רע"א 4375-23 רע"א 4375-23

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים י' שבח (ס"נ), י' אטדגי ו-ש' יעקובוביץ), מיום 2.4.2023, בע"א 62358-03-22. בפסק הדין נושא הבקשה נדחה ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופטת ה' פלד), מיום 27.1.2022, בת"א 64955-06-18, במסגרתו הורה בית המשפט למבקשים, ביחד ולחוד, לשלם למשיבה סך של 2,100,000 ש"ח, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כחוק.

רקע הדברים

1.המבקשת 1, חברת בן יהודה 5 תל אביב בע"מ (להלן: המבקשת), היא חברה יזמית אשר הוקמה לצורך ביצוע פרויקט תמ"א 38 ברחוב בן יהודה בתל אביב (להלן: הפרויקט), בנכס הידוע כחלקה 103 בגוש 6909 (להלן: המקרקעין). המבקש 1, מר שמי עטר, הוא בעל השליטה במבקשת (להלן: המבקש). ביום 21.7.2014 נכרת הסכם בין המבקשת למשיבה, חברת א.מ קל בניה בע"מ, העוסקת בענף הבניה ומשמשת כקבלן ביצוע. על פי ההסכם, המשיבה (המשמשת כקבלנית השלד בפרויקט) תלווה למבקשת סך של 2,100,000 ש"ח, לצורך מימון הפרויקט, לתקופה של שנה (להלן: הסכם ההלוואה).

על פי הסכם אחר שנכרת בין הצדדים, ביום 1.7.2014 (שכותרתו: "הסכם ביצוע בניין על ידי קבלן שלד"), המשיבה התחייבה לבצע את בניית שלד הבניין בפרויקט, כנגד סך של 5,148,000 ש"ח כולל מע"מ (להלן: הסכם הביצוע; הסכם זה צורף כנספח י' לתצהיר העדות הראשית מטעם המשיבה בבית משפט השלום).

סכום ההלוואה שניתן למבקשת על פי הסכם ההלוואה הורכב משלושה סכומים (סעיפים 3.2 ו-3.3 להסכם ההלוואה): סך של 1,532,206 ש"ח בגין אגרות שונות ששולמו על ידי המשיבה, עבור המבקשת, עוד קודם לכריתת הסכם ההלוואה, בקשר לפרויקט; סך של 100,000 ש"ח ששילמה המשיבה כערבות בנקאית לעיריית תל אביב; סכום נוסף של 467,793 ש"ח שהיה על המשיבה להעביר למבקשת במישרין.

2.בחלוף כארבע שנים ממועד כריתת הסכם ההלוואה, ביום 27.6.2018, הגישה המשיבה תביעה לבית משפט השלום בתל אביב-יפו, נגד המבקשים (ת"א 64955-06-18; התביעה הוגשה גם נגד נתבעת נוספת, שאיננה בעלת דין בבקשת רשות הערעור דנן, מכיוון שהתביעה נגדה נדחתה בהיעדר עילה). לטענת המשיבה, המבקשים הפרו את הסכם ההלוואה בכך שלא עמדו בפירעון ההלוואה.

המבקשים, מצידם, העלו שלל טענות הגנה. ראשית, נטען כי לאחר חתימת הסכם ההלוואה, הסכימו הצדדים לשנותו במובן זה שההלוואה תוחזר רק כאשר ייווצרו רווחים מהפרויקט (ומפרויקט נוסף); ואף התנהל בין הצדדים משא ומתן לחתימת הסכם חלופי שישקף את ההסכמה האמורה. בהתאם לכך, טענו המבקשים כי מועד פירעון ההלוואה טרם הגיע. שנית, נטען כי ההלוואה נפרעה זה מכבר על ידי המבקשים. לתמיכה בטענה זו, הגישו המבקשים כרטסת הנהלת חשבונות שלפיה הועבר סך של 5,479,558 ש"ח מהמבקשת למשיבה. לגרסת המשיבה, חלק מסכום זה הועבר בגין החזר ההלוואה נשוא התביעה, וחלקו האחר בגין תשלום עבור העבודות שביצעה המשיבה מכוח הסכם הביצוע. שלישית, העלו המבקשים טענות קיזוז שלפיהן חובה של המשיבה למבקשים, בגין עילות שונות, עולה על סכום ההלוואה.

3.ביום 30.6.2021 התקיים דיון הוכחות בתיק, במהלכו המבקש הכחיש, לראשונה בחקירתו, כי המשיבה העבירה לחשבון הפרויקט את הסכום של 467,793 ש"ח על פי הסכם ההלוואה. בהמשך לכך, ביום 10.9.2021, קיבל בית משפט השלום (השופטת ה' פלד) את בקשת המשיבה להגשת ראיות מפריכות בעניין זה, ובהן: העתק שיק בנקאי על סך 467,809.8 ש"ח לפקודת המבקשת, וכן דף חשבון של המשיבה המראה את פירעון השיק הבנקאי בחשבונה.

4.בפסק דין מיום 27.1.2022 קיבל בית משפט השלום (השופטת ה' פלד) את התביעה. בית המשפט קבע כי המשיבה מילאה את חלקה בהסכם ההלוואה והעבירה את הכספים כפי שהתחייבה. זאת, בין היתר, על סמך הראיות המפריכות שבית המשפט התיר למשיבה להגיש, כאמור לעיל. בית משפט השלום קבע כי הנטל להראות שהסכם ההלוואה שונה בחלוף הזמן או שההלוואה נפרעה או את מרכיביה של עילת קיזוז, מוטל על המבקשת דנן, והיא לא הרימה אותו. בפרט לעניין הטענה בדבר פירעון ההלוואה, נקבע כי מכרטסת הנהלת החשבונות שהוגשה על ידי המבקשים לא ניתן להבין מהם התשלומים המהווים, לגישתם, את החזר ההלוואה; וכי יש לראות בתשלומים המופיעים בכרטסת כתשלומים בגין עבודות בניית השלד (על פי הסכם הביצוע).

אשר על כן, חייב בית משפט השלום את המבקשים לשלם למשיבה, ביחד ולחוד, את מלוא סכום ההלוואה, בסך 2,100,000 ש"ח, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה על פי חוק.

5.המבקשים מיאנו להשלים עם פסק דינו של בית משפט השלום, והגישו ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"א 62358-03-22). בערעור שבו המבקשים, בין היתר, על טענתם כי המשיבה לא העבירה את הסך של 467,793 ש"ח על פי ההסכם; וכי סכום ההלוואה נפרע על ידי המבקשת (בהתבסס על כרטסת הנהלת החשבונות).

אשר לסכום של 467,793 ש"ח – המבקשים טענו כי בית משפט השלום שגה עת התיר למשיבה להגיש ראיות מפריכות לעניין זה, מקום בו הכלל הוא שלאחר שלב הבאת הראיות אין להתיר הגשת ראיה שהתובע יכול היה להגישה קודם, אלא בנסיבות חריגות אשר לשיטתם אינן מתקיימות בענייננו. עוד טענו המבקשים כי ממילא ראיות אלה אינן מוכיחות שהסכום הופקד בחשבונה של המבקשת, שכן "כל שניתן לראות על פי ראיה זו הוא שהמשיבה רכשה שיק בנקאי, חשבונה חויב בסכום השיק ששולם לבנק אשר הנפיק את השיק הבנקאי, ולאחר מכן היתה יכולה להחזיר את השיק לבנק שלה וחשבונה מזוכה בחזרה בסכום השיק".

המשיבה בתגובתה סמכה ידיה על פסק דינו של בית משפט השלום, תוך שהדגישה כי המבקשים לא עמדו בנטל להוכיח את פירעון ההלוואה, את טענת הקיזוז או כל טענה אחרת שיכולה לפטור אותם מהחוב נשוא התובענה.

6.למען שלמות התמונה יצוין כי המבקשים הגישו, בד-בבד עם ערעורם לבית המשפט המחוזי, גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית משפט השלום עד להכרעה בערעור. ביום 7.4.2022 קיבל בית המשפט המחוזי (השופט י' אטדגי) את הבקשה באופן חלקי, וקבע כי עד להכרעה בערעור ישלמו המבקשים מחצית מסכום התביעה, כלומר 1,050,000 ש"ח: 550,000 ש"ח יועברו למשיבה באופן מיידי, ו- 500,000 ש"ח יופקדו בקופת בית המשפט. ביום 13.7.2022 קיבל בית משפט זה (השופט נ' סולברג) בקשת רשות ערעור שהגישו המבקשים על החלטה זו, וקבע כי ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום יעוכב במלואו עד להכרעה בערעור בבית המשפט המחוזי (רע"א 4010/22; פסק דין מיום 6.7.2022).

7.ביום 2.4.2023 דחה בית המשפט המחוזי (השופטים י' שבח (ס"נ), י' אטדגי ו-ש' יעקובוביץ) את ערעורם של המבקשים.

בית המשפט המחוזי עמד על כך שטענותיהם של המבקשים סותרות זו את זו (דוגמה בולטת: הטענה שהסכם ההלוואה שונה כך שטרם הגיע מועד הפירעון, בד-בבד עם טענה שההלוואה נפרעה), ושהדבר פוגע באמינותן של טענות המבקשים.

בית המשפט המחוזי קבע כי הוכח, בהתאם לנטלי הראיות הנהוגים במשפט האזרחי, כי יתרת הסכום השנויה במחלוקת – 467,793 ש"ח – הועברה מהמשיבה למבקשת. בתוך כך, נקבע כי די היה במסמכים שהציגה המשיבה לצורך הוכחת העברת הסכום האמור, וכי בנסיבות אלה עבר הנטל למבקשים להוכיח שהסכום לא הופקד בחשבונה של המבקשת. בית המשפט קבע כי המבקשים אף לא ניסו לעמוד בנטל זה.

לצד האמור, בית המשפט המחוזי דחה גם את טענות המבקשים בדבר פירעון ההלוואה. המבקשים הציגו כרטסת הנהלת חשבונות, אשר לשיטתם מוכיחה ששולם למשיבה סך של 5,479,558 ש"ח, חלקו (לשיטת המבקשים) בגין החזר ההלוואה נשוא התביעה, וחלקו האחר בגין תשלום עבור העבודות שביצעה המשיבה בהתאם להסכם הביצוע. ואולם, בית המשפט המחוזי אשרר את קביעת בית משפט השלום לעניין זה, בקובעו כי: "לא ניתן להסתמך על הכרטסת, משום שהמערער לא ידע להסביר מה מפורט בה וכיצד ניתן ללמוד ממנה על החזר ההלוואה".

בהקשר האמור עמד בית המשפט המחוזי על כך שאין ולו תנועה אחת בכרטסת הנהלת החשבונות שהציגו המבקשים הקושרת עצמה להחזר ההלוואה דנן.

אשר לטענות נגד ההחלטה להתיר הגשת ראיות מפריכות, בית המשפט המחוזי קבע כי עניין זה נתון לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. כמו כן, ולגופה של ההחלטה להתיר הגשת ראיות מפריכות, קבע בית המשפט כי ההכחשה שהסכום השנוי במחלוקת הועבר למבקשת הועלתה לראשונה בחקירת המבקש, ועל כן הייתה בגדר טענה מפתיעה שיש להתיר בגינה הגשת ראיות מפריכות.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

בקשת רשות הערעור

8.בבקשת רשות הערעור דנן, טוענים המבקשים כי פסקי הדין של הערכאות קמא גורמים להם עיוות דין של ממש, מקום בו הם ייאלצו להשיב הלוואה אשר כבר נפרעה, באופן שיוביל לקריסתה של המבקשת. לעניין זה, טוענים המבקשים כי כרטסת הנהלת החשבונות שהוגשה על ידם מוכיחה כי ההלוואה נפרעה; וכי יש לזקוף לחובתה של המשיבה את העובדה שלא הגישה את כרטסת הנהלת החשבונות שלה, כראיה לסתירת כרטסת הנהלת החשבונות שהוגשה מטעמם.

המבקשים חזרו וטענו את אשר טענו בבית המשפט המחוזי, ובתוך כך הטענה כי לא היה מקום להתיר למשיבה להגיש ראיות מפריכות, וכי ממילא אין לראות בהן כמוכיחות העברת סך של 467,793 ש"ח למבקשת.

לבסוף, טוענים המבקשים כי יש פגם בכך שפסק דינו של בית המשפט המחוזי נכתב על ידי השופט י' אטדגי, אותו השופט שדן בבקשה לעיכוב ביצוע שהגישו.

9.ביום 11.10.2023 הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי עד להכרעה בבקשת רשות הערעור דנן.

דיון והכרעה

10.לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף ללא קבלת תגובת המשיבה, וזאת מכוח סמכותי לפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

11.הלכה היא כי רשות ערעור ב-"גלגול שלישי" תינתן במשורה, במקרים בהם מתעוררת שאלה עקרונית החורגת מדל"ת אמותיהם של הצדדים הישירים להליך, או מקום בו מתעורר חשש לעיוות דין (ראו, מיני רבים: רע"א 375/23 מקס מצברים בע"מ (מקסים קוברין) נ' לדיקו בע"מ, פסקה 5 (16.1.2023); רע"א 4980/22 ליאור נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (22.9.2022)).

למעשה אף המבקשים מתקשים לטעון שבקשתם מעלה שאלה עקרונית כלשהי ומרכזים מאמציהם בטענה לעניין "שיקולי הגינות", קרי – שטענותיהם, לגופו של עניין, הינן, להשקפתם, כה משכנעות, עד שיש לקבל את בקשתם הגם שאינה מעוררת שאלות בעלות חשיבות עקרונית.

12.מבלי להיכנס לשאלה עד כמה טיעון שכזה יכול להתקבל כעניין שבעקרון (ובמילים אחרות מהו היקפו של אותו חריג "עיוות דין" שמאפשר קבלת בקשה ב-"גלגול שלישי" הגם שאינה מעוררת שאלה עקרונית), לא שוכנעתי שהנסיבות דנן מעצבות מקרה חריג מהסוג הנטען.

עיקר הטענות הנטענות בבקשה שבפניי מבקשות לשכנע שהתשלום ששולם על ידי המבקשת למשיבה, כעולה מכרטסת הנהלת החשבונות שהציגה, חורג בבירור מהסכום שהגיע למשיבה על פי הסכם הביצוע ומכאן ששולם על חשבון פירעון ההלוואה.

אלא שטיעון זה אינו נסמך על הראיות שהביאה המבקשת בעניין זה – כרטסת הנהלת החשבונות (שאינה תומכת בנטען) ועדות המבקש (שלא ידע בשום דרך להצביע על סכומים ששולמו לפירעון ההלוואה), אלא על טיעוני ב"כ המבקשים המבקשת להצליב מקורות שונים, להוסיף הסברים, ולהגיע ולו בקירוב לתוצאה המבוקשת. סירובן של הערכאות הקודמות להשתכנע מטיעון זה אינו מצדיק התערבותה של ערכאת ערעור, קל וחומר ב-"גלגול שלישי".

יתר על כן, ככל שאכן, כטענת המבקשים, שולמה למשיבה תמורה ביתר (ואין אני קובע שכך היה), פתוחה בפניהם הדרך להגיש תובענה כספית להשבה (ואיני קובע כמובן דבר לגבי תביעה שכזו, ככל שתוגש). גם משום כך הטענה ל-"עיוות דין" ולהתחשבות ב-"שיקולי הגינות", כטענה לקבלת הבקשה דנן, אינה יכולה להתקבל.

13.אשר לטענת המבקשים ביחס להגשת ראיות מפריכות – אכן, "כלל הוא לעניין הגשתן של ראיות, שבעל דין אמור וחייב להגישן ב'חבילה אחת' – כך, ולא בתפזורת, זעיר שם וזעיר שם" (ע"א 579/90 רוזין נ' בן-נון, פ"ד מו(3) 738, 742 (1992)). אולם, ניתן לסטות מכלל זה כאשר בעל דין מצביע על טעמים של ממש המצדיקים זאת, ובהקשר זה יתחשב בית המשפט, בין היתר, באופי הראיה הנוספת, בשלב שבו מצוי ההליך, ובנסיבות שבגינן לא הוגשה הראיה בזמן הראוי (רע"א 5991/22 פלוני נ' יעוד מפעלים חינוכיים, פסקה 9 (21.9.2022)). החלטות בעניין התרת הגשת ראיות שלא בסדר הדין הרגיל מצויות בלב שיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית, והתערבות ערכאת הערעור בכגון דא תעשה במשורה (רע"א 3034/21 דהן נ' עדי אגודה שיתופית להתיישבות בע"מ (5.5.2021); רע"א 1569/20 מלוייב נ' מנהל מס ערך מוסף באר שבע, פסקאות 10-9 (6.4.2020)); לא כל שכן ב-"גלגול שלישי" (ולעניין אי התערבות, במסגרת "גלגול שלישי", בהחלטות דיוניות, ראה: רע"א 7937/11 עיריית ירושלים נ' שאוליאן, פסקה 4 (12.2.2012)).

14.בנסיבות העניין דנן, צדק בית המשפט המחוזי כאשר מצא שאין מקום להתערב בהחלטת בית משפט השלום לעניין הגשת ראיות מפריכות:

מבקשת הרשות להגן שהגישו המבקשים לא ניתן היה ללמוד שהינם מכחישים את קבלת התשלום בסך של 467,793 ש"ח. ההיפך הוא הנכון. הכחשה שכזו הושמעה לראשונה בחקירתו הנגדית של המבקש. בנסיבות אלו לא היה כל מקום לקבוע שבית משפט השלום טעה בעת שהתיר הגשת ראיות מפריכות בהקשר זה.

15.אשר לטענת המבקשים כי נפל פגם בכך שפסק הדין ניתן על ידי השופט י' אטדגי, מכיוון שהכריע בבקשה לעיכוב ביצוע: הלכה היא כי העובדה ששופט קיבל החלטה בבקשה בעלת אופי זמני, כגון בקשה לעיכוב ביצוע, אינה מקימה כשלעצמה עילת פסלות מהמשך דיון בהליך לפי סעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; וכי יש לבחון האם השופט כאמור הביע עמדה נחרצת ובלתי מסייגת בהחלטת הביניים (ראו, מיני רבים: ע"א 6436/21 פלוני נ' פלונית, פסקאות 13-12 (29.11.2021)). בהחלטתו לעניין עיכוב הביצוע קבע השופט י' אטדגי את הדברים הבאים (פסקה 5):

"השיקול של סיכויי הערעור משני בחשיבותו לצורך ההכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין, במיוחד כשמדובר בחיוב כספי.

מכל מקום, אין די בו, בענייננו, כדי לקבל את הבקשה, בהתחשב בכך שפסק הדין מבוסס על ממצאים עובדתיים שערכאת הערעור איננה נוהגת להתערב בהם.

אין בכך כדי להביע דעה מוחלטת ביחס לסיכויי הערעור והדיון בטענות המבקשים יישמר לשלב הדיון בערעור עצמו."

בנסיבות אלו מוטב היה לה לטענת המבקשים בעניין זה שלא הייתה נטענת כלל.

16.סיכומו של דבר: הבקשה נדחית. אשר על כן, מתייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע.

משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.