוצרה אי בהירות בעניין סמכויות המומחה וזה ההסבר ל"גלישתו" לסוגיות לא לו. נמצא, כי ייחודיות המקרה היא גם העומדת ביסוד ההחלטה לפסול את חוות הדעת, בהינתן ההלכה שרק במקרים יוצאי דופן יפסול בית המשפט חוות דעת מומחה מטעמו.

15.

בשולי ההחלטה אוסיף, כי כלקח מהפרשה דנן, מוצע לשקול להנחות את המומחה באשר לעניינים שלגביהם הוא מתבקש לחוות דעה, כאשר עסקינן במקרה כגון דא, בו יכולות להיות כרוכות, לכאורה, גם שאלות של חבות וכו'. שהרי המומחה הרפואי אינו משפטן ולא תמיד ברור לו מה גדר סמכותו במקרים אלה. יתכן שהמומחה הניח באופן טבעי, מבחינתו, שעליו להתייחס למכלול השאלות הקשורות לפרשה במלואה, כפי שנעשה בתיקי חבות. מתן הנחיה מתאימה למומחה עשוי היה למנוע את התקלה שאירעה במקרה דנן.

הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיב 1 בסך 10,000 ש"ח.