בבית המשפט העליון בירושלים
רע"א 8684/02
בפני:
כבוד השופט א' ריבלין
המבקשת:
"סהר" חברה ישראלית לביטוח בע"מ
נ
ג
ד
המשיב:
קדור מרזוק
בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בבר"ע 3688/01 (א' 434/98) שניתן על ידי כבוד השופט א' רזי
בשם המבקשת: עו"ד נשיץ ברנדס
בשם המשיב: עו"ד מ' שאער
פסק-דין
1.המשיב נפגע בתאונת דרכים בראשו ובגבו. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. ועדה רפואית של המוסד קבעה לו דרגת נכות צמיתה, בגין פגיעה בעבודה, בשיעור של 10% בגין טנטון תמידי באוזנו.
המשיב ביקש להתיר לו הבאת ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי. את בקשתו הוא סמך על כך שמומחים רפואיים מטעמו העריכו את נכותו בעקבות התאונה בשיעור משוקלל של 54.64% ועל כך שוועדה רפואית אחרת של המוסד לביטוח לאומי קבעה, במסגרת תביעה לקבלת גמלה בגין נכות כללית, כי הוא סובל, לצמיתות, מנכות בשיעור של 10% בגין ליקויי שמיעה, מנכות של 10% נוספים בגין טנטון, מ-10% נכות זמנית בגין הגבלה בתנועות עמוד השדרה הגבי, 20% נכות זמנית בגין הגבלה בתנועות עמוד השדרה המותני ו-20% נכות זמנית בשל מצבו הנפשי.
בית משפט השלום דחה את בקשתו לאחר שסבר כי הועדה הרפואית לענייני פגיעה בעבודה עשתה עבודתה ביסודיות ואף עיינה במסמכים המצויים בתיק הנכות הכללית.
בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט המחוזי נתקבלה ובית המשפט מצא בערעור כי יש מקום להתיר למבקש להביא ראיות לסתור את קביעת הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי. בית המשפט המחוזי יחס משקל לקביעת ועדת הנכות הכללית, בין השאר, בשל שלא נמצא כל רמז לכך שהמשיב סבל קודם לתאונה ממגבלה רפואית בתחום האורטופדי ובתחום השמיעה. בית המשפט המחוזי ציין גם כי מאז שניתנה החלטת בית משפט השלום נבדק המשיב שנית על ידי הועדה הרפואית לענייני נכות כללית ונכותו הזמנית הפכה לנכות צמיתה בשיעור משוקלל של 55%.
2.על החלטתו זו של בית המשפט המחוזי מבקשת הנתבעת, חברת הביטוח, להתיר לה לערער. היא מציינת כי קביעתה של הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי,במסגרת תביעת הנכות הכללית, איננה מהווה קביעה על פי דין כמשמעותה בסעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). קביעת הועדה לעניין הנכות הכללית אינה נדרשת, כך מציינת המבקשת, לשאלת הקשר הסיבתי שבין התאונה לבין הנכות שממנה סובל המשיב. הועדה הרפואית שדנה בתביעתו של המשיב, בגין פגיעתו בעבודה, עשתה מלאכתה נאמנה, כך סבורה המבקשת, ולא היה מקום להתיר למשיב הבאת ראיות לסתור את קביעתה.
3.דין הבקשה להידחות.
עצם קיומו של פער, ולו גם פער משמעותי, בין קביעת דרגת הנכות על ידי ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי לבין ההערכה המשתמעת מחוות דעת שערכו מומחים רפואיים מטעמו של הנפגע אינו מצדיק מתן היתר להבאת ראיות לסתור את קביעת הועדה.
שונה הדין במקרה זה בכל הנוגע לקביעת דרגת הנכות הכללית. אכן, קביעתה של ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי הדנה בתביעה המוגשת לצורך הכרה בנכות כללית, כשלעצמה, אינה קביעה על פי דין כמשמעותה בסעיף 6ב' לחוק הפיצויים.
יש לנקוט גם זהירות בעת שבאים להקיש מקביעת דרגת הנכות הכללית לקביעת דרגת הנכות הקשורה בפגיעה בעבודה. השיקולים אותם מביאה בחשבון ועדת הנכות הכללית שונים מאלה אותם שוקלת הועדה הרפואית הבוחנת את הפגיעה בעבודה. רף הזכאות הוא אחר וליקויי הבריאות המובאים בחשבון הזכאות – שונים הם.
יחד עם זאת, עשויה להיות, בנסיבות מסויימות, נפקות לקביעת דרגת הנכות הכללית. כך הדבר מקום בו יש בקביעה כזו כדי לעורר ספק של ממש בתוקפה של קביעת דרגת הנכות בשל הפגיעה בעבודה. כך הדבר למשל, בהעדר טענה שארע דבר בין מועד קביעת הועדה לנפגעי עבודה לבין מועד קביעת הועדה לענייני נכות כללית, שיש בו כדי לנתק את הזיקה הסיבתית שבין התאונה לבין הנכות (רע"א 696/95 בשארה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ , צלטנר 3393; רע"א 466/92 עבדי ואח' נ' צמח , צלטנר 665(ח)). ההלכה לפיה קביעת דרגת נכות כללית על ידי המוסד לביטוח לאומי עשויה, במקרים מסוימים, להצדיק הבאת ראיות לסתור דרגת נכות שנקבעה על ידי הועדה הרפואית לנפגעי עבודה, נשענת גם על העובדה ששתי הוועדות האלה הנן חלק מאותו מוסד – המוסד לביטוח לאומי. (רע"א 4195/02 סהר-ציון חברה לביטוח בע"מ נ' ליפשיץ – טרם פורסם). שוני בלתי מוסבר בין הקביעות של שתי הועדות האלה עשוי להצדיק הבאת ראיות לסתור את דרגת הנכות שנקבעה בשל הפגיעה בעבודה.
במקרה שלפנינו, בחן בית המשפט המחוזי היטב את פני הדברים ומצא, כלשונו, כי "אין מנוחה ללב שבעקבות התאונה אכן נותרה למבקש רק נכות של 10% בגין טנטון". משאלה הם פני הדברים, ראוי היה, אכן, להתיר למבקש הבאת ראיות לסתור.
הבקשה נדחית. המבקשת תשא בהוצאות המשיב בסכום של 10,000 ₪.
ניתן היום, ל' בכסלו תשס"ג (5.12.2002).
ש ו פ ט