רע"א 4528/06 עמוס ברנס נ. סנ"צ( בדימוס)שאול מרכוס

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת שרה דותן), בו נדחתה בקשת המבקשים לקבוע כי הכרעתו של בית המשפט העליון בבקשה למשפט חוזר בעניינו של המבקש 1, עמוס ברנס (להלן : "המבקש "), והקביעות העובדתיות באותה הכרעה, ישמשו השתק פלוגתא

בהליך אזרחי שהוגש על ידי המבקשים, בו הם תובעים פיצוי בנזיקין בעילה כי עמוס ברנס לא זכה להליך הוגן במשפט הפלילי שנוהל נגדו, ולא נתקיים בעניינו משפט צדק. בקליפת אגוז, טוענים המבקשים כי בהחלטה לקיים משפט חוזר, קבעה כב' השופטת דורנר בבית המשפט העליון כי לא נתקיים משפט צדק בעניינו של עמוס ברנס. לטענתם, קביעה זו שמשה בסיס להוראת בית המשפט על קיומו של משפט חוזר, ויש להתייחס אליה כקביעה חלוטה לצורך ההליך האזרחי שיזמו המבקשים, ולפטור אותם מחובת ההוכחה של נתון זה במסגרת התביעה האזרחית. משכך, נטען כי אחריות המשיבים לפיצוי המבקשים למעשה הוכחה מכח הפלוגתא הפסוקה, וכל שמוטל עליהם להוכיח בתביעתם הוא את גובה הנזק בלבד.

רקע

2.

עמוס ברנס הורשע בשנת 1975 ברציחתה של החיילת רחל הלר ז"ל, ונדון למאסר עולם. שמונה שנים לאחר שהחל לרצות את עונשו, שוחרר מהכלא, וזאת לאחר שנשיא המדינה, בהמלצת שר המשפטים, קצב את עונשו ל-12 שנות מאסר, אשר מהן נוכה שליש על ידי ועדת השחרורים בשל התנהגות טובה. המבקש טען כל השנים לחפותו, ומאז שהורשע בדין, הגיש ארבע בקשות למשפט חוזר, ובמסגרתן טען כי נפלו פגמים חמורים בחקירתו ובניהול משפטו, וכי הוא חף מפשע והורשע ברצח שלא ביצע. שלוש הבקשות הראשונות שהגיש נדחו על ידי בית המשפט העליון, ואילו הבקשה הרביעית התקבלה, ובית משפט זה (כב' השופטת דורנר) הורה על קיום משפט חוזר למבקש. בהחלטתה (מח' 3032/99 ברנס נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 354 (2002)) קבעה השופטת דורנר, בין היתר:

"אינני בטוחה עוד כלל ועיקר באשמתו או בחפותו של ברנס. אפשר שהמית את רחל הלר, אפשר שלא. בסופה של פרשה זו רק דבר אחד ברור לי – בהליך הרשעתו של ברנס נפלו פגמים חמורים. שוכנעתי כי בפגמים אלו, הרובצים לפתחה של המדינה, בצירוף האפשרות כי מודעות להם היתה משנה את תוצאות משפטו של ברנס, די כדי להורות על קיום משפט חוזר".

3.

בהחלטה בדבר קיום משפט חוזר קבע בית משפט זה כי הענין יועבר לדיון בבית המשפט המחוזי בנצרת. בטרם החל משפטו החוזר של המבקש, ביקשה המדינה לחזור בה מכתב האישום מטעמים של חוסר ענין לציבור עקב חלוף הזמן. המבקש התנגד לבקשת המדינה, וביקש מבית המשפט לזכותו. בית המשפט המחוזי בנצרת החליט ביום 11.12.02 לזכות את המבקש. לאחר זיכויו, קיבל בית המשפט המחוזי בנצרת את בקשת המבקש לשלם לו פיצויים מכוח סמכותו על פי סעיף 31(ג) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן – חוק בתי המשפט ) ופסק לו פיצוי בסך של 1,200,000 ₪ וכן הוצאות משפט בסך 200,000 ₪.

4.

ביום 15.7.04 הגישו המבקש ואחיו, הוא המבקש 2, תובענה אזרחית נגד המדינה לפיצוי כספי בעילות נזיקין. לאחר הגשת התובענה, פנו לבית המשפט בבקשה כי יקבע שהחלטת בית המשפט העליון על קיום משפט חוזר, והקביעות הכלולות בה, מייתרות את הצורך בהוכחת אחריות המדינה לתשלום הפיצוי הנדרש בתביעה, וכי נטל ההוכחה המוטל על המבקשים להוכחת תביעתם מצטמצם להוכחת היקף הנזק בלבד.

5.

רשם בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' הרשם ש. ברוך) דחה בהחלטתו את בקשת המבקשים, וקבע כי אין בהחלטה בענין קיום משפט חוזר כדי לייתר את נטל ההוכחה המוטל על המבקשים בתובענה האזרחית להוכיח את אחריות המדינה לתשלום פיצוי. לעמדת הרשם, אותה החלטה אינה מהווה ראייה לכך שההליך הפלילי היה כרוך בעיוות דין כלפי ברנס, באופן המצדיק פסיקת פיצוי במישור האזרחי בלא הוכחה נוספת. נפסק, כי הוראת בית המשפט העליון על קיום משפט חוזר אינה מהווה משום קביעה פוזיטיבית בדבר אמיתותן העובדתית של הטענות שהעלו המבקשים, ואין בהן משום השלכה הכרחית על ההליך האזרחי המתנהל ביחס לאותה פרשה. אמירות באותה החלטה המתייחסות לפגמים בהליך הפלילי שהתנהל בעניינו של ברנס עשויות להוות, לכל היותר, הוכחה לכאורה בהליך האזרחי; אולם במסגרת התביעה האזרחית, על המבקשים הנטל להוכיח את תביעתם, הן לענין אחריות המדינה, והן לענין היקף הפיצוי, כמקובל בדיני הראיות במשפט אזרחי.

6.

על החלטת הרשם ערערו המבקשים לבית המשפט המחוזי. בהחלטתו, נקט בית המשפט קו הנמקה דומה לזה של הרשם ברוך. הוא קבע, כי החלטה בענין משפט חוזר אינה קובעת דבר בענין אשמה או חפות מאשמה של נאשם, אלא עיקרה במתן הוראה על קיום משפט חוזר. ממילא, אמירות הנאמרות בהחלטה כזו אינן מהוות תשתית לקביעה חלוטה בדבר אחריות המדינה בעוולת נזיקין בהליך אזרחי המתנהל נגדה. זיכויו של המבקש בדין בעקבות ביטול כתב האישום אינו משנה ממצב דברים זה, ואינו מניח תשתית עובדתית המייתרת את נטל ההוכחה המוטל על התובעים להוכיח את אחריות המדינה לנזק הנטען על ידם.

7.

על החלטה זו של בית המשפט המחוזי נסבה בקשת רשות ערעור זו.

טענות הצדדים

טענות המבקשים

8.

זו תמצית טענות המבקשים בבקשה זו:

החלטת בית המשפט העליון, אשר הורתה על קיום משפט חוזר לעמוס ברנס, ניתנה על יסוד הוראות סעיף 31(א)(4)

לחוק בתי המשפט.

עילה זו מדברת במצב שבו נתעורר חשש של ממש כי בהרשעת נאשם נגרם לנידון עיוות דין. בהחלטת בית המשפט בענין עריכת משפט חוזר לברנס מצויות התייחסויות שונות המצביעות על עיוות הדין שנגרם לו.

עילת התביעה הנזיקית של המבקשים מתבססת על כך שעמוס ברנס לא זכה להליך הוגן (due process) , ולא התקיים בעניינו משפט צדק. מהחלטת בית המשפט העליון, ומהעילה למשפט חוזר עליה התבססה, עולה כי נגרם לברנס עיוות דין בהליך הפלילי המקורי, ולכן הוחלט על משפט חוזר. על פי הטענה, קביעות אלה בהחלטת בית המשפט העליון עשויות לשמש בסיס עובדתי חלוט לצורך סוגיית אחריות המדינה בתובענה האזרחית, ואין לחזור, לדון ולהוכיח עניינים הקשורים בכך, אשר לגביהם נקבעו קביעות חלוטות בהחלטת בית המשפט העליון.

ממשיכים המבקשים וטוענים, כי המדינה בחרה שלא לקיים משפט חוזר לברנס מטעמים של חוסר ענין לציבור. אף שהמדינה בקשה לחזור בה מן האישום, נענה בית המשפט המחוזי בנצרת לבקשת ברנס וזיכה אותו בדין. משעה שהמדינה החליטה שלא לקיים משפט חוזר, אין היא יכולה עוד להעמיד למבחן את הממצאים שנקבעו בהחלטה על המשפט החוזר, אשר על פיהם לא זכה ברנס למשפט הוגן. ממצאים אלה, ככל שהם נדרשים לצורך ביסוס העוולה בנזיקין, אינם טעונים הוכחה בהליך האזרחי. על אחת כמה וכמה, אין המדינה יכולה לטעון לאשמתו של ברנס, כפי שהיא מנסה לעשות בכתב ההגנה שהוגש בהליך האזרחי. מעשה זה אינו אלא נסיון להתנער מחובת המדינה לשלם פיצוי לברנס על נזקיו. על המדינה לפצות, אפוא, את ברנס על נזקיו עקב מאסר השוא שנגרם לו במשך למעלה משמונה שנים, לאחר שנשפט והורשע בהליך לא ראוי ולא הוגן. המבקשים מדגישים עוד, כי עילת התביעה הנזיקית אינה מתבססת על זיכויו של ברנס בהליך המשפט החוזר, אלא על כך שנפלו פגמים חמורים בהליך המשפטי הפלילי המקורי בעניינו, כעולה מהחלטת בית המשפט העליון, ואשר בעטיים יש לשלם לו פיצוי ראוי. בהקשר המשפטי טוענים המבקשים, כי החלטת בית המשפט העליון להורות על משפט חוזר, על קביעותיה השונות, מהווה השתק פלוגתא בהליך אזרחי מאוחר יותר, אשר נועד לקבוע את זכאות המבקש לפיצויים בגין אותו עיוות דין שאליו מתייחסת החלטת בית המשפט העליון. בהליך למשפט חוזר ניתן לצדדים יומם להתייחס לכל הפלוגתאות שבמחלוקת לענין האחריות, ולכן יש לראות את החלטת בית המשפט העליון בהליך זה, על קביעותיה, כסופית וחלוטה. אשר לטענה בדבר העדר זהות מלאה בין הצדדים המתדיינים בהליך בבית המשפט העליון בענין המשפט החוזר, לבין ההליך האזרחי נטען, כי אי ההתאמה מתייחסת רק לאחיו של עמוס ברנס, הוא המבקש 2, אולם בעניינו מ דובר בשאלה משפטית גרידא, הנוגעת להשפעת ההליך הפלילי הפגום בעניינו של עמוס ברנס על משפחתו, וניתן להכריע בה ללא שמיעת ראיות. מכאן, שאי הזהות בצדדים אינה פוגעת בכלל השתק הפלוגתא במקרה זה. עוד נטען, כי המשיבים לאורך ההליכים הודו בשורה ארוכה של עניינים המצביעים, הם עצמם, על עיוות הדין שנגרם למבקש במשפט. אחריות המדינה בנזיקין כלפי ברנס מתבססת גם על הודאות אלה.

טענות המדינה

9.

המדינה טוענת כי דין הבקשה להידחות. היא חולקת על טענת המבקשים לפיה ההחלטה בענין המשפט החוזר יוצרת השתק פלוגתא לענין אחריות המדינה הנטענת בתובענה האזרחית. לטענתה, על פי הדין, ממצאים בהליך פלילי אינם מהווים השתק פלוגתא בהליך אזרחי, למעט בנסיבות חריגות, שבהן עשויה הכרעה מסויימת בהליך פלילי מיוחד להוות השתק פלוגתא ביחס לאותו ענין ספציפי בהליך אזרחי. אולם במקרה כזה, אין מ דובר בטענת סף, אלא בטענה שיש לבררה במסגרת דיון בתובענה גופה. ואם כך, הרי על אחת כמה וכמה שאין השתק פלוגתא מכח הליך מקדים להליך פלילי ביחס לתובענה אזרחית. החלטה בענין קיום עילה למשפט חוזר אינה בגדר הליך פלילי לצורך השתק פלוגתא, שכן בהליך בו ניתנה ההחלטה לא נשמעו עדויות, ולא נקבעו ממצאים עובדתיים על יסודו. ממילא, אין בכוחן של קביעות או אמירות כלשהן שנאמרו בהליך כזה כדי לחסום או לייתר את בירורן של שאלות שהיוו מושא לאותן קביעות בהליך אחר. במסגרת בקשה למשפט חוזר, בוחן בית המשפט את הראיות במבט-על, ושואל את עצמו, בין היתר, האם קיים חשש של ממש כי בהרשעת המבקש נגרם עיוות דין (מח 6148/95 משה עזריה נ'

מדינת ישראל , פ"ד נא(2) 334 (1997) (להלן: פרשת עזריה )). בחינת הראיות במבט-על אינו מוליד קביעות העשויות להקים השתק פלוגתא במסגרת כללי "מעשה בית דין". לפיכך, על המבקשים לעמוד בנטל ההוכחה המקובל במשפט אזרחי, ביחס לכלל השאלות העולות בתובענה, לרבות בשאלת האחריות.

הכרעה

השתק עילה והשתק פלוגתא בדין האזרחי

10.

הליך זה מעלה את שאלת היקף תחולתו של כלל "השתק הפלוגתא" ביחס שבין החלטה שניתנה לצורך הליך פלילי, לבין הליך אזרחי המתנהל מאוחר יותר, כאשר עולות להכרעה שיפוטית בשני ההליכים שאלות דומות או זהות. בהקשר שלפנינו, עולה השאלה, האם החלטה לקיים משפט חוזר בהליך פלילי עשויה להניב השתק פלוגתא בהליך אזרחי המתנהל אחריה, והמעלה לבירור שאלות שהיוו מושא התייחסות בהחלטה הראשונה.

11.

כלל "השתק הפלוגתא" קנה לו אחיזה במשפט הישראלי, הן במשפט האזרחי והן במשפט הפלילי (ע"פ 447/88 לוונטל נ' מדינת ישראל , פד"י מד(2) 1, 4 (1990)). כלל השתק הפלוגתא הינו שלוחה הנצמחת מהעקרון הכללי של מעשה בית דין, אשר התפתח בעיקרו במישור המשפט האזרחי. דוקטרינת "מעשה בית דין" מבוססת על רעיון סופיות הדיון, שתכליתו למנוע התדיינות נוספת בין אותם בעלי דין בענין או בשאלה שכבר נדונה והוכרעה בפסק דין סופי. הענף המרכזי של עקרון מעשה בית דין נסב על "השתק עילה" , המונע התדיינות נוספת בין אותם צדדים בענין שנדון ביניהם בהתדיינות קודמת. על פי כלל השתק העילה, תובע מנוע מלחזור ולתבוע את הנתבע באותה עילה

לאחר שניתן פסק דין בענין זהה (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני , פ"ד כב(2) 561, 583-4 (1968) (להלן: פרשת קלוז'נר )) ענף מישני בדוקטרינת "מעשה בית דין" נסב על כלל "השתק הפלוגתא ", המונע התדיינות נוספת בין אותם צדדים בשאלה שנדונה ביניהם בהתדיינות קודמת, גם כאשר ההתדיינות המאוחרת הינה בעילה שונה מזו שעליה התבססה ההתדיינות הראשונה. כלל מישנה זה מתייחס לפלוגתא עובדתית או משפטית שהועלתה לדיון בהתדיינות קודמת, נדונה, והוכרעה בפסק דין. כדברי בית המשפט בפרשת קלוז'נר (בעמ' 584):

"הכלל העיקרי האחר הוא: אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסוימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי הזהות בין העילות של שתי התביעות...".

12.

ממצא המהווה השתק פלוגתא כאמור, מהווה ראייה מכרעת בכל התדיינות נוספת בין אותם צדדים, ואינו ניתן לסתירה על ידי בעל הדין שכנגדו הוא מובא כראייה. היקף פרישתו של עקרון השתק הפלוגתא רחב מזה של השתק העילה, שכן הוא חל גם כאשר שתי ההתדיינויות בין הצדדים הן בעילות שונות. מצד שני, כלל השתק הפלוגתא מוגבל אך לפלוגתא שנדונה והוכרעה בפסק הדין הראשון, ואין הוא מונע התדיינות בפלוגתא שלא נדונה כלל בהליך הראשון, או נדונה בו, אך לא הוכרעה במסגרת פסק הדין (נ. זלצמן, השתק-פלוגתא בהליך פלילי , עיוני משפט יח' 19, (תשנ"ד) (עמ' 21)). מעשה בית דין, והשתק פלוגתא בכלל זה, נועד לשרת אינטרס ציבורי במניעת הכרעות שיפוטיות סותרות, במניעת בזבוז זמן שיפוטי יקר, ובאי הטרדתו של בעל דין שכנגד בהליך משפטי חוזר (רע"א 7675/06 נשר מפעלי מלט ישראליים בע"מ נ' חב' החשמל

לישראל (10.4.07), פסקה 7); ע"א 5610/ 93 זלסקי נ' ועדה מקומית לתכנון ובנייה פד"י נא(1) 68, 96-100 (1997)).

מניעת כפל התדיינות במשפט הפלילי

13.

כלל השתק העילה בהליך הפלילי מעוגן בסעיף 5 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 , במונעו כפל התדיינויות בשל אותו מעשה שבגינו הנאשם כבר נשפט. סעיף 5 קובע:

אין דנים פעמיים בשל מעשה אחד

אין דנים אדם בשל מעשה שזוכה או הורשע קודם לכן בשל עבירה שבו; אולם, אם גרם המעשה למותו של אדם, דנים אותו על כך אף אם הורשע קודם לכן בשל עבירה אחרת שבאותו מעשה; "הרשעה" לענין סעיף זה – לרבות העמדה למבחן ללא הרשעה תחילה.

14.

אשר למעמדה של הכרעה שבעובדה בפסק דין בהליך פלילי בהתדיינות פלילית נוספת הקשורה באותו נאשם - נכון לעת זו, אין הסדר בחוק המכיר בהשתק פלוגתא בתחומי ההליך הפלילי גופו, והוא טרם עוצב באופן סופי בהלכה הפסוקה (זלצמן, שם, 22). השיקולים המתלווים להחלת רעיון השתק הפלוגתא בהליך הפלילי, מעבר לעקרון החקיקתי המוסדר בדבר מניעת כפל התדיינויות בגין אותו מעשה עבירה, הם מורכבים ומגוונים, והמשפט טרם נתן תשובה פסקנית בעניינם.

מעמדו של פסק דין פלילי בהליך אזרחי

15.

סוגיה נוספת, והיא מענייננו בהליך זה, קשורה במעמדו של פסק דין פלילי, על קביעותיו וממצאיו, בהליך אזרחי מאוחר יותר. הכלל שהשתרש בהלכה הפסוקה הוא, כי פסק דין פלילי אינו מהווה מעשה בית דין בהליך אזרחי, גם אם עניינו סובב סביב אותה מערכת עובדתית שעליה נשען ההליך הפלילי, ואף כאשר מתקיימת זהות צדדים בשני ההליכים. ההבדל המהותי בסדרי הדין ובדיני הראיות הנהוגים בהליך הפלילי לעומת ההליך האזרחי היווה טעם מרכזי לאי ההכרה בפסק דין פלילי כמעשה בית דין בהליך האזרחי (ע"א 581/72 ארביב נ' מדינת ישראל , פד"י כז(2) 513, 527, 530 (1973); בג"צ 13/57 צמוקין נ' בית הדין למשמעת , פד"י יא 856, 868 (1958); נ. זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי ( 1991) עמ' 19, פסקה 9).

16.

יש להבחין בין הלכה כללית זו לבין ההוראה הסטטוטורית המיוחדת שבסעיף 42א לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, העוסקת במקרה ספציפי שבו ניתן פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם. במקרה זה קובעת ההוראה האמורה כי ממצאים ומסקנות שנקבעו בפסק הדין המרשיע יהיו קבילים במשפט אזרחי, אך בבחינת "ראייה לכאורה" לאמור בהם, וזאת כאשר המורשע או חליפו הם בעלי דין בהליך האזרחי.

זו לשון הסעיף:

42א.

קבילות פסק דין

(א)

הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם, אם המורשע או חליפו, או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי.

....

17.

בסעיף 42ג לפקודה נקבע כי בראייה שהוגשה על פי סעיף 42א לא יהיה רשאי המורשע או חליפו להביא ראייה לסתור אלא ברשות בית המשפט מטעמים מיוחדים, וכדי למנוע עיוות דין.

זו לשון ההוראה:

"42ג.

ראיות לסתירת פסק דין

הוגשה ראייה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו, או מי שחב בחובו הפסוק, רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה, או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו, וכדי למנוע עיוות דין".

18.

ההסדר הסטטוטורי המיוחד בפקודת הראיות נותן מעמד מסוים לפסק דין פלילי בהליך אזרחי, בכפוף לקיום תנאים מצטברים שונים: פסק הדין הוא חלוט, הוא פסק מרשיע להבדיל מפסק מזכה, מעמדו הוא כראייה לכאורה בלבד ולא כראייה חלוטה, ומתקיים התנאי כי המורשע או חליפו הוא בעל דין בהליך האזרחי. מורשע או חליף כזה אינם רשאים להביא ראייה לסתור פסק דין כזה, אלא ברשות מיוחדת של בית המשפט. לפנינו, אפוא, הסדר מיוחד, הכפוף לתנאים שונים, שבהתקיימם יש לפסק הפלילי מעמד מסויים כראייה לכאורה בהליך האזרחי. בכל מקרה, אין מ דובר , גם בהתקיים התנאים האמורים, בהשתק פלוגתא שהפסק הפלילי המרשיע יוצר ביחס

להליך האזרחי, ופסק פלילי מזכה אינו מהווה ראייה לכאורה כלל.

19.

הרציונל לכלל השולל השתק פלוגתא של ממצאי פסק פלילי בהליך אזרחי מאוחר יותר נעוץ בחשש כי הבדלים עמוקים בכללי הראיות ובנטלי ההוכחה בשני מישורי הדיון – הפלילי והאזרחי - עלולים להביא למצב, שאילו חל השתק פלוגתא כאמור, היתה עשויה להישלל מבעל דין ההזדמנות המלאה וההוגנת לבסס את טענותיו בהליך האזרחי המאוחר, על פי כללי סדר הדין והראיות המקובלים בהתדיינות אזרחית.

20.

עולה מהאמור, כי, ככלל, ולמעט ההסדר המיוחד שבסעיף 42א לפקודת הראיות, קביעות וממצאים שנקבעו בהליך פלילי אינם מהווים השתק פלוגתא בהליך אזרחי. וזאת, נוכח הפער העמוק הקיים בכללי הדיון והראיות במסלול הפלילי לעומת האזרחי, היוצרים חשש לעיוות דין אם תימנע מבעל דין האפשרות להוכיח מלכתחילה את טענותיו בהליך האזרחי, אך מחמת שנקבעו קודם לכן ממצאים בהליך הפלילי בענין דומה. כדבריו של השופט לנדוי בפרשת ארביב , שם (עמ' 527):

"גם כאשר המדינה או קובל פרטי תובעים בתביעה אזרחית, עדיין מתנהלת התביעה לפי דיני ראיות שונים מאלה הנוהגים במשפט הפלילי, ועקב השוני הזה, עלול אחד מבעלי הדין בתביעה אזרחית לצאת מקופח. בפסיקת בית המשפט הזה היה עד כה שיקול חשוב שלא להכיר בפסק דין בפלילים כמעשה בית דין לצורך תביעה אזרחית... למשל, נאשם שזוכה בפלילים מחמת הספק, יתכן שבית המשפט ימצא בתביעה האזרחית שהתובע יצא ידי חובת ההוכחה הקלה יותר, ויחייב את הנאשם – הנתבע, ולהפך".

מעמד החלטה בדבר קיום משפט חוזר בהליך פלילי במסגרת הליך אזרחי

21.

עקרונות אלה בדבר מעמד פסק פלילי בהליך אזרחי משליכים על ענייננו. במקרה שלפנינו מדובר בהחלטה של בית המשפט העליון אשר ניתנה בבקשה למשפט חוזר בהליך פלילי אשר ניתן להגדירה כהליך מקדמי להליך פלילי של משפט חוזר עתידי שהוחלט לקיימו. אין מ דובר

בפסק דין אשר קבע מסקנות וממצאים, ולא כל שכן בפסק דין פלילי חלוט מרשיע, שעל פי סעיף 42א לפקודת הראיות עשוי היה אך לשמש ראייה לכאורה בהליך אזרחי שהמורשע הינו בעל דין בו. מ דובר בהליך בקשה למשפט חוזר, שלא הובאו בו ראיות ישירות, ולא נקבעו בו ממצאים סופיים מחייבים. בית המשפט העליון בחן "במבט-על" את חומר הראיות שהונח לפניו, ושאל את עצמו, האם על פי השקפתו שלו, קיים חשש של ממש כי בהרשעת הנידון בהליך הפלילי המקורי נגרם עיוות דין (פרשת עזריה , בעמ' 359-360). ניתוח הראיות בהקשר לאפשרות קיומו של חשש כזה אינו עולה כדי קביעת ממצאים ומסקנות שכוחן, על פי מהותן, לשמש השתק פלוגתא; והרי אותן שאלות ממש שבית המשפט העליון העלה, אמורות היו להתברר במשפט החוזר גופו.

22.

הבסיס לעריכתו של משפט חוזר נשען על איזון בין השאיפה להגיע לחקר האמת, ולהבטיח קיום מנגנון דיוני שיאפשר בחינה נוספת של הרשעתו של אדם, שמא נפלה בה טעות, או ליקוי חמור, לבין השאיפה לסופיות הדיון (מ"ח 4181/02 עמוס סולמי נ' היועץ המשפטי לממשלה (7.8.02); מ"ח 5048/04 אייזן נ' היועץ המשפטי לממשלה (20.11.05) (להלן: פרשת אייזן )) בית המשפט, בדונו בבקשה למשפט חוזר, אינו מקיים ביקורת ערעורית על הליכי המשפט הקודמים, אלא בוחן אם נתקיימה עילה מהעילות המפורטות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט, המצדיקה משפט חוזר (מ"ח 7724/05 אליו מאייר נ' מדינת ישראל (1.2.06); מ"ח 7558/97 בן-ארי נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(1), 433 (1999)).

23.

הליך בקשה למשפט חוזר אינו מיועד לקבוע ממצאים כלשהם בענין פלילי שהוכרע בו סופית בהליך המקורי. עניינו בבחינה האם מתקיימת עילה מהעילות המוגדרות בחוק, המצדיקה פתיחת הליך פלילי שהסתיים, ובחינה חוזרת של שאלת אחריותו של נאשם לעבירות בהן הורשע. בהחלטה על קיומו של משפט חוזר אין משום קביעה כי הנאשם זכאי או אשם. אין בה גם משום קביעה כי נגרם לנאשם עיוות דין. ההחלטה על משפט חוזר עניינה בהעמדת הצורך לבחון מחדש ולהכריע מחדש בשאלת אחריותו הפלילית של הנאשם, כאשר ההנחה היא שהקביעות והממצאים בענין זה ייעשו במשפט החוזר עצמו; לפיכך, בית משפט זה, בהחלטתו בענין משפט חוזר, נזהר מקביעת ממצאים בטרם נפתח ההליך הפלילי המחודש, ומכל מקום, בדרך כלל אין לייחס לאמירות שונות בהחלטתו בדבר עריכת דיון נוסף, טעם של קביעות נחרצות בעלות משמעות חלוטה. הדבר הוא כך, בין לצורך ההליך הפלילי העתידי במסגרת המשפט החוזר, ובין לצורך הליך אחר, ובכלל זה, הליך אזרחי העשוי להתקיים כאשר הנאשם או חליפו משמשים בעלי דין בו.

24.

בפרשת קוזלי (מ"ח 7929/96

אחמד קוזלי נ' מדינת ישראל (פד"י נג(1), 529 (1999)) ציין הנשיא ברק:

"בהחלטה על קיומו של משפט חוזר אין משום קביעה כי המבקשים זכאים. אין בה גם קביעה כי המבקשים אשמים. יש בה קביעה, כי נפל בהרשעתם של המבקשים פגם המצדיק משפט חוזר. משכך הם פני הדברים, יש להיזהר מקביעת ממצאים במסגרת הדיון בבקשה למשפט חוזר, שיהא בהם משום העמדת עובדות וקביעות עוד טרם נפתח ההליך. יש לוודא, כי ספקות הקיימים באשר להליכים שהיו בעבר, לא יקראו במשפט החוזר כספק באשמה או כקביעה אחרת לעניין חפותם של המבקשים"

(הדגשה לא במקור).

25.

על הזהירות השיפוטית המופלגת שיש לנקוט בהימנעות מקביעת ממצאים כלשהם במסגרת החלטה על קיום משפט חוזר בפלילים עמד הנשיא ברק גם ב פרשת אייזן :

"בהחלטתי, עמדתי אך בקצרה על שיקוליי וטעמיי להורות על משפט חוזר, על מנת להימנע עד כמה שניתן מהבעת עמדה באותם נושאים, שעשויים להתברר במשפט החוזר עצמו ומקביעת ממצאים שיהא בהם משום העמדת עובדות וקביעות עוד טרם נפתח המשפט החוזר. את הספקות שנתגלו באשר להליך הרשעתו של המבקש אין לקרוא כקביעה כלשהי לעניין חפותו או אשמתו של המבקש. קביעה זו תוכל להיעשות רק בתום המשפט החוזר עצמו.

זהירות מופלגת זו יפה גם לענין השאלה אם ההליך הפלילי המקורי היה נגוע בפגמים המגיעים כדי עיוות דין לנאשם.

26.

ממילא, החלטה בענין משפט חוזר אינה מתכוונת ואינה מתיימרת בדרך כלל לקבוע ממצאים חלוטים בענין הנוגע להליך הפלילי, וגם מטעם זה אין לייחס לאמירות שונות הנאמרות בה משמעות של מעין "השתק פלוגתא" ביחס להליך אזרחי מאוחר יותר.

27.

יתר על כן, ועל פי אותו קו מחשבה, נמנע בית המשפט מלהתייחס להכרעה שיפוטית בהליך פלילי במסגרת סעיף 80 לחוק העונשין, העוסק בתנאים לזכאות לפיצוי בגין מעצר או מאסר כהשתק פלוגתא בתובענה אזרחית שיזם הנאשם מאוחר יותר לצורך קבלת פיצוי אזרחי בגין החזקתו במשמורת. הפרוצדורה הדיונית המקוצרת על פי סעיף 80, כספיח להליך הפלילי העיקרי, אינה מאפשרת התייחסות להכרעה שנתקבלה באותו הליך כהשתק עילה בהתדיינות אזרחית מאוחרת יותר. לפיכך, אין רואים בעל דין בהליך אזרחי כזה כקשור להכרעה שנתקבלה בהליך הפלילי, כאמור.

28.

נמתח, אפוא, קו מפריד בין ההליך הפלילי לבין ההליך האזרחי, והכרעה שנתקבלה בהליך הפלילי על פי מתכונת פרוצדורלית מיוחדת לו, אינה מהווה מחסום לניהול משפט אזרחי על פי כלליו ודקדוקיו, ועל פי נטלי ההוכחה, הראיות וסדר הדין האזרחי, המקובל, ככלל, במסלול שיפוטי זה.

29.

בענין רע"א 7652/99 מדינת ישראל נ' חגי יוסף פד"י נו(5) 493, 496 (2002) אומר השופט מצא:

סעיף 80 מעמיד לרשות נאשם שזוכה מתכונת דיונית מקוצרת לבירור שאלת זכאותו לפיצוי בגין מעצרו, ולשיפוי בגין הוצאות הגנתו, אם על יסוד העילה כי 'לא היה יסוד להאשמה' ואם על יסוד העילה בדבר קיומן של 'נסיבות אחרות המצדיקות זאת'. ההכרעה בהליך כזה, שאינו אלא ספיח טפל להליך הפלילי העיקרי, אמורה, ככלל, להתבסס על הראיות שהובאו במשפט הפלילי; והאפשרות להביא ראיות להוכחת טענותיו, מקום שהראיות שהובאו במשפטו הפלילי אינן תומכות בעמדתו, עשויה להינתן לנאשם רק במקרים חריגים ... לנוכח מתכונתו המיוחדת והמקוצרת של ההליך, אין כל יסוד לומר כי די בקיומו של הליך לפי סעיף 80 כדי להקים השתק פלוגתא ביחס לטענות שהועלו והוכרעו במסגרתו. כעניין שבעיקרון, ניתן לומר, שקיום הליך לפי סעיף 80 לחוק העונשין איננו מעמיד לרשות הנאשם את ההזדמנות הראויה, המועמדת לרשותו בהליך של תובענה אזרחית - לבירור שלם ומקיף של זכאותו לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו עקב האשמתו ומעצרו, ובכך נשמט בסיס הרציונל עליו מבוססת הדוקטרינה לקיומו של השתק פלוגתא".

30.

גישה דומה נקט בית המשפט ב"פרשת מע"צ" (תפח (מחוזי-ת"א) 4063/98 גדעון הררי נ' מדינת ישראל , פ"ע התשנ"ח(1) 277 (1999)). כאן נדונה בקשה שהגישו נאשמים לחיוב המדינה לשלם להם פיצויים כספיים. היה זה לאחר שבית משפט זה הורה בהחלטתו על קיום משפט חוזר בעניינם על פי סעיף 31 לחוק בתי המשפט, ובעקבותיה חזרה בה המדינה מכל האישומים שיוחסו לנאשמים, וביקשה לבטל את כתב האישום נגדם. באותו ענין התייחס בית המשפט המחוזי לשאלת שיעור הפיצוי לו זכאים הנאשמים, ואמר:

"מגבלה אחת אנו כן נטיל על עצמנו. במסגרת דיון בבקשה לפיצויים לפי סעיף 31 (ג') (כמו גם בבקשה לפי סעיף 80 לחוק העונשין) יש להמנע, לדעתי, מפסיקת פיצויים על פי עילות תביעה נזיקיות או אחרות שמקורן בדיני הנזיקין הכלליים (כמו רשלנות או תקיפה) או בדיני חיובים אחרים. בשל כך, נימנע מפסיקת פיצויים למבקשים בשל נזקים שנגרמו להם, אם נגרמו, כתוצאה מעוולה נזיקית כלשהי שנגרמה על ידי המשיבה, או מי מטעמה, אם נגרמה. נזקים מסוג זה, (כמו בגין הפסדי השתכרות, כאב וסבל וכו') יהיו רשאים המבקשים לתבוע במסגרת תובענה אזרחית נפרדת שיגישו, אם יגישו, לבית המשפט המוסמך לדון בתובענות אלה"...לתובענה כזו אין ולא כלום עם הבקשה לפיצוי לפי ס' 31(ג') המונחת בפנינו (ואף לא עם בקשה לפי סעיף 80) ואין לערב או לקשר בין שני סוגי פיצוי אלה או בין שני סוגי "תובענות" אלה.

ובהמשך קובע בית המשפט:

במסגרת הליך זה, אנו נימנע מפסיקת פיצויים למבקשים על בסיס עילות תביעה "אזרחיות" או בשל עוולות "נזיקיות" ונימנע מקביעות עובדתיות באשר לאחריותה (או אי אחריותה) של המשיבה, וחבותה לתשלום פיצויים בשל עוולות אלה. למבקשים שמורה הזכות להגיש תובענות נפרדות, כאמור לעיל, אם ימצאו זאת לנכון.

31.

צדק בית המשפט בהפרדה שעשה בין המסלולים הדיוניים השונים, האזרחי והפלילי, ולא ראה לערב אותם אלה באלה בדרך של קביעת מחסום דיוני בהליך האחד עקב הכרעה בהליך האחר. כל הליך על פי סדר הדין וכללי הראיות האופייניים לו, בלא שהליך אחד חוסם את בירורו המלא של ההליך האחר.

סיכום דברים

32.

מתיאור הדברים שהובאו לעיל מתבקשת, אפוא, המסקנה הבאה: ממצאים ומסקנות בפסק דין פלילי אינם מהווים, ככלל, השתק פלוגתא בהליך אזרחי גם כאשר הוא מתנהל בין אותם צדדים, וגם מקום שעולות בו שאלות דומות או זהות. חריג לכך הוא המקרה המוסדר בסעיף 42א לפקודת הראיות, הדן בנסיבות מסויימות שאינן מענייננו במקרה זה. על אחת כמה וכמה, אין תחולה לכלל השתק הפלוגתא ביחס להחלטה מיקדמית להליך פלילי עיקרי, הבוחנת את חומר הראיות הרלבנטי במבט-על בלבד, אך לצורך בחינת קיומה של עילה למשפט חוזר, ולא נועדה מעצם טיבה לקביעת ממצאים חלוטים כלשהם.

33.

למותר אף לומר, כי לבעלי הדין לא ניתן גם יומם במסגרת הליך מיקדמי כזה למצות את טיעוניהם בשאלות השונות המצויות במחלוקת ביניהם.

ברי, כי אין כל זהות במתכונת הראייתית בה מתנהל ההליך המיקדמי בבקשה לניהול משפט חוזר לבין זו המאפיינת הליך של תובענה אזרחית כזו שהוגשה על ידי המבקשים כנגד המדינה. בענייננו, אין גם זהות מלאה בין בעלי הדין בשני ההליכים, שהרי המבקש 2, אחיו של עמוס ברנס, שהוא בעל דין בהליך האזרחי, לא היה שותף להליך הפלילי.

34.

בנסיבות אלה, על התביעה האזרחית להתנהל כסדרה, על פי כללי סדר הדין, הראיות ונטלי ההוכחה הנוהגים במשפטים אזרחיים. על התובעים הנטל להוכיח ברמת ההוכחה המקובלת בדין האזרחי את אחריות המדינה לעוולות הנזיקין הנטענות נגדה וכן את היקף הנזק המיוחס לה.

דינה של בקשת רשות הערעור להידחות.

בנסיבות הענין, לא ינתן צו להוצאות.