רע"א 4195/02 סהר - ציון חברה לביטוח בע"מ נ. יורי ליפשיץ

1.המשיב נפגע בתאונת דרכים ביום 10.4.97. במסגרת ההליכים המתנהלים בפני בית משפט השלום בקרית גת, מינה בית המשפט בהסכמת הצדדים, מומחה בתחום האורתופדי, פרופ' דן עטר, על מנת שיחווה דעתו ביחס לנכות האורתופדית שנגרמה למשיב בעקבות התאונה. בחוות דעתו קבע המומחה, כי למשיב נותרה נכות אורתופדית בשיעור של 5%, אשר תיעלם לדעתו, באם יעבור המשיב ניתוח שבמהלכו יוצא מסמר שהוחדר לירכו השמאלית במסגרת הטיפול שניתן לו בעקבות שבר בירך שגרמה התאונה. כשנה וחצי לפני שנבדק המשיב על ידי המומחה מטעמו של בית המשפט, נקבעה לו על ידי המוסד לביטוח לאומי ( להלן: המל"ל ) נכות כללית בשיעור של 36%, מתוכם 30% נכות בתחום האורתופדי בגין שבר בירך. במסגרת תשובה לשאלות שנשאל פרופ' עטר, הסביר המומחה את הפער בין חוות דעתו לבין הנכות שנקבעה במל"ל, אשר נובע מכך שבדיקתו את המשיב התבצעה לאחר יותר משנתיים מיום התאונה בעוד שהבדיקה במל"ל נערכה כשבעה חודשים בלבד לאחר התאונה.

בעקבות הפער בין קביעת המל"ל לבין קביעת המומחה, החליט בית משפט השלום, תוך שהוא מדגיש את העובדה שלא מצא כל דופי בבדיקה שערך פרופ' עטר, להיענות לבקשת המשיב ולמנות מומחה רפואי נוסף בתחום האורתופדי. על בקשה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. בית המשפט דחה את בקשת רשות הערעור, וקבע כי בנסיבות העניין לא מצא מקום להתערב כערכאת ערעור, בהחלטת בית משפט השלום. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני.

הוחלט לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והערעור הוגש לפי הרשות שניתנה.

2.במקרים מתאימים, בהם מתעוררים בלבו של השופט היושב לדין ספקות באשר ליכולתו לאמוד את נכותו הרפואית של הנפגע בהסתמך על חוות הדעת הרפואית שבפניו וחקירתו של המומחה הרפואי, רשאי הוא למנות מומחה רפואי נוסף באותו תחום רפואי. עמדתי על כך באחת הפרשות וציינתי:

"המומחה הרפואי משמש זרועו הארוכה של בית המשפט לעניינים שברפואה. בתום המשפט נדרש השופט היושב לדין להכריע בתביעה בהסתמך על חוות דעתו של המומחה הרפואי שמינה. על כן, בכל אותם מקרים בהם חש השופט, לאחר שעיין בחוות הדעת של המומחה הרפואי ובתשובותיו לשאלות ההבהרה ובמהלך החקירה הנגדית, כי נותרו בו ספקות וכי הוא נזקק לחוות דעת נוספת כדי שיוכל להגיע להחלטה מושכלת בשאלות הרפואיות המונחות לפיתחו, רשאי הוא למנות מומחה רפואי נוסף. ודוק, מינוי שכזה, לא ייעשה כדבר שבשיגרה, אלא רק באותם המיקרים בהם תחושתו של השופט היושב לדין היא כי לא יהא בידו, או לא יהיה זה ראוי, להכריע במחלוקת שבהליך שבפניו בהסתמך על חוות הדעת של המומחה הרפואי אשר מונה על ידו" (ראו: רע"א 337/02 רונית מזרחי נ' כלל חברה לביטוח (טרם פורסם)).

מינוי של מומחה רפואי נוסף כאמור, יעשה במשורה, באותם מקרים בהם תחושתו של השופט היא שאין באפשרותו להגיע לחקר האמת בשאלות הרפואיות מבלי שיקבל חוות דעת רפואית נוספת. לא השתכנעתי כי המקרה שבפנינו, הנו אחד מאותם מקרים יוצאי דופן המצדיקים מינויו של מומחה נוסף.

3.השופטת היושבת לדין ציינה בפסק דינה, כי אין לה ספק שהמומחה שמונה עשה עבודתו נאמנה וכי העניין היחיד המטריד אותה הוא הפער בין קביעת המומחה לבין קביעת המל"ל. עוד ציינה השופטת כי בהסבר שנתן פרופ' עטר לפער בין שתי הקביעות יש "הרבה מן ההגיון".

אני סבור כי בנסיבות אלה, בהן העילה היחידה למינויו של מומחה נוסף הנה הפער בין הנכות שקבע המומחה לבין הנכות הכללית שנקבעה במל"ל, לא היתה הצדקה למינוי של מומחה נוסף. זאת, במיוחד כאשר המומחה הרפואי נתן הסבר מניח את הדעת לפער בין קביעתו לקביעת המל"ל. פסקנו לא אחת כי בעצם קיומו של פער בין דרגת נכות שנקבעה על פי דין לבין האמור בחוות דעת רפואית שמגיש אחד מבעלי הדין, אין כל טעם המצדיק הבאת ראיות לסתור (ראו: רע"א 641/85 ציון נ' רחמים סיסו ,

פ"ד מ (3) 138; ע"א 5779/90 הפיניקס נ' טיארה עבדול אחמד , פ"ד מה (4) 77). דברים אלה יפים ונכונים, בשינויים המחויבים, גם בענייננו. האפשרות לקיומו של פער בין גובה הנכויות שנקבעו על ידי מומחים שונים באותו התחום, עמדה מול עיניו של המחוקק בשעה שקבע את הוראותיו המיוחדות של חוק הפיצויים בדבר מינוי מומחים. ההסדר לפיו מנועים הצדדים להידיינות במסגרת חוק הפיצויים להביא חוות דעת רפואיות מטעמם, יוצא מנקודת הנחה לפיה עשויות להתקבל חוות דעת רפואיות סותרות, אשר עשויות ליקר ולהאריך את ההליך שלא לצורך. לכן, נקבע כי בדרך כלל ימנה בית המשפט מומחה רפואי אחד בכל תחום, על מנת שיחווה דעתו בשאלת הנכות הרפואית שנגרמה לנפגע. בדרך כלל, די בחוות דעת רפואית של המומחה הרפואי אותו מינה בית המשפט, בצירוף תשובות שלו לשאלות הבהרה, ובחקירתו של המומחה בבית המשפט כדי לספק תשובה מניחה את הדעת בשאלות הרפואיות המתעוררות בתחום מומחיותו של המומחה. אכן, אם ימונה מומחה נוסף, בכל פעם שבה יביא בעל דין בפני בית המשפט חוות דעת רפואית סותרת, תסוכל מטרתו של החוק. על כן, איני סבור שפער בגובה הנכויות, כשלעצמו, גם אם מדובר בפער בין חוות דעתו של המומחה שמונה לבין הנכות הכללית שנקבעה במל"ל, עשוי להצדיק את מינויו של מומחה נוסף.

4.בית משפט השלום מציין בהחלטתו, כי הוא סבור שהעובדה שקביעת נכות כללית על ידי המל"ל עשויה להצדיק הבאת ראיות לסתור קביעת נכות של ועדת נפגעי עבודה מטעם המל"ל, מצביעה על כך שפערים בין הנכות שנקבעה על ידי המומחה מטעם בית המשפט לבין הנכות הכללית שנקבעה במל"ל, מצדיקים מינויו של מומחה נוסף. וכך הוא אומר:

"סבורתני כי אם יש בקביעת נכות רפואית כללית של המוסד לביטוח לאומי כדי להצדיק הבאת ראיות לסתור קביעת דרגת נכות מחיבת של ועדת נפגעי עבודה של המוסד לביטוח לאומי מכוח סעיף 6ב' לחוק הפיצויים, אזי יש בכך די כדי להצדיק בדיקה נוספת של התובע, על ידי מומחה אחר, מקום שמדובר בפערים ניכרים בקביעות הנכות הנובעת מאותו אירוע (ראה רע"א 1478/94 ירושה נ' מגלאשווילי ,

דינים-על לה' 459; וכן רע"א 129/89 הורביץ נ' ואסילה , צלטנר 690 ח'; ראו גם סיפרו של א' ריבלין "תאונת הדרכים" מהדורה שניה, עמ' 357)".

אין בידי לקבל מסקנה זו. ההלכה לפיה קביעת נכות כללית על ידי המל"ל עשויה להצדיק הבאת ראיות לסתור דרגת נכות שנקבעה על ידי ועדת נפגעי עבודה במל"ל, נשענת, בעיקרה, על העובדה ששתי הוועדות הנ"ל הנן חלק מאותו המוסד - המל"ל - ולא על עצם קיומו של פער בין חוות דעתם של רופאים שונים. כאמור, קיומו של פער בין חוות דעת של מומחים שונים אינו יוצא דופן, וחוק הפיצויים מתכוון לתת לו מענה באמצעות ההסדר לפיו אין בעלי הדין רשאים לצרף חוות דעת רפואיות מטעמם והמומחים הרפואיים מתמנים על ידי בית המשפט.

5.לאור כל האמור לעיל, אני סבור כי בענייננו לא היה מקום למנות מומחה נוסף בתחום האורתופדיה. הערעור מתקבל במובן שזה שמינויו של המומחה האורתופדי הנוסף מבוטל בזה.

בנסיבות המקרה, אין צו להוצאות.